עשרים שנים חלפו מאז נפטרה אימי מסרטן, ואני, רק בת 14, התייתמתי. במהלך השנה החולפת נמנעתי, ככתבת חיפה והצפון ב"דבר ראשון", מעיסוק בכל נושא שבדרך כזו או אחרת היה מוביל אותי למחלקה אונקולוגית. והנה, ההודעה על פתיחת מרכז ההקרנות במרכז הרפואי זיו בצפת הובילה אותי לבחור לגעת בנושא. כששאלו אותי למה, או אם הנושא אינו "רגיש מדי" עבורי, התשובה היחידה שיכולתי לתת היא שאני חייבת לברר אם המרכז החדש יעשה את ההבדל עבור תושבי ותושבות הצפון, שאולי סיפורם יהיה אחר מזה של אמי.

מרכז הקרנות במרכז הרפואי זיו (צילום: מיכל רוזן).

הסיפור של אמא

שנה וחצי לפני שנפטרה, יצאה אמי, עופרה רוזן, לסטאז' חורפי בפירנצה. היא הייתה אז בשנת שבתון, וניצלה אותה כדי להכשיר עצמה להדרכת טיולים באירופה. בפירנצה החלה לחוש שלא בטוב, החום עלה לה והיא השתעלה ללא סוף. הליחה שיצאה בשיעולים הייתה שחורה, כך שמעתי. בארץ, הרופא אבחן דלקת ריאות חריפה. גם הרופאים שבחנו את צילום הריאות שעשתה פסקו – דלקת ריאות חריפה.

אימי היתה מעשנת כבדה. היא אמנם פחדה מאוד ממחלת הסרטן, אך לא הצליחה להפסיק לעשן. בשל הפחד, אחת לשנה, הייתה עושה צילום ריאות, ליתר ביטחון. חבר של המשפחה, שהיה רנטגנולוג בכיר, ביקש לראות את הצילום העדכני יחד עם הצילומים הקודמים. הוא הסתכל ואמר "כנראה שזה סרטן, רואים זאת כבר בצילום של לפני שנתיים וחצי".

בשורת האיוב שלו התגלתה כנכונה. הוחלט לנתח את אמי, ולכרות לה את הריאה הימנית. אני כלל לא ידעתי שהיא חולה בסרטן, גם אף אחד אחר לא. היא סירבה לספר, התביישה במחלה. את הניתוח תירצו הורי באותה דלקת ריאות חריפה. ביקשתי לבוא עם אבא שלי להמתין בבית החולים, עד שתצא מהניתוח. רציתי להיות שם.

אבי ואני ישבנו בחדר ההמתנה מחוץ לחדרי הניתוח ברמב"ם. הרגשתי שהוא לחוץ, אבל לי, ילדה בת 13, נאמר שזה ניתוח קצת ארוך אבל לא מסובך ואין מה לדאוג. באמצע הניתוח, ממש כמו בסדרות הטלוויזיה, יצא הרופא. הוא ניגש לאבא שלי ואמר לו שיש גרורות בריאה השמאלית. אז הבנתי במה באמת מדובר. הרופא המנתח ביקש את אישורו לכרות עוד שליש מהריאה השמאלית. אבא נתן את אישורו והניתוח המשיך.

בית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: משה שי \ פלאש 90)

אמי, בנוסף להיותה מעשנת, הייתה שחיינית ורקדה המון. נפח הריאות שלה היה גדול, מבחינתי אפילו מופלא. היא הדהימה את הרופאים בקצב ההחלמה שלה, חזרה לשגרה תוך רגע. כדי לאמן את מה שנותר מריאותיה היא קיבלה מכשיר משונה כזה, שנראה כמו גליל שקוף ובתוכו כדור כחול שמחובר לו צינור. המטרה, לנשוף לצינור ולהעיף את הכדור לתקרת הגליל. היא עשתה זאת ללא כל בעיה. לעומתה, לנו הילדים זה היה אתגר די גדול. משחק חדש בבית.

זכינו לשנה של חסד. אמא הוגדרה כנטולת סרטן, אך בשל שניות המחלה נדרשה לעבור ביקורות. שנה מאז הניתוח התגלו גרורות בריאה הנותרת. יחד עם האבחנה, נאמר לה שהסרטן סופני. נותרו לה, להערכת הרופאים, חמש שנים לחיות. היא הייתה אז רק בת 44, מבוגרת בעשר שנים בלבד מגילי הנוכחי.

הוחלט על טיפולי כימותרפיה מאריכי חיים. היה שלב שהיא התלבטה אם היא מעוניינת בהם. היו לה מיני חששות, אבל אני, ממרומי גיל 14, שכנעתי אותה שאם הם יתנו לה עוד זמן איתנו, זה שווה את זה.

היא התחילה את הסדרה הראשונה של הטיפולים. מלבד משפחה קרובה אף אחד לא ידע. כשיצאתי ל-12 ימים של קורס מד"צים בנוער העובד והלומד, אמא ביקשה שאעדכן שם מישהו בדבר המחלה. הטיפול השלישי בסדרה נקבע ליום ראשון אחר הצהריים. חברה של המשפחה הציעה שניסע שתי המשפחות לחופשה בקפריסין, היא הרי לא ידעה על המחלה, ואמי לא רצתה להסגיר את הפרט הזה ולכן הקדימה את התור לבוקר. הרופא נתן לה אישור לטוס, וב-12:30 בצהריים, באותו יום, עלינו על טיסה מחיפה לקפריסין. חמישה ימים בים ובברכה, כמו שאמא אהבה. ואמא שלי, שלא במפתיע, לא הראתה חולשה לרגע. היא שחתה, צחקה, השתוללה ורקדה.

כשחזרנו הביתה אמא החלה להרגיש מותשת, החזה כאב לה והנשימה הייתה קשה. היא נחה ולמחרת הלכה לרופא. "מה את מצפה, היית שבוע בחו"ל, את רק צריכה לנוח", אמר לה הרופא. שלושה ימים ברצף הלכה לרופא, וקיבלה את אותה התשובה. שלושה ימים קריטיים. ביום הרביעי, אבא שלי החליט שהרופא כנראה אינו מבין דבר. בעלון של האגודה למלחמה בסרטן כתוב במפורש שעם תסמינים כאלה בחולי סרטן ריאות לא משחקים, ויש להגיע למיון.

הורי נסעו למיון. אבי טוען שהם הגיעו בשעה שבה נמצאים רק הרופאים התורנים, ולכן לקח זמן עד שגילו שלאמי היה קריש דם בכניסה לריאה. עברו עוד שעות רבות עד שהוחלט איזה מדלל דם יתנו לה כדי לשחרר אותו. כשהרגישה מעט טוב יותר, בניגוד לעצת הרופאים, היא חתמה על ויתור על האשפוז וחזרה הביתה. בבית היא נכנסה למקלחת "לשטוף מעליה את בית החולים", אך לא הצליחה לעמוד, ואבי לקח אותה שוב למיון. שוב ויכוח איזה מדלל דם תקבל, שוב צריך היה למצוא לה מיטת אשפוז, ושוב עברו שעות רבות עד שקיבלה את הטיפול.

כשאני חושבת מה אדם, כל אדם זקוק לו כשהוא חולה, התשובה הראשונה שעולה במוחי זה שיראו אותו, את הכאב שלו, את הסבל שלו

הדבר שזכור לי במיוחד מהזמן בו הייתה מאושפזת הוא שלא היה לה כוח ללעוס, שלא נדבר על לחתוך את האוכל. כשהייתה מנסה למשוך את השמיכה מעל לחזה, התנשפה כמו אחרי ריצת מרתון. אני הייתי מכינה לה שייקים בבית, ושולחת עם אבא לבית החולים וכשזה לא קרה, אבא היה יושב לצד המיטה, חותך לאמא את האוכל שקיבלה במחלקה, לועס אותו עבורה ומאכיל אותה בעיסה הלעוסה. למרות כל בקשותיה, סירבו להזין אותה דרך הוריד.

בסיור רופאים לימודי עם סטודנטים בחמישי בבוקר, בשארית כוחותיה אך בדרמטיות אופיינית, תלשה אמי את האינפוזיה מידה ואת כל המכשור מעצמה וצעקה "אתם מטפלים במחלה ולא בחולה". היא קיבלה זריקת הרגעה ונרדמה. המשיכו להביא לה אוכל מוצק בצלחת, ואבא ואני דאגנו שיהיה לה אוכל לעוס.

המצב שלה השתפר, היא ביקשה את מוצרי הקוסמטיקה שלה, את מברשת השיער, פתאום חזרה אליה רוח החיים. אחי הבכור ביקר אותה בשישי, חזר מהמילואים לטובת זאת. בשבת הוחלט כי אחי הצעיר יבוא לבקר אותה למחרת, כי היא כבר מרגישה טוב יותר ועכשיו כשהיא נראית טוב יותר היא מסכימה שיראה אותה. במוצ"ש היא שאלה את אבא איפה אחי הבכור, הוא ענה לה שהוא נסע לאשקלון, לצמצם טווח למילואים. היא ענתה "אותו אני כבר לא אפגוש". אבא לא הבין.

חזרתי הביתה מבילוי עם חברים בחמש לפנות בוקר בין שבת לראשון. בשבע בבוקר הטלפון צלצל, התעלמתי. כשהטלפון צלצל שוב ב-9:20 עניתי. אבא מהצד השני של הקו, ואחי ענה גם הוא לטלפון. אמרתי "טל תסגור את הטלפון, אני מדברת עם אבא עכשיו". אבא לא אמר הרבה, רק "אני יודע שחזרת מאוחר, אבל תקומי בבקשה ותסדרי את הבית, צפויים להגיע הרבה אנשים".

בין אמא שלי למרכז ההקרנות בצפת

לכאורה, אין קשר בין הסיפור של אמי לבין מרכז ההקרנות בצפת. אמי הייתה תושבת הקריות, מרחק של כ-25 דקות נסיעה מהמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. אין מה להשוות בינה לבין תושבי הגליל העליון. אמי גם לא עברה הקרנות, היא בקושי הספיקה לעבור טיפולים כימותרפיים. גם בעיה בקביעת תורים לא זכורה לי. ובכלל, בעשרים השנים שחלפו מאז השתנו לבלי היכר הניסיון הרפואי, המחקר והידע, המכשור והטיפול. אין בכוונתי להאשים אף רופא או מוסד רפואי במותה של אמי, אלא לספר את הסיפור כדי לחשוב איך אפשר להציל ולשפר את חייהם של עוד אנשים.

אני מוצאת את הקשר בין הסיפורים כשאני חושבת מה אדם, כל אדם, זקוק לו כשהוא חולה. התשובה הראשונה שעולה במוחי זה שיראו אותו, את הכאב שלו, את הסבל שלו. אמא שלי צעקה על הרופאים שהם מטפלים במחלה ולא בחולה, וזה בדיוק העניין. בני אדם מגיבים אחרת לדברים זהים, כל סרטן הוא שונה, את הפרוטוקול הרפואי צריך להתאים גם לסרטן וגם לחולה. כשהתקנים לרופאים יורדים, ולרופא אין זמן לראות את המטופל, אין לו זמן לראות את החולה – הוא רואה רק את המחלה.

לגבי הטעות באבחון – רופאים, בכל מקום בעולם, הם קודם כל בני אדם. ובני אדם עושים טעויות. אבל יש טעויות שניתן וחייבים למנוע, בעזרת תשתיות מותאמות. כשהמיון מאויש בצוות תשוש ועייף אחרי, משמרת של עשרות שעות על הרגליים, החושים לא מחודדים, המוח מבקש מנוחה והסיכוי לטעויות גדל. כשחסרות מיטות במיון ובמחלקות השונות הלחץ גדל ואיתו מספר הטעויות. כשהציוד מיושן קשה יותר לאבחן נכון.

בהקשר הזה, אני מוצאת קשר ישיר בין כמות המקרים שרופא יראה לבין היכולת שלו לאבחן מטופלים בצורה טובה ומדויקת יותר. רופא טוב הוא לא רק זה שלמד, הוא זה שהתנסה. כך שלדעתי האישית, הדרישה להצבת רופא מומחה בכל מקום בארץ הקטנה שלנו עלולה דווקא להוריד מיכולתם של הרופאים המומחים.

כשהתקנים לרופאים יורדים, ולרופא אין זמן לראות את המטופל, אין לו זמן לראות את החולה – הוא רואה רק את המחלה

מרכז הקרנות במרכז הרפואי זיו (צילום: מיכל רוזן).

מרכיב נוסף במערכת הבריאות, שזועק לשדרוג משמעותי, הוא מערכת הרפואה הקהילתית. מסעו של חולה סרטן הוא לא רק מסכת הטיפולים והאבחנות. המסע והמשא הם יום יומיים, ומשפיעים על כל הסביבה שלו. כדוגמה בהקשר של מחלת הסרטן, אני מדמיינת מערכת רפואה שכוללת מרכזים למשפחות עם מידע עדכני, קבוצות תמיכה, פעילויות לילדים של חולי סרטן, לילדות שאחיהן חולה בסרטן, סדנאות שנותנות כלים להתמודדות, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתי הבראה לחולי סרטן והוספיסים איכותיים שנעים למות בהם. מערך תמיכה שלם של אחיות קהילתיות שמלוות את החולים ומשפחותיהם מרגע האבחון ועד ההחלמה המלאה.

באופן אישי, לצד עשרות המיליונים שהושקעו במרכז ההקרנות, הייתי משקיעה לא פחות ברופאים שרואים את החולה, תקנים לרופאים, משמרות קצרות יותר לצוות הרפואי בבתי החולים, מיטות במיון ובמחלקות ובעיקר מערכת רפואה קהילתית איכותית ומשמעותית לתושבי ותושבות הצפון ולכולנו.

שרק נהיה בריאים, אמן.