אם שנות ה-90 היו עידן ההפרטות הגדולות, היום אנחנו נמצאים בעידן ההפרטה הזוחלת. זה קורה בנמלים, וזה מתרחש בימים אלה בחברת החשמל: תחת איומי רפורמה כוללת במשק החשמל, הנמרחת כבר 21 שנה, ממשלת ישראל מובילה רפורמה "זוחלת" המדרדרת את חברת החשמל, ומצמיחה במקומה יצרנים פרטיים שזוכים לתנאים חלומיים.

המשקולות המונחות על חברת החשמל מחזקות את היצרנים הפרטיים, על חשבון הציבור. כפי שציינה המדינה בפנייתה לבג"ץ, תעריף החשמל מכסה כל זאת. כלומר, הציבור מחוייב לממן את חוסר היעילות שכופה המדינה על חברת החשמל

במקום למכור חברות ממשלתיות במחירי הפסד (כפי שעשו לדוגמה במפעלי ים המלח) מפרקים חברה ממשלתית מוצלחת למדי על ידי ייבושה, נתח אחר נתח והעברתו למשקיעים ובעלי הון שגוזרים רווחי ענק מהתהליך. את המהלך מסבירים, אז כמו עכשיו, בשיקולים של יעילות וחסכון (כשעליהם נוסף גם השיקול הסביבתי התמוה ביותר), שיקולים שבינם לבין המציאות קשר רופף במקרה הטוב. אז כמו עכשיו, הסיבות למהלך הן אידיאולוגיות: אמונה שבעלי הון עדיפים על המדינה בכל הנוגע לניהול משאבים לטובת הציבור. עיצומי העובדים עלולים להיות חומת ההתנגדות האחרונה, בפני התהליך שסופו לייקר את חשבונות החשמל של כולנו, בתנאי חשמל "תחרותי".

במסגרת ההפרטה הזוחלת המדינה אף עתרה  לבג"ץ נגד בתי הדין לעבודה בטענה כי אסור היה להם לאפשר לעובדים עיצומים. בעתירה מסבירה המדינה שאסור לבית הדין לעבודה לאפשר לעובדים סמכות לשנות החלטות ריבוניות, שאין להן שום עניין עם זכויות העובדים, שלכאורה נשמרות. אירוע זה מדגים היטב איך עובדת השיטה: אין רפורמה גדולה שאפשר לדון בה, רק החלטות מקומיות של הממשלה, במקרה זה – הקמת תחנות הכוח בחדרה על ידי חברות פרטיות. כך נשללת מחברת החשמל ומעובדיה ההזדמנות להגיב לתהליך ההפרטה.

מבלי להתייחס לטענות המדינה ברמה המשפטית, הן מחווירות כשמסתכלים לתוך אותן "החלטות ריבוניות", שלא מכוונות לטובת האזרחים, אלא להרס חברה לאומית בעלת רמה מקצועית גבוהה, ולמאבק במוקד כוח של העבודה המאורגנת בישראל. על הכל מרחפת אגדת ה"תחרות", בעוד במציאות המדינה יוצרת מונופולים פרטיים במקום המונופול הציבורי.

נזכיר את דברי אלי ציפורי, אשר כתב כבר ב-2015 בגלובס: "במשחק הזה הנהלת חברת החשמל היא גוף נכה ומשותק. האוצר ורשות החשמל ויתר הרגולטורים הם הפירומנים. הם משחקים באש כשהם חונקים את חברת החשמל, מקפיאים תוספות תקנים, מצמצמים הכנסות ומכבידים את עול הרגולציה בכל מקום שאפשר כדי לשבור את ועד העובדים. מבחינת האוצר ורשות החשמל, ככל שמצב החברה יורע – כך טוב יותר. הפסקות חשמל רבות יותר ורמת השירות מידרדרת? מצוין. זה יוביל לעוד לחץ ציבורי, עוד תחמושת לקמפיין ההסתה נגד העובדים. ההתנהלות הזאת מזכירה את האופן שבו ייבשו את שירותי הכבאות בישראל לפני השריפה הגדולה בכרמל. המטרה, שמקדשת את האמצעים, היא להוריד את הוועד לברכיים ולהכתיב לו רפורמה מיטבית, שתבטיח מקסימום תחרות במינימום פיצוי לעובדים".

החשמלאית יעל חכמים (צילום: דוברות חברת החשמל).

ציפורי צודק, אך נתעכב על סוף דבריו – "מקסימום תחרות". בפועל אין שום רפורמה בהגדרתה זו. יש "רפורמה זוחלת" או יותר נכון "מלחמת חפירות" של הממשלה נגד החברה שלה עצמה.

לפי פרופסור אשר טישלר, המומחה הבכיר בארץ למשק החשמל, בכדי לייצר תחרות של ממש, יש להכין מודל מורכב. מדי יום מכינים צפי ליום שלמחרת, ושלל היצרנים מתחרים על מחיר הייצור בשעות השונות. חברת ההולכה בוחרת בהצעות הזולות ביותר לכל שעה, עד שהיא משלימה את הצפי. הפעלת משק חשמל יעיל ותחרותי מחייבת גם לאפשר דינמיות גדולה בתעריפי החשמל, בהפרשי זמן קטנים מאוד, וכל זה מחייב תשתית ניהול שונה לחלוטין. במקום זאת, הממשלה העניקה סדרה של "הגנות ינוקא" לכל יצרן פרטי, המאפשרת להם לייצר חשמל ברווחיות גבוהה, ללא כל חשש מתחרות.

בשיחות לא רשמיות, אומרים גורמים ברשות החשמל כי זהו מצב זמני, מעין שלב, בו צריך למוטט את ה"דינוזאור" – חברת החשמל, ולאחר שהיא תוכנע, אז תפרח התחרות

נוסף על כך, מתווה הגז יצר פיקוח מחירים בפועל ליצרני החשמל הפרטיים, העומד כיום על 4.7 דולר ליחידת חום מגז טבעי, בעוד חברת החשמל משלמת 6 דולר ובשנים הקרובות המחיר צפוי לטפס ל-7 דולר. דווקא בחוזה העיקרי והיקר של מאגר "תמר" בחרה הממשלה לא לטפל, תוך הענקת תשואה חלומית ליזמים, בראשם יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י האמריקאית. התוצאה היא שבמקטע ייצור החשמל יש סדרה של מונופולים פרטיים, על חשבון המונופול הציבורי, ללא שום תחרות של ממש ביניהם. כל החיסכון לכאורה, כתוצאה מהפעלה שלהם, מוביל לבזבזנות שנכפית על חברת החשמל בהחזקת תחנות בכושר ייצור נמוך.

היצרנים הפרטיים מחזיקים במתקני ייצור שעשויים לייצר 20% מכלל החשמל בישראל, כאשר חברת חשמל מייצרת במלוא יכולותיה. אולם בשנה שעברה סיפקו היצרנים הפרטיים כ-30% מצריכת החשמל. כלומר המשקולות המונחות על חברת החשמל מחזקות את היצרנים הפרטיים, על חשבון הציבור. חשוב גם לקחת בחשבון כי תנודתיות בייצור מגבירה את השחיקה בתחנות של חברת החשמל. אך כפי שציינה המדינה בפנייתה לבג"ץ, תעריף החשמל מכסה כל זאת. כלומר, הציבור מחוייב לממן את חוסר היעילות שכופה המדינה על חברת החשמל.

לא רציונלי, ולא במקרה

לכל מי שמתקשה להאמין שהמדינה תנקוט בפעולה לא הגיונית בעליל שכזו, נאמר – כנראה שדמיינתם שאתם חיים במדינה שפויה, שבה מטרת משק החשמל היא לספק חשמל באופן אמין ובזול. בשיחות לא רשמיות, אומרים גורמים ברשות החשמל כי זהו מצב זמני, מעין שלב, בו צריך למוטט את ה"דינוזאור" – חברת החשמל, ולאחר שהיא תוכנע, אז תפרח התחרות, לטובת כלל הציבור. קשה לראות כיצד מי שכשל בפיקוח על חברת החשמל, יצליח לבצע פיקוח מורכב הרבה יותר, המתבקש בתנאי תחרות. בינתיים, במדינת ישראל, מטרת המדיניות היא איננה "חשמל אמין ובזול", אלא "לשבור את המונופול".

תוך כדי שהאמצעים התחלפו עם המטרות, החליקו גם מיליארדי שקלים מהכיס הציבורי, לכיס הפרטי של היצרנים הפרטיים. רבים מהם לא עסקו בחשמל לפני כן, אך עטו על המכרזים, שכן הרווח הצפוי הוא עצום והסיכון אפסי, והכל על חשבון הציבור.

הפגנת עובדי חברת החשמל מול משרד הראש הממשלה במחאה על פיטורי עובדים. 8.12.14 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

המפקחים סולדים מהחברה

בשבוע שעבר אירגן משרד האנרגיה יחד התאחדות התעשיינים את כנס "תשתיות ואנרגיה". בכנס השתתפו בכירי משרד האנרגיה בראשות השר יובל שטייניץ (הליכוד). נציגי חברת החשמל לא הוזמנו לאף מושב. בשיחות צדדיות, אנשי רשות החשמל ומשרד האנרגיה מדברים על חברת החשמל בסלידה גלויה.

מיליארדי שקלים מהכיס הציבורי החליקו לכיס הפרטי של היצרנים הפרטיים. רבים מהם לא עסקו בחשמל לפני כן, אך עטו על המכרזים, שכן הרווח הצפוי הוא עצום והסיכון אפסי, והכל על חשבון הציבור

עמוס לסקר, שהיה יו"ר החברה, ועבר כעת לייצג את היצרנים הפרטיים המתחרים בחברת החשמל התייחס לעיוות במשק החשמל מנקודת המבט של הייצור הפרטי: " יש מצב אנומלי שקיים כבר שנים לא מעטות, איזה 15 שנה, שהנחת העבודה של גורמי הרגולציה היא שבעצם במשק החשמל תהיה רפורמה ואז כל הדברים יפלו על מקומם ואנחנו רואים תהליך שיש דיונים במשך שנה. הדיונים נפסקים, עוברת שנה, מתחיל דיון נוסף וכולי. מתוך הניסיון של העשור וחצי האחרונים, צריך להחליף דיסקט ולצאת מתוך הנחת עבודה שאין רפורמה. לא הייתה, ולא תהיה".

שר האנרגיה, ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, ב"ועידת האנרגיה והתשתיות" שאירגן משרדו יחד עם התאחדות התעשיינים, יוני 2017. נציגי חברת החשמל לא הוזמנו לאף אחד מן המושבים. (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

אחריו הודה שניר ניב, רפרנט אנרגיה במשרד האוצר, שלא תהיה רפורמה. לדבריו: "אנחנו לא מחכים שתהיה רפורמה, אבל מתקדמים במקביל". בכך, אישר למעשה את טענות העובדים, לפיהן הרפורמה הפכה מתכנית לשוט רגולטורי באמצעותו מבקשים לאיים על העובדים, כאשר המציאות היא של "רפורמה זוחלת", בה חונקים את חברת החשמל. האבסורד הוא שאם המהלך יצליח, והחברה תתמוטט, שוב הציבור הרחב יידרש לממן חילוץ, שכן הרשת תשאר בידי החברה והמדינה לא יכולה לתפקד בלעדיה. כנראה שהמאבק במוקד כח של העבודה המאורגנת בכלל, וההסתדרות בפרט, מצדיק כל אמצעי. מאבק זה מתרחש בשמנו, בכספינו, אבל לא לטובתנו.