רצח המוני, רעב וכולירה מנעו מאזרחי המדינה הצעירה בעולם את חגיגות יום עצמאותה השישי שחל ביום ראשון האחרון. דוח של 'אמנסטי אינטרנשיונל' קבע כי ממשלת דרום סודאן, ומיליציות התומכות בה, נועלות בני אדם בבקתות ושורפות אותם למוות, משתמשות באונס שיטתי ומאורגן ככלי מלחמה ורוצחות אזרחים במצ'טות. מתוך אוכלוסיה של 12.5 מיליון נפשות במדינה הצעירה, יותר מ-1.7 סובלים מרעב חמור, וחייהם של כשישה מיליון תלויים בסיוע, שגם אותו האו"ם מתקשה לספק. מגפת כולרה מאיימת להרוג אלפים, וקרוב למיליון בני אדם נמלטו לאוגנדה. כך לפי נתוני האו"ם. אף אחד לא יודע כמה אזרחים נרצחו מאז שהחלה המלחמה במדינה לפני כ-3.5 שנים, רק דבר אחד ברור – ריח המוות.

מזכ"ל האו"ם באן קי-מון הזהיר בדצמבר האחרון כי רצח-עם עלול לפרוץ בסודאן הדרומית אילולא ינקטו פעולות מיידיות. בפברואר הייתה זו הפעם הראשונה מזה שש שנים בה הוכרז רעב בעולם, וזה קרה במדינת יוניטי שבסודאן הדרומית. מאז ההכרזות הדרמטיות האלה נמשכה הלחימה במדינה ביתר שאת, ונוסף לכל הצרות פרצה מגיפת הכולירה. לכבוד ציון שש שנים להולדתה של דרום סודאן, הזוכה למעט מדי סיקור תקשורתי, ובעזרת דוח של 'הוועד למאבק ברצח עם', ננסה לתאר את החזיתות השונות במלחמת האזרחים של המדינה האפריקאית המדממת.

ילד דרום סודני שהופרד מהוריו מחכה להערכה לגבי מצבו במחנה מיון של האו״ם (צילום: AP Photo/Ben Curtis).

עד שהכריזה על עצמאותה ב-9 ביולי 2011, הייתה הרפובליקה של דרום סודאן חלק מסודאן. המדינה משתרעת על פני 644,329 אלף קמ"ר (פי 24 מישראל), ולפני המלחמה חיו בה 12,530,717 בני אדם. בירתה ג'ובה, מאוכלסת בכ-321,000 נפשות והיא העיר הגדולה במדינה. האוכלוסייה מורכבת מערב רב של קבוצות אתניות שלכל אחת מהן דת שונה, שפה שונה, תרבות שונה והנהגה פוליטית שונה. הגדולה בין הקבוצות היא שבט הדינקה (35.8%), השנייה בגודלה היא הנואר (15.6%), לאחר מכן שלוק (8.9%), אזנדה (8.4%), בארי (8.3%) ויתר האוכלוסייה (23%) מתחלקת בין עשרות קבוצות אתניות נוספות. נשיא המדינה, סאלבה קייר מארדיט, מכהן בתפקידו מאז קום המדינה והוא בן שבט הדינקה. מנהיג האופוזיציה הנלחמת בשלטון במאבק אלים מאז דצמבר 2013 הוא ריק מאצ'ר בן שבט הנואר.

הרפובליקה מחולקת לעשר מדינות ו-86 מחוזות, תוך חלוקה גיאוגרפית ל-3 חבלי ארץ: אקווטוריה בדרום, אזור הנילוס העליון במערב ובחר אל-ע'זאל במזרח. האוכלוסייה במחוזות היא ברובה הומוגנית, כלומר, רוב האנשים בכל מחוז משתייכים לקבוצה אתנית מסויימת. יחד עם זאת, קיים שוני אתני בין רוב המחוזות לשכניהם, ועל כן לא תתאפשר חלוקה קלה בין איזורי המדינה על בסיס אתני ושבטי.

ב-1946 החליטו הבריטים, ששלטו בסודאן באותה העת, לאחד בין הצפון הערבי-מוסלמי והדרום האפריקאי-נוצרי-אנמיסטי ("עובדי אלילים") המורכב ממאות קבוצות אתניות שונות. השלטון ניתן לערבים, שהיו בני בריתם של הבריטים. במערכת השלטונית שנוצרה במדינה, שהייתה מהגדולות בעולם, הצפון הערבי-מוסלמי, המאוכלס והחזק יותר, ניסה לכפות את תרבותו ושלטונו על כל סודאן. עשר שנים לאחר האיחוד, בשנת 1956, הכריזה סודאן על עצמאות, אולם כבר שנה קודם לכן הייתה המדינה האפריקאית בעיצומה של מלחמת אזרחים. מלחמת האזרחים הראשונה הסתיימה ב-1972, ונהרגו בה לפחות חצי מיליון בני אדם, כ-80% מהם היו אזרחים לא חמושים שלא לקחו חלק במלחמה. מלחמת האזרחים השנייה, שפרצה בשנת 1983, גבתה כ-2 מיליון קורבנות ובסופה זכתה דרום סודאן ב-2005, במעמד של אזור אוטונומי. את קו הגבול בין הצפון לדרום מתחו באמצע האזור העשיר בנפט בניסיון לחלק את הנפט שווה-שווה בין שתי הישויות הפוליטית היריבות. בשנת 2011 נערך משאל עם בדרום סודאן, באשר לקבלת עצמאות והיפרדות ממדינת סודאן, במהלכו הוחלט ברוב מוחלט של 99% על עצמאות. ב-9 ביולי 2011 דרום סודאן הכריזה על עצמאותה.

במהלך עשרות שנות הסכסוך מול הצפון, שיתפו פעולה השבטים השונים והקבוצות האתניות של סודאן הדרומית, ונלחמו יחדיו כנגד הצפון המוסלמי ערבי. לאורך השנים ארעו מקרים של תקיפות, ביזות ואף מעשי טבח בין שבטים שונים בדרום, אולם המלחמה נגד הצפון אפשרה להם להתאחד עבור מטרה משותפת כנגד אויב משותף. משקיבלו מדינה משלהם ושכחה הלחימה מול הצפון, התעצמו סכסוכים מקומיים בין הקבוצות השונות והמדינה שטרם הספיקה לקום התפרקה. המחלוקות הפוליטיות, בין הקבוצות האתניות השונות, מנעו היווצרות של זהות לאומית משותפת לכלל התושבים בדרום סודאן.

הדינקה והנואר

המאבק בין שבטי הדינקה והנואר, שני השבטים הגדולים ביותר בדרום סודן, הוא המאבק המרכזי אשר הצית את מלחמת האזרחים במדינה. שנים רבות קיימת יריבות בין שתי הקבוצות על מים ושטחי מרעה, אולם החיכוך הנוכחי החל ב-2013. כחלק מהעצמאות שניתנה למדינה החדשה נקבע כי סלבה קייר (דינקה) יכהן כנשיא, וריק מאצ'ר (נואר), ישמש כסגנו. השידוך המאולץ בין השניים נעשה במטרה ליצור ממשלה מאוחדת במדינה החדשה, אולם הוא החזיק מעמד שנתיים בלבד. ב-2013 חשד קייר כי מאצ'ר מקדם נסיון הפיכה שלטוני, והדיח אותו מתפקידו. הטריגר הפוליטי הצית את מלחמת האזרחים לה אנו עדים עד היום. ההתנגדות של מאצ'ר לקייר הובילה קבוצות נוספות לחבור אליו, כל אחת על בסיס אינטרסים שונים.

מאז פיטוריו של מאצ'ר ב-2013 התפרצה מחדש העוינות השבטית שבין שתי הקבוצות, וכמו אש בשדה קוצים ניצתה בדרום סודן מלחמה בה מעורבות קבוצות רבות ומגוונות, אשר נעות בין שיתוף פעולה, להתנגדות לממשל המכהן.

היחסים העוינים בין שבט השילוק לדינקה, שהיה בן בריתו לאורך מרבית שנות המלחמה, מדגים בצורה מצויינת את חוסר היציבות בין הכוחות הלוחמים, ואת הלחימה הבלתי מאורגנת: מנהיג השילוק, אוליני, הנהיג את הכוח הלוחם, Upper Nile faction, שפעל תחת ה-SSDM (אחד מכוחות ההתנגדות לקייר, בהנהגתו של יאו יאו). ב-2010 חתם אוליני על הסכם שלום עם קייר, מהלך אשר סתר את הקו האידיאולוגי של ה-SSDM. אולם תחושותיהם של השילוק, כי מתקיימת נגדם אפליה, הובילו את השבט להפר את החוזה, וכך שנתיים לאחר שחתם מנהיג השילוק, אוליני, על ההסכם, הוא הפר אותו והצטרף למורדים, הפעם,  ל-SPLA-IO תוך הקמה של כוח צבאי לוחם חדש באזור, Agwelek Forces. ב-2016 עם חתימתו של מאצ'ר על הסכם שלום מול קייר, חשו חלק מלוחמי הכוח הלוחם של שילוק אכזבה, בטענה כי המדינה לוקחת מהם שטחי שליטה ומרעה ומוסרת אותם לחברי שבט הדינקה. כתוצאה מכך, נוצר פיצול חדש בתוך השילוק והוקם כוח חדש. בפברואר 2017 התפטר אחד הגנרלים הבכירים בצבא ה-SPLA. לטענתו, הממשלה חוטאת בהפרה חוזרת של הסכמי השלום מ-2015 וביצוע מכוון של פשעים אלימים ומאורגנים על בסיס אפליה אתנית.

ילדים דרום סודנים ממתינים ליד אוהל במחנה פליטים (צילום: AP Photo/Ben Curtis)

פיצולים ונסיונות פיוס

על אף שהלחימה מתמקדת כביכול בין שני צדדים דומיננטים, שבט הדינקה (הממשלה) ושבט הנואר (המורדים), הצטרפו ללחימה קבוצות רבות, חלקן קבוצות בודדים מתוך שבט מסויים, ולא בהכרח השבט כולו. למשל בשבט המורלה, כאשר ב-2016 סגנו של מפקד הכוחות הלוחמים הביע אי שביעות רצון מהסכם שנחתם שנתיים קודם לכן עם ממשלתו של קייר, ערק מהצבא, והקים כוח לחימה חדש. התפצלות כזו מדגימה את העדר הקונצנזוס והאחדות בתוך כל שבט, ואת הקלות שבפירוד והקמת מיליציות חדשות. האינטרסים השונים בין הקבוצות מובילים את המאבק ללחימה בלתי מאורגנת וללא מטרה אחת משותפת. במצב הנוכחי, הכוחות המצטרפים למא'צר, עושים זאת מתוך רצון לפעול נגד קייר, אך לא בהכרח מתוך אותם מניעים של מאצ'ר.

ב-2016 נעשה ניסיון בין לאומי, בין מדינות איחוד אפריקה, לעצור את שפיכת הדמים במדינה ונחתם הסכם שלום בין הצדדים, תוך החלטה על הקמתה של ממשלת אחדות שבמסגרתה ישוב מא'צר לכהן כסגן הנשיא, אולם הסכם זה לא החזיק מעמד ותוך חודשים ספורים התלקח העימות מחדש.

גונבים בקר, ילדים ונשים

בימים אלו נותרו שני אזורים מרכזיים בהם מתרחשת המלחמה: אחד נמצא בצפון המדינה באזור הנילוס העליון, והשני בדרום המדינה, באקווטוריה.

השבטים דינקה, נואר, שילוק, מורלה, ברטה ואנואק חיים באזור הנילוס העליון, בו זורם הנילוס המהווה מקור מים מרכזי עבור החקלאים במדינה. הם שרויים בין בריתות ומלחמות המשתנות מעת לעת ופוגעים באזרחים חפים מפשע במהלך קרבות אלו. אולם לא כל מקרי האלימות קשורים במלחמת השלטון בין השבטים. פעולה שכיחה ועתיקת ימים, המהווה גם היא מניע לאלימות בין השבטים, היא גניבת עדרי בקר. פשיטות של עשרות, מאות ולעיתים אלפי לוחמים על כפר שכן בן שבט אחר, על מנת לגנוב עדרי בקר היא תופעה המתועדת באזור זה מאז שקיים תיעוד כל שהוא של החיים באזור. הבזיזות נעשו גדולות ככל שהנשק החם הופץ באזור, וזאת במיוחד מאז שנות ה-80 של המאה ה-20. לעיתים מגיעות הבזיזות לעשרות אלפי ראשי בקר, הנגנבים תוך ימים ספורים.

לצד הבזיזות נערכים מעשי רצח וחטיפות – במיוחד של נשים וילדים. על פי רשת אל-ג'זירה, כ-5,000 נפשות נרצחו במהלך גניבת עדרי בקר בששת שנות עצמאותה של דרום סודן. הבזיזות באזור זה נעשות כפעולות תגמול של נקמה בלתי פוסקת, וכך השתרש באזור עימות מתמשך של פעולות נקם, שאינו נפסק גם תחת הסכמי שלום וחוזים. האלימות הפכה את האזור כולו לשטח אש, עד כדי כך שמלאקל, העיר השנייה בגודלה בדרום סודן, והמרכזית באזור הנילוס העליון, ננטשה כליל במהלך 2015, ומלבד לכוחות לוחמים ומחנות עקורים, אין בה איש. מצב הלחימה בעיר נמשך עד היום, וגם ארגונים בינלאומיים כמו האו"ם ו'רופאים ללא גבולות' נמצאים בסכנה באזור, לאחר שעשרות מפעיליהם איבדו את חייהם כתוצאה מהאלימות. בינואר 2017 השעה האו"ם פעילויות הומניטריות באזור מחשש לחייהם של עובדי הארגון, מה שעלול לגזור את גורלם של האזרחים אשר זקוקים לעזרה. באותה העת הוכרז על מגיפת רעב במדינת יוניטי המצויה גם היא באיזור זה.

שדות קטל

אזור אקווטוריה, הנמצא בדרומה של המדינה, מורכב ממגוון גדול של שבטים. הבירה ג'ובה נמצאת בשטח האזור ונשלטת על ידי אנשי שבט הדינקה, מה שמביא למרמור בקרב אנשי אקווטוריה על תת הייצוג שלהם בבירה ובמוקדי השלטון. מבחינת אנשי הדינקה, האקווטורים מואשמים בכך ששמרו על נייטרליות ולא הצטרפו אליהם במאבקם כנגד האופוזיציה בראשות מצ'אר. בחודשים האחרונים נוצרו עימותים, בייחוד במחוז ייאי שבמרכז אקווטוריה. בינואר 2017 יותר מ-52 אלף פליטים ברחו ממרכז אקווטוריה לאוגנדה. הפליטים דיווחו על הרג של אזרחים, הרס בתים, אלימות מינית, ביזה של צאן, מרעה ורכוש ופחד ממעצרים ועינויים.

בדו"ח של ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' שפורסם השבוע, נכתב כי יותר ויותר נשים וילדים נחטפים ונאנסים באזור אקווטוריה. לפי אמנסטי "האזור כולו הפך לשדות קטל". דונטלה רוברה, בכירה באמנסטי, אמרה כי "הסלמת הלחימה באקווטוריה הובילה לאכזריות גוברת נגד אזרחים. גברים, נשים וילדים נורו, נטבחו במצ'טות ונשרפו חיים בבתיהם. נשים וילדות עוברות אונס קבוצתי ונחטפות".

דו"ח אמנסטי מתאר מקרה שהתרחש בחודש מאי, בו חיילים הכניסו שישה גברים לבקתה בכפר קודופי הסמוך לגבול אוגנדה, הציתו אותה וירו פנימה. הכוחות ירו בארבעה מהם כשניסו לברוח. שישה אחרים נהרגו בדרך דומה בפיאווה, יומיים מאוחר יותר. אחת מאלמנותיהם אמרה כי זו היתה הפעם החמישית שהצבא תקף את הכפר. בפעמים הקודמות, אמרה, היו עינויים, ביזה ואונס אך לא הרג. עדי ראייה תיארו כוחות ממשלה הורגים באופן זה פעמים רבות. "אין לנו דרך להיות בטוחים כל עוד אנו בחיים", אמרה בת 23 שנאנסה, "נשים וילדות בטוחות רק כשהן מתות".

המלחמה בין ממשלת קייר למאצ'ר והמורדים, המלחמה בין הדינקה לנואר, הציתה מעגל דמים בין עשרות קבוצות ושבטים. אלה נאבקים על משאבים ושליטה, בקואליציות המשתנות חדשות לבקרים, תוך שכמעט כל הצדדים פוגעים באזרחים (בעיקר באזרחיות) באופן מכוון.

מעגל המוות האכזר המלחמה לא מאפשרת לאזרחים ולארגונים בינלאומיים להתמודד עם משבר הרעב והמגיפות שפשטו במדינה. אף גורם לא ניסה אפילו להעריך כמה בני אדם ניספו כתוצאה מהמלחמה, אך ברור שמרבית הקורבנות ימותו מרעב ומחלות ולאו דווקא מרצח במצ'טה. מה שבטוח הוא שריח המוות ימשיך עד שהמדינות השכנות ואומות המערב לא יחליטו לשים לו סוף.