מאז הרצח של שירה בנקי, הם נמצאים בכל ערב של יום חמישי בכיכר המזוהה יותר מכל עם מחלוקות פוליטיות, כיכר ציון בירושלים. בזיכרון הישראלי צרובים נאום השילומים של מנחם בגין בשנת 1952, עצרת המחאה נגד הסכמי אוסלו עם קריאות ההסתה ושריפת תמונות של רבין חודש לפני שנרצח ועוד עשרות הפגנות ומחאות. עוד בערבו של יום חמישי, ה-30 ליולי 2015, מספר שעות לאחר הפיגוע במצעד הגאווה בו רצח ישי שליסל את שירה בנקי ז"ל ופצע מספר נוספים, הגיע שרה ווייל לכיכר ועמדה בה שעות עם דגל גאווה ענק. "מה שאנחנו עושים בכיכר ציון זה לא רק אקטיביזם להט"בי. זה אירוע יותר גדול, שמנסה לקרב לבבות בין כל המגזרים, על כל מיני נושאים. כמעט כל נושא שקשור להוויה הישראלית, עולה בכיכר", מתארת שרה.

שירה בנקי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

באופן תכוף בשנים האחרונות, ובאופן אינטנסיבי יותר לקראת מצעד הגאווה בירושלים המתקיים בתחילת אוגוסט מאז הרצח בבר-נוער, מתבטאים מנהיגים ואנשי דת שונים נגד הקהילה הלהט"בית, בקמפיין שנראה לעיתים מתוזמן ומתואם. ההתבטאויות נעות בין קריאה לחוסר לגיטימיות מוחלט של הומואים, לסביות, טרנס* ובי, עד התנגדות להתקדמות בחקיקה לשיוויון זכויות עבור הקהילה הגאה. בין כותרת אחת לשניה, התבטאות מסיתה ואלימות מתפרצת, בכל יום חמישי בערב תוכלו למצוא את הפעילות והפעילים, חברי 'התנועה הירושלמית' ושותפים, עומדים בסבלנות במשך שעות ופוגשים בבני ובנות הנוער המגוונים שיוצאים לבלות במרכז העיר. הפעילות מתעקשות על דיאלוג חינוכי-ערכי, המשתדל לפרק את הקבוצות השונות בחברה הישראלית לשמות, פרצופים ואנשים – מה שנקרא הומניזציה. הפעילים מדברים עם בני הנוער על המארג החברתי בחברה הישראלית, על יהדות, הלכה ואמונה, על אנושיות ועל ירושלים.

כיכר ציון, היא ללא ספק המרכז הקולח של הבלגן הירושלמי, ובימי חופשת הקיץ, ובעיקר בחמישי בערב, היא מושכת אליה את הכל מהכל. בתוך המרחב הצפוף בין שדרות בן יהודה, בנק הפועלים והמשביר החדש, אתה יכול למצוא את עצמך אובד בין מעגלי מתופפים, רקדניות סיניות, שווקיי מרצ'נדייז, מסחריות של חב"ד, ברסלבים ומוזיקת טראנס, הרקדות, הפגנות של להב"ה וחוליות של מג"בניקים ושוטרים. במבט ראשון, קשה לקלוט את מרחב המחצלות של 'נקודת מפגש', וכנראה שהוא היה נבלע לחלוטין בתוך ההמולה אם לא דגל הגאווה הענק, אותו קשה לפספס.

אוריה בן ברית: "נוכחות היא לא רק מראה, היא גם דיבור. אני לא אתווכח על הקיום שלי, אני פה ואני אשאר פה לא משנה מה הוא יגיד. אנחנו יכולים להתווכח על התאוריה ונדבר הרבה זמן, אבל אי אפשר להגיד לי שאני לא יכול להיות – כי אני כן."

הגעתי בחודשים האחרונים לכיכר בימי חמישי, כדי לעמוד מקרוב על המפגש ולתהות אם כל מה שמספרים עליו, לטוב ולרע, נכון. באחד מערבי חמישי, עת הצעידה לתוך הכיכר, את תשומת הלב תופסת הרקדה המונית המתנהלת ברחבת בנק הפועלים. 'עם אחד, שיר אחד. אוהבים בלב אחד' מתנגן שוב ושוב, וכל פעם עולים צעירים וצעירות חדשים לבמה ורוקדים, רובם חובשי כיפות אבל ישנו גם מיעוט שלא. עיר אחת, עם אחד, לב אחד.

כיכר שירה בנקי (צילום: דוד טברסקי).

הכלל, והיוצאים מן הכלל

"השיחות כאן מאוד ספונטניות, אנשים לא מגיעים לפה במטרה לשוחח מראש, הם פשוט עוברים כאן, ואם מה שהולך פה נשמע להם מעניין הם עוצרים", מספרת דליה ילין, לסבית דתייה ממובילות הפעילות בכיכר. "חוץ מכמה יוצאים מן הכלל" – צוחק רוני, מבוגר חרדי, שפוקד את נקודת המפגש באופן קבוע כל שבוע. את רוני אפשר למצוא נע בין שיחות עם דליה בהן היא בעיקר מקשיבה לסיפוריו, ובין הפעמים בהן הוא מסתובב עם דבר תורה בידו, מנסה לפתח שיחה עם העוברים והשבים, "הרבה מהחברים שלי נמנעים מלבוא לפה" הוא אומר. "ירושלים היא עיר מוזרה, מלאה בהרבה אנשים מוזרים, והרבה פעמים פה ביפו הם מתנגשים."

אחרי מספר סיבובים סביב המחצלות והאזנה בחצי אוזן לשיחות בין האנשים השונים, שלוש צעירות חרדיות ניגשות לשרה, שעומדת לצד המחצלות. שרה מחזיקה את הדגל הגדול, "את לא חושבת שהמצעדים בירושלים כבר הוכיחו את עצמם?" שואלת אחת הבנות. "כן…מה תפקידתך פה בעצם?", ממשיכה חברתה.

"אני נתקלת בהרבה שנאת ברחבי ירושלים, זה קורה בהרבה מקומות. הומו זו עדיין קללה. ויש הרבה חוסר סבלנות", עונה שרה בנחת, ושתי נערות דתיות אחרות ניגשות ושואלות אם יש לפעילות מדבקות, "תעשו מדבקות!" הן דורשות בהתלהבות. "של מה?" היא שואלת, "של דגל הגאווה כמובן!" הן עונות בהחלטיות. "הייתן משלמות על זה שנקל?" "חצי שקל!..זה יכול להיות ממש טוב להסתובב בו ברחבי העיר ולפרסם את זה!". "אולי בעתיד אפתח עסק" צוחקת שרה והבנות ממשיכות בדרכן הלאה, לא אחרי ויכוח קצר על צורת המדבקה, לכשתצא. בינתיים את מוזיקת ריקודי העם מחליפה מוזיקת טראנס כבדה, ונדמה שאף אחד בכיכר לא מסוגל להקשיב למילה או להוציא אחת.

דליה – מימין (צילום: דוד טברסקי).

יא הומואים

בחורה חרדית עוברת ליד המחצלות, נעמדת, ולאחר מספר שניות של תהייה ניגשת ושואלת על טיב הפעילות. "הרוצח לא מייצג את המגזר" היא אומרת ישר, "אבל אני לא הייתי צועדת. אני יודעת, המקום הזה לא רשום על שמי בטאבו.. אבל חשוב לי גם שיכבדו אותנו ואת המרחב שלנו", ממשיכה בנחרצות.

בשעה אחת בכיכר, לפחות ארבע קבוצות, בעיקר של נערים, עברו ליד וצעקו "הומואים! יא הומואים!" ועוד כיד הדמיון הטובה, מתוך מאגר הקללות הבלתי נדלה המתאר אהבה בין בני אותו המין. זו חוויה צורבת, שהנוכחים רגילים בה ומתיחסים אליה כשגרה. "זה קורה כל הזמן, כל יום חמישי, לפחות עשר פעמים", מספרת דליה, "הצעקות זה של הצעירים, אפשר לזהות מהר שרובם בני נוער מנותקים". בעודנו מדברים עוברת קבוצה של צעירים בריצה מאחורינו, צעקת 'יא הומואים' נזרקת לאוויר ומישהו מנסה לתפוס את הדגל. הוא לא מצליח וממשיך בריצה הלאה. כמה שניות של שיתוק מהול בבהלה והלם קל, וממשיכים הלאה.

"מתשע עד עשר לרוב מסתובבים פה מבוגרים ומשפחות עם הילדים שלהם, אז עושים פרצופים וכאלו אבל לא צועקים. אלו בני נוער שאף פעם לא התייחסו אליהם בכבוד. אף פעם לא הקשיבו להם. ברגע שאנחנו מקשיבים להם, הם לא יודעים מה לעשות עם זה והם כאילו מתעקשים שהם לא בסדר, הם עושים כל מה שהם יכולים כדי לעשות פרובקציות – אבל אנחנו לא מגיבים וזה נורא מעצבן אותם" מספרת דליה. "משם אנחנו מגיעים לשיח שהוא ברמה קצת יותר גבוהה, יש כל מיני אנשים וכל מיני אתגרים ולפעמים זה באמת מאוד קשה, רגשית וקוגניטיבית."

דליה ילין: "אנשים לא יוצאים מפה ואומרים: 'וואו אני לא הומופוב!' אני לא חושבת שזה עובד ככה, אבל יש הרבה חבר'ה שחוזרים מדי שבוע, גם חרדים, היו פעילים של להב"ה שיצאו מלהב"ה ובאו לשוחח איתנו."

מרחוק מתחילות צעקות, אורח נעצר ומתחיל שיחה שגולשת מהר לעצבים גבוהים. "אם יכולתי הייתי שורף את הדגל הזה, מצלם את זה ומפיץ בכל הארץ", הוא מבשר. "למה אבל עם כל כך הרבה כוח?" מנסות חלק מהפעילות להבין ואולי להרגיע. "אני ממש רגוע". הוא נראה עצבני, ונראה שעצם הנוכחות של הדגל באמצע הכיכר מוציאה אותו משלוותו, הוא מתווכח עם אורחת אחרת ואח"כ פונה לדרכו.

התכנון המחודש של "כיכר שירה בנקי" (צילום: דבר ראשון).

"היו כמה פעמים שחטפו את הדגל וברחו, רדפנו אחריהם ובסוף החזירו. כן, יש פחד. אני לא אגיד שלא. זה כן מסוכן. זה פחות בהרגשה אבל. היה פעם מישהו שהמטיר עלינו קללות ופנינו לשוטרים שמעבר לכביש."

"הרבה מאלו שבאים לצעוק מצפים שנצעק עליהם בחזרה, כשאנחנו לא מתפרצים זה מסקרן אותם, ולפעמים יש הזדמנות לשיחה. לפעמים, לא תמיד. לכל אחד יש את התגובה שלו" רומזת דליה על האורח האחרון במפגש. בינתיים קבוצה של בני נוער, בנות בחצאיות ובנים עם כיפה שחורה מבקשים להצטלם עם הדגל, מחייכים, אומרים תודה וממשיכים הלאה. "כמו שיש מגוון רחב של חילונים יש מגוון רחב של חרדים. יש לך 'חרדים לייט' ואת החרדים החדשים כמו החבר'ה שבאים מחו"ל, אז יש יותר סיכוי שהם יקבלו את הדגל בשיוויון נפש וזה יראה להם מגניב להצטלם איתו."

מראה מאוד שכיח סביב מעגלי השיח הם המתבוננים החוששים, או הביישנים, תלוי איך מסתכלים. הם מסתובבים סביב המחצלות אך לא  ניגשים, הולכים, חוזרים וככה כמה פעמים, מגששים.

"זה קורה הרבה פעמים, או שלפעמים אני אומרת שלום ואז הם באים או שלא. אני לא דוחפת אותם או רודפת אחריהם, אבל כשאני אומרת שלום ומסתכלת להם בעיניים יש יותר סיכוי שיבואו וישאלו שאלות. ושאלות זה דבר מצויין, כי הן מביאות לשיחה."

"אפשר לעשות כמה תמונות" שואלת נערה חייכנית את דליה. "את יכולה להיות ממש פרזנטורית שלנו" היא משיבה. "כן!" עונה בהתלהבות הילדה, וחברה שלה מצלמה אותה עוד מספר תמונות, כשהיא עטופה בדגל הגאווה.

כולם צוחקים, לרגע שכחו שלפני שנייה מישהו רצה לשרוף פה דגלים.

שלט במצעד הגאווה, שמכוון כלפי הומופוביה דתית: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ויקרא 19:17 . הציטוט המקראי על רקע דגל הגאווה. מצעד הגאווה באשדוד, ישראל, 21 ביוני 2013 מתוך: ויקיפדיה

אסור ומותר

מעבר לשוטרים שנמצאים משני צידיה של מסילת הרכבת הקלה, מתכנסים לאט פעילי נוער להב"ה, עם החולצות בשחור צהוב. מהעבר האחר מתכנסים ה'פריקים' הירושלמים. מאופרים, ולבושים בהתאם. מוזיקת ריקודי העם התחלפה בזומבה, שהספיקה להתחלף לטראנסים של שנות ה-90. צלילים. בצד של להב"ה מדובר לרוב בקבוצה של לא יותר מ 20-30 חבר'ה, רובם המוחלט נערים בגיל העשרה, וגם להם יש דגל ענק. לפני הצעידה הקבועה לכיוון כיכר החתולות, חלק מהם זולגים למעגל עם דגל הקשת. כהם מגיעים, הויכוח עובר ישר ל'מה מותר ואסור בתורה'. סוער, אין הסכמה, אבל נראה שהצעירים מקשיבים לפעילים עם דגל הגאווה שעליו מגן הדוד להגיד להגנתם. חשוב להם לעמוד על כך שהם אינם מסכימים, לפעמים גם בתקיפות.

באחד מימי חמישי במהלך יולי בהם פקדתי את הכיכר, התרחש ניסיון של לינץ' בבחור ערבי ממש ליד המעגל. מרדפים, שוטרים, צרחות, פחד והלם. כל הפעילות והמשתתפים היו עדים לנסיון הלינץ'. בשבוע שעבר, אחרי הפיגוע בחלמיש, הדליקו הפעילים נרות לזכרם של הנרצחים. מספר חברי להב"ה הצטרפו להדלקת הנרות.
הויכוח הטעון ביותר נסוב סביב עולם ההלכה והדת והרצח של שירה בנקי, שנרצחה ע"י יהודי דתי. הויכוח מטיל את צילו על כל שיחה במרחב, הפעילות רוצות להעניק משמעות לרצח של שירה ומאמינות שהקיטוב החברתי וההסתה הביאו לרצח. בעיני רבים מהאורחים פה, החילוניים והדתיים, שני העולמות האלו, להט"ב ודת, הם לא פחות מהתנגשות ציוויליזציות. גם בתוך הקהילה הלהט"בית בארץ המפגש בין העולמות טעון, ולחלקים נראה בלתי אפשרי. כאשר 'הבית הפתוח' בירושלים בחר כנושא המצעד השנה ב'דת ולהט"ב', רבים זעמו וטענו שהוא "מתקפל" מול הכוחות המבקשים את רעת הקהילה, ושיש נושאים בוערים יותר.

כאן, בליבה ההומה של ירושלים, במקום בו שני העולמות נפגשים כל שנייה, המתח הזה מדליק פעמים רבות את הוויכוח, "זה דבר שלקח לי הרבה זמן בחיים שלי להבין שאני לא בוחרת, זה דבר שיש לי, נולדתי איתו ואני צריכה להתמודד איתו ולקיים את כל המצוות שאני יכולה", אומרת שרה בשיחה מתוחה עם בחור דתי. הוא מנסה להעמיד אותה במקומה, וטוען שההלכה לא יכולה לאפשר ל'דבר הזה להתקיים', שהיא צריכה להתמודד עם עצמה, "את לא מתמודדת! את פשוט משלימה עם המצב שאת נמצאת בו!" הוא מטיח בה. "מה אתה מדמיין שהוא התמודדות, מה אתה מציע?" שואלת דליה, "פעם בכל העולם זה היה מקובל כמחלה שצריך לרפאות. טיפולים רפואיים ותרופות שדיכאו את הרגש הזה – כך היה כשהגדירו את זה בתור מחלה. ברגע שהתרבו האנשים שביקשו להגיד שזה בסדר זה ניהיה מקובל", אומר הבחור שחושב שטיפול תרופתי הוא הדרך היחידה. "הטיפול שאתה מדבר עליו מוריד את החשק המיני אבל הוא לא משנה את הנטייה, אתה חושב שזה באמת יעזור?". השיחה מתגלגלת לוויכוח על פרשנויות שונות של רבנים לאורך ההיסטוריה ליחסים חד-מיניים, ונראה שההסכמה רק מתרחקת, "איך מתמודדים עם דברים כאלו ביהדות? ע"י תפילה, בנאדם שיבוא ויתפלל: 'אבא תשנה אותי, תעשה אותי בנאדם רגיל, למה אני נולדתי בנאדם כזה?' בסוף הוא יתרפה, אני מכיר אנשים שהיו כאלו וזה שינה אותם", טוען בנחרצות הבחור, אך מדגיש כמו בכל התייחסות 'דתית' במרחב שקשורה לרצח של שירה, שלא צריך לפגוע ובטח שלא לרצוח להט"ב. בחור אחר עמד מאחורינו והקשיב בשקט, ואז סיפר שהוא הומו אבל לא מגיע למצעד, כי הם באים דווקא לשכונות של דתיים.

אוריה בן ברית (תמונה באדיבות המצולם).

"אפשר גם וגם"

אישה דתייה מבוגרת מצטרפת לשיחה ומבקשת לחזקת את הפעילות, "תיהיו עם בטחון עצמי! לא לשדר נזקקות, והכל יהיה בסדר. תיהיו בטוחים בעצמכם ואיך שאלוהים עשה אתכם! כל התדמית הזו של 'אנחנו מסכנים ותכירו בנו' זה הרסני בעיניי". ככה זה בכיכר ציון, תדמיות ודעות קדומות מתנפצות בכל רגע. "אני מתמקדת בפן האנושי" עונה דליה לשאלה איך מתמודדים על המתח הלה"טבי-דתי, "נכון, יש הלכה. אבל בסופו של דבר אם הבנאדם מתמודד ויש לו קושי. אז מה אתם מציעים שהאנשים יעשו? שיהיו רווקים? שימנעו מסקס? אתם הייתם באמת מסוגלים לזה? ואז באמת מתחילים לשאול את עצמם: וואלה זה באמת לא הגיוני. התפקיד שלי-שלנו, בתור אנשים דתיים, זה לרחם ולהכיל, לא לצעוק 'תועבה'."

"אני מאוד מאמין בנראות, וזה חלק מהסיבה שאני אוהב את הרעיון של מצעדים, כי אנחנו מראים גם ללהט"ב ולאלו שאינם להט"ב את הפנים שלנו ואת הנוכחות הלא מתנצלת שלנו, פשוט את הקיום שלנו", מספר אוריה בן ברית, דתי והומו, פעיל במעגלים ובתנועה הירושלמית וחבר בארגון 'חברותא', ארגון של הומואים דתיים. "בטח שבעיר הבירה שלנו, שיש לה צביון דתי וכנסת ישראל, אבל גם לא מעט להט"ב, וגם להט"ב דתיים, אפשר גם וגם ואפשר גם אחרת". אוריה לא הספיק לסיים מספר משפטים עת נעמדו לידנו קבוצת נערים "מה? אתה הומו? איך זה?", אוריה מסביר בקצרה שזה אפשרי ושולח אותם לשוחח עם מישהו אחר, בכל זאת, הוא בראיון.

שרה וויל: "יצרנו כאן מקום לחברה הירושלמית להיות ביחד באבל, ומתוכו פיתחנו מרחב קבוע שמאפשר מפגש של שיחה בין אנשים שונים. אנחנו מנסים לתת את האפשרות להיות אמיצים, לפגוש את האחר, לפגוש דעות שונות ולהביע דעות שונות שמאתגרות וגורמות לחשוב."

וזה אחד הדברים המרשימים והמפעימים כאן – במשך מספר שעות, כל שבוע, בוחרים הפעילים לקיים שיחות הפותחות בפני זרים, העוברים ושבים, את עולמם, את ההתלבטויות והבחירות הכי אישיות, וכל זה תחת התקפה ישירה על מי שהם, גם אם לא פיזית, היא לא חפה מגסות, יהירות, סלידה ושנאה. "איך עושים את זה? פשוט מגיעים עם מטרה מאוד ברורה של להראות נוכחות ולהשפיע. נוכחות היא לא רק מראה, היא גם דיבור. אני לא אתווכח על הקיום שלי, אני פה ואני אשאר פה לא משנה מה הוא יגיד. אנחנו יכולים להתווכח על התאוריה ונדבר הרבה זמן, אבל אי אפשר להגיד לי שאני לא יכול להיות – כי אני כן. וזו העוצמה המתגלמת בנוכחות כאן" מספר אוריה. "אנשים מופתעים מאוד לראות שאני לא בקונפליקט, שאני לא מוריד את הכיפה. הרבה מבני הנוער, למרות שלפעמים נראה שהם אינם משיבים לי, הם לוקחים את מה שאני אומר ושומרים את זה בצד האחורי של הראש שלהם. נכון, הם פולטים הרבה מאוד משפטים סטיגמתיים עליי, משפטים ששמעו מסתובבים פה ושם, אבל כאן יש לי הזדמנות להגיב למשפטים האלו, להכניס משפטים משלי. עכשיו הם יודעים שיש הומו דתי, שהם פגשו בכיכר ציון, וזה דבר שקיים."

מיניות וגבולות

השיחות גולשות לפעמים מהר מאוד למה מותר ומה אסור במיניות – מערכות יחסים, אוננות, צפייה בפורנו וגם גבולות אישיים. דליה מספרת שאחת הבנות שהייתה מגיעה מספר פעמים למעגל, הייתה צועקת וכועסת עליה ומספר פעמים אפילו דרכה על הרגל שלה כאות מחאה. פעם אחת היא ביקשה מדליה שתנשק את בת זוגה, "כי אתן חייבות אתן אוהבות!" מספרת דליה בצחוק. "שאלתי אותה, 'מה אם אני לא רוצה?' והיא ענתה, 'אתן חייבות אתן חייבות!'. שאלתי אותה אם יש לה חבר ואם יש מצבים שהוא רוצה לנשק אותה והיא לא רוצה. היא לא הבינה איך בכלל יכול להיות מצב שהיא יכולה להגיד שהיא לא רוצה. משם זה התגלגל לשיח על הסכמה והשתקה. הבנתי שלבחורה שעומדת מולי אף פעם לא היה את האישור להגיד לא. השיחה הגיעה לרמה אחרת לחלוטין, והבנתי שיש קשר הדוק בין הכעס שלה עליי, עלינו, לטראומה אישית וחוויה אישית שלה. אנשים רוצים שיקשיבו להם, אנשים רוצים להישמע, גם אם הם מדברים על הדברים בכעס. בשלב מסוים, משהו מתרכך והם לא מצליחים להחזיק את הכעס. זוהי נקודת המפגש."

"אנשים לא יוצאים מפה ואומרים: 'וואו אני לא הומופוב!' אני לא חושבת שזה עובד ככה" צוחקת דליה. "יש הרבה חבר'ה שחוזרים מדי שבוע, גם חרדים, היו פעילים של להב"ה שיצאו מלהב"ה ובאו לשוחח איתנו."

חודש יולי שעבר על ירושלים, המשבר בהר הבית, מהומות, התלקחות, הפגנות, נרצחים ויום אבל לאומי, על חורבן של שני בתים. המפגשים האלו, תוצאה של ההחלטה הספונטנית של התנועה הירושלמית לשבת שבעה על שירה, כאן בכיכר, פתחו את האפשרות להאמין שהמפגש באמת אפקטיבי, שובר מחיצות ומקרב, מפגש שיש בו סיכוי אמיתי להתמודד עם שנאת החינם. "יצרנו כאן מקום לחברה הירושלמית להיות ביחד באבל, ומתוכו פיתחנו מרחב קבוע שמאפשר מפגש של שיחה בין אנשים שונים. אנחנו מנסים לתת את האפשרות להיות אמיצים, לפגוש את האחר, לפגוש דעות שונות ולהביע דעות שונות שמאתגרות וגורמות לחשוב."