ביום שלישי פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר המציג התפלגויות שונות של ציוני הפסיכומטרי של מורות ומורים ברחבי המדינה, בפילוח לפי מיקומם גאוגרפי של המורות (מרכז מול פרירפריה ) ופילוגם לפי מוסדות הלימוד בהן מלמדות (יסודי- חטיבה-תיכון). כנהוג בלמ"ס הדו"ח אינו מלווה בהצהרת כוונות או פרשנות, והדבר המרכזי שמסמן את הנתונים האלה כמשמעותיים הוא עצם פרסומם, כאילו ניתוח מורי ישראל לפי ציוני הפסיכומטרי שלהם זה דבר ברור ומתבקש. אבל למה מלכתחילה לערוך סקר שכזה? מה ניתן ללמוד ממנו? אולי זה קשור לפרדיגמות מחשבה שהשתלטו על אופן המחשבה וההערכה לאחת השאלות הקיומיות לנו כחברה – 'מהו חינוך טוב?' מה שבטוח הוא שאין שום דבר 'טבעי' בהסתכלות על ציוני המורים דרך ביצועיהם מבחן אחד שעשו טרם החלו בכלל ללמוד הוראה כמדד לאיכות החינוך בישראל.

משרד החינוך בירושלים. צילום: ד"ר אבישי טייכר/ ויקיפדיה

קודם כל, יש להתעכב רגע על על בחינות הפסיכומטרי. כפי שמספר הסופר רן לוי בפודקאסט שלו סודה האפל של הבחינה הפסיכומטרית, הסיבה העיקרית להכנסת בחינת הפסיכומטרי למערכת האקדמית בתחילת שנות ה80 ע"י ועד ראשי האוניברסיטאות, הייתה הביקוש העולה של צעירות וצעירים להתקבל ללימודים האקדמאים, וזאת בניגוד לשנים קודמות בהם שיעור מחזיקי תעודת בגרות עמד על ממוצע של 20%-25% . האקדמיה לא רצתה, ממטעמיה שלה, בהכנסה מסיבית של צעירות וצעירים וביקשה לפתח מבחנים אשר יבצעו סינון 'מדעי' בשעריה. או כפי שאומר לוי "החל משנות ה70 עלה בהתמדה שיעור הזכאים לתעודת הבגרות בקרב בוגרי התיכון.. סינון מדויק ואמין של מועמדים הפך להיות צורך בוער, שכן כל סטודנט שמתקבל ללימודים ולא מצליח לעבור את משוכת השנה הראשונה באוניברסיטה – הוא בזבוז משווא. סטודנט לא מוצלח בא על חשבון סטודנט אחר" .

מקורו של מבחן הפסיכומטרי הישראלי הוא מבחן ה-SAT (מבחן הכישרון השכלי) האמריקאים, המשמש קולג'ים ואוניברסיטאות בארה"ב לקיים מערך מיון בשעריהם. מבחן זה נוצר ע"י פסיכולוגיים אמריקאים כדי למיין חיילים לצבא. בבסיסו עומדת הפרדיגמה המחשבתית שניתן למדוד 'איכות' של כישורים מנטליים וקוגניטיביים באופן אמפירי, ממש כפי שמודדים גובה ומשקל, ומחקריו נעשו בספרת המחקר שנקראה 'גזענות מדעית' ששאפה את בסיסה המדעי מתורת האבולוציה של דארווין. מחקרי 'הגזענות המדעית' תפסו תהודה רבה בהלך הרוח של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, בתקופת גלי ההגירה ההמוניים בתוך אירופה וארה"ב ומטרתם המוצהרת הייתה 'שמירת טוהר הגזע של האירופאים והאמריקאים הלבנים'. מדע האאגוניקה, פילוסופיה ביולוגית-חברתית, נחשב מדע מדויק בתקופה זו. באמצעותו ניסו לחקור את הגנטיקה של גזעים שונים כדי לשמר את עליונותו של הגזע האירופאי. למזלנו הרב – הספיק 'מדע' זה לחלוף מהעולם. אך פרט אחד כן נשמר ממנו: מבחני המיון שבנתה מועצת הקולג'ים האמריקאית שלא רצתה בשעריה 'גזעים נחותים'. מבחנים אלה התבססו על הנחות המוצא של מדע הגזענות שביקשו 'למדוד אינטליגנציה'.

משרד החינוך מציג את תכנית 'התמונה החינוכית'. צילום: דבר ראשון.

לאורך השנים אנשי חינוך רבים חקרו והראו שהמבחנים מפלים באופן מכוון מהגרים, שחורים ועניים ושבפועל הם אינם מודדים 'אינטליגנציה' אלא את היכולת לענות תשובות על השאלות של אלו היוצרים אותם, אשר בתורם, בוחרים את השאלות 'הנכונות' קרי: אינטלגנטיות. וכך מודה בעצמו ב-1930 חלוץ מבחני ה SAT, קארל ברינגהם "השיטה שבה השתמש כותב שורות אלו בניתוח מוקדם של מבחני הצבא כפי שיושמו לנבחנים ממוצא זר, מחקר זה על כל השלד הרעיוני שלו, על הבדל בין גזעים שונים, מתמוטט לחלוטין". אמת היא שתוכן המבחן השתנה רבות לאורך השנים ואין נוטים לייחס משמעות רבה להיסטוריה האפלה שלו, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה הנוראיות, אשר דחפו את האאגוניקה מחוץ לתחום המדע המקובל. יש הטוענים שהוא מהווה מאזן הוגן לתוצאות מבחני הבגרות ומהווה הזדמנות שנייה לתלמידים, ואנשי המרכז לבחינות והערכה טוענים שהמבחן משקף מראה לחברה הישראלית. רבים מאנשי האקדמיה שמובילים את המבחן הפסיכומטרי טוענים שהמבחן לא מבקש לנבא 'הצלחה' או למדוד אינטליגנציה בכלל אלא רק 'סיכויי ההצלחה באקדמיה', טענה מוזרה יש לומר, שכן עובדה היא שהנה יש המבקשים לבחון את ציוני הפסיכומטרי של מורות ומורים שסיימו את לימודיהם כדי לנסות לצייר תמונת ראי 'לאיכותם' הנוכחית. אין להתכחש שיסודותיו של המבחן הפסיכומטרי עודנו הם – מיון 'אינטלקטואלי' של בני אדם באם הם ראויים או לא לקבל חינוך במוסדות להשכלה גבוהה כאשר הסוכן העיקרי שבחר להמשיך בקיומם של מבחנים אלו, הייתה מועצת הקולג'ים האמריקאית, שלא רצתה לוותר בקלות על הכלי 'המוצלח' שבידה כדי למיין את הבאים בשעריה.

כתבנו 'בדבר ראשון' מספר פעמים בעבר על התפתחות מערכת השליטה והבקרה של מערכת החינוך באמצעות כלי המדידה הבינלאומיים והמקומיים ועל איך שהמדידה נהפכה, באופן סטיכי ובניגוד גמור למטרות החינוך, למטרה העיקרית של מערכת החינוך. עיון בראיון שפורסם בגליון הד החינוך בחודש מאי 2017 עם נועה היימן, האחראית על תקציב החינוך במשרד האוצר, שופך אור חדש על מערך האינטרסים העומד ברקע של אותה 'מפלצת המדידה'. מדבריה של היימן ניתן לראות שהמדידה הרוחבית של המורים, המורות ומוסדות החינוך משרתת באופן מובהק, את אופן החשיבה והביצוע אותו מבקשים להנחיל אנשי האוצר על משרד החינוך:

"אנחנו לא רואים עלייה מאוד גבוהה, במבחני המיצ"ב או עלייה מאוד גבוהה במיקום,של ישראל במבחנים הבינלאומיים, ואני חושבת שזה נושא לדאגה. כמו שאמרתי קודם ,בחינוך השקעה של כסף לא בהכרח מניבה. תוצאות אבל (בכל זאת) אנו צריכים לנסות ולהבין למה. אולי דברים בחינוך לוקחים יותר זמן ונראה את תוצאות ההשקעה הזו בעוד חמש או בעוד עשר שנים? יכול להיות אולי יש משהו שאנו לא מבינים שלא עובד, אולי ההשקעות שנעשו בשנים האחרונות נעשו במקומות הלא נכונים".

יכול להיות שהמדדים לא מספיקאפקטיביים? יש ביקורת רבה על מבחני המיצ"ב.

"אני חושבת שמערכת חייבת לעבוד עם מדדים. אי אפשר לשבת בתוך מטה המשרד שאחראי על יותר משני מיליון תלמידים ויותר מ־ 4,500 בתי ספר ולקוות שיהיה בסדר כי מישהו מדבר יפה וסוחף אחריו ואיזה יופי. אנו חייבים לדעת איך עובדת המערכת ואיזה בית ספר מתקדם בה ואיזה לא, והדרך היחידה שלנו לעשות זאת היא דרך מבחנים משווים."

דבריה של היימן מדגימים באופן מדויק את את אופן החשיבה שמבקש האוצר, סוכן האידאולוגיה הפוליטי המובהק של המהפכה הנאו-ליברלית בישראל, להנחיל על מוסדות החינוך בארץ. כדי לקיים מאזן תקציבי אשר יאפשר להציג במונחים אמפיריים משוואות "השקעה-תשואה" נדרשת אכיפה אמפירית השוואתית של כלל מערכת החינוך. ולמרות מס השפתיים המשולם תדיר דרך מושגים כמו "צמצום פערים" "העלאת פריון" ודומיהם. ואף שלזכותה של הרפרנטית, היא מודעת לכך ש'יכול להיות אולי יש משהו שאנו לא מבינים שלא עובד'. השורה התחתונה זועקת -המערכת (לקוחותיה ונותני שירותה) צריכים להצטיין. אך איך וכיצד הם צריכים 'להצטיין' בדיוק? בעזרת מדידת תוצאות המבחנים.

ומכאן, כדאי לאנשי לנשות ואנשי החינוך מבינינו, ואלו הדואגים למצבו בארצנו, לצלול שנייה למטרות אותם ביקשה המדינה להגדיר כראויות בראשית דרכה. האם מטרתה של מערכת החינוך הישראלית, כפי שנקבעה בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 היא להפוך את תלמידיה 'למצטיינים' (בהבחנה האמיפירית-תועלתנית של המושג) ? בעיון בכל אחד מ11 סעיפי החוק אין ולא מזכר אחד למטרה שכזו. אדרבה, מערכת החינוך , ע"פ סעיף 7 למטרות החינוך, אמורה "לחזק את כוח השיפוט והביקורת של התלמיד, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים'" איך בדיוק אמורים המבחנים המשווים 'לבחון' את 'התפתחות האווירה שתאפשר לתלמידים להתפתח וליצור ע"פ דרכם, ע"י פיתוח יצירתיות וכישרונות שונים, דרך פיתוח אווירה התומכת ומעודדת את השונה (סעיף 5 ו 8 ) ? מסופקני שמישהו מהטובים בחוקרי החינוך בעולם הצליחו למדוד הצטיינות ב 'חינוך האדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו וארצו' (סעיף 1 ).

אז כן, ללא צל של ספק, מבחני ההשוואה הבינלאומיים שנחתו עלינו מה-OECD בתחילת שנות ה-2000 ע"י שרת החינוך לשעבר לימור לבנת, דרך יצירת האגף למדידה והערכה במשרד החינוך באמצע שנות ה-2000 ועד פרסום נתוני 'ההצלחה' במבחני הפסיכומטרי של נשות החינוך, נדמה שבמרכז עניינם של קברניטי החינוך, או שמא, קברניטי תקציב החינוך באוצר, הם אף אחד מהמטרות החשובות שהגו טובות וטובי אנשי החינוך עם קום המדינה. ניצנים של שינוי ניתן אולי לראות ב'תמונה החינוכית', שיטה חדשה של מדידה והערכה שמפעילים היום במשרד החינוך המנסה למדוד מוסדות חינוך באמות מידה ערכיות וחברתיות.

בשנים האחרונות ישנה ביקורת מתעצמת וגדלה בקרב אנשי חינוך רבים בארץ ובעולם על מבחני האינטליגנציה בכלל והמבחן הפסיכומטרי בפרט, אך למרות הביקורת נדמה שתפיסת המדידה התועלתנית, הנאחזת ביסודות וכלי מדידה אנטי-חינוכיים באופן מובהק עדיין מבקשת לתת את סימניה בתפיסה של נשות החינוך, והציבור – מהו חינוך ראוי, וחמור מכך – מי הם אנשי החינוך הראויים. תפיסה מעוותת זו, אשר ביחד עם סקרים שכאלו, אין מקומה במרחב השיח שמבקש לעצב את מערכות החינוך בישראל, שכן מבקשת היא לצמצם את קשת הכישרונות הנדרשים לאנשי חינוך טובים, ובראשן, סבלנות, אמפתיה, יכולת להנגיש מידע באופן נהיר וביקורתי ובעיקר, כישורים אנושיים של דאגה ותשומת לב לתלמידים. אין מבחן אמפירי קיים כיום, ומסופקני שיוכל להיות, שיוכל למדוד כישורים אלו ועל כן, מקומם הראוי היחיד של מבחני 'המדידה האינטלקטואליים', ובעיקר לנשות החינוך – הוא בפח האשפה של ההיסטוריה.