העצרת הסתיימה. האמנים ירדו מהבמה, האנשים התחילו להתקפל. לצד הבמה ישבה אגרנש, ראשה מושפל. נערה עם חולצה בצהוב זוהר עליה מודפס 'עד מתי אברה מנגיסטו' ושלט ענק ביד ניגשת אליה, מושיטה לה יד, אגרנש מביטה למעלה וממלמלת 'תודה'. "מישהו יכול לתרגם?" מבקשת הנערה מפרנוס סלמסה, אמא של יוסף ז"ל שיושבת סמוך. 'כל עוד בני לא פה, היום והלילה הם חושך עבורי', כתבה הנערה על השלט, ציטוט של אגרנש מאחד הסרטונים שהופקו לקראת העצרת. "עבדתי על זה שעות" אומרת הנערה, שירה, בהתרגשות.
לפני שלוש שנים, צעד צעיר לוקה בנפשו מביתו באשקלון לתוך עזה. הוא עבר גדרות, כבישים, עשרות קילומטרים – אף אחד לא עצר אותו. בהתחלה ניסתה המדינה להשתיק, בכל זאת, איש לא חשוב, מהפריפריה החברתית של ישראל, בן העדה האתיופית, עני, לוקה בנפשו – בשולי החברה הישראלית, רק קומץ פעילים וחברים ידעו. שלוש שנים אחרי, מאות אנשים, צעירים ומבוגרים, חובשי כיפה וחילונים גמורים, חניכות וחניכי תנועות הנוער – מ'הצופים', 'הנוער העובד והלומד', 'בני עקיבא' ומדריכים בארגון 'אחרי!', שירה בת ה-16 מרשל"צ שגררה את אבא, עומר בן ה-15 מלוד שגרר את אמא וכמה חברים, כאלו שעברו בסביבה וכאלו שנסעו שעות רבות, רובם ככולם לא הכיר או פגש את אברה מעולם, הגיעו לכיכר הבימה בתל-אביב כדי להביע סולידריות ולחזק את משפחתו.
העצרת התקיימה כשברקע התפטרותו המאכזבת של ליאור לוטן, מתאם השבויים והנעדרים במשרד רה"מ, ומנגד מפגשה של משפחת מנגיסטו עם מזכ"ל האו"ם. אותו לוטן, שניסה בתחילת הדרך להשתיק את המחאה של משפחת מנגיסטו, הפך לדמות מפתח בהשבתו של אברה הביתה, כעת אין למשפחה, וגם למשפחות גולדין ושאול, איש לפנות אליו.
לצד הפעילות והפעילים החברתיים, היו בעצרת גם ח"כ אילן גילאון (מרצ) וח"כ קסניה סבטלובה (המחנ"צ). "מאות הישראלים שנמצאים כאן בכיכר, עם ישראל כולו, וגם אני, קוראים לממשלת ישראל לפעול מיידית לשחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן אל סייד שנמצאים בעזה וגורלם לא ידוע, ולהשבתם של חללי צה"ל אורון וגולדין", אמרה סבטלובה. "יש דרכים רבות באמצעותם אפשר ללחוץ על כנופיית החמאס ששולטת בעזה ומחזיקה בילדינו. חייבים למצות את הדרכים האלו."
על הבמה עלו הצמד 'קפה שחור חזק', נצ'י נצ', עלמה זוהר וסולג'יי ומיקי חיימוביץ וציונה דסטה הנחו. האחים אילן ואלמנש פנו אל אברה, "אברה, אברה אח שלנו היקר – לפני 3 שנים, שהתבשרנו על העלמותך – אפלה נחתה בבית. כבר 3 שנים שאימא לא ישנה, שאבא לא נרדם. 3 שנים שקול דממה זועק בתוך הבית. אתה אפילו לא יכול לדמיין לעצמך – כמה אתה חסר." המארגנים התעקשו שאין מדובר בהפגנה כי אם בעצרת סולידריות, ובאמת נראה שמעבר לחוסר הוודאות והאימה שמביא איתו המצב הנורא בו נמצאת המשפחה, התחושה כי אברה הוא לא הילד של כולנו היא הקשה ביותר. "אברה, אני זוכר איך עם תחילתו של המאבק להחזיר אותך הביתה, עמדנו ולחמנו בודדים, קומץ קטן, כדי שתהיה כאן איתנו – היום תסתכל מה קורה כאן – תראה כמה אנשים באו להזכיר לכולנו שאתה חי – להזכיר לכולנו שצריך להחזיר אותך הביתה. אברה, אתה לא לבד – אנחנו כבר לא לבד."
–
עומר, תלמיד כיתה ט', מלוד הביא את החברים שלו מבית הספר לעצרת. הם הגיעו עצמאית, אף אחד לא הכריח אותם. ככה נוער ישראלי, בערב השני ללימודים, מגיע להביע סולידריות, להיות בני ברית, למישהו שהם אף פעם לא הכירו. הם הכינו שלט, התרגשו מהנוכחות של אמייה טגה, ובאופן כללי לא הרגישו שהם עשו משהו יוצא דופן. "הייתי בהפגנה באשקלון למען אברה מנגיסטו", מספר עומר איך נחשף לסיפורו של אברה, "ואתה רואה את אמא שלו יושבת, הולכת ובוכה. ידעתי שצריך לעשות משהו. התייעצתי עם אמא שלי, ודיברתי עם החבר'ה, ועשינו צעדה בלוד. היום הגענו לפה להביע תמיכה."
אמא של עומר סיפרה שהיא לא מוכנה לראות צבע במאבק הזה, ושהחברה הישראלית למדה את הלקח משחרור המחבלים עם הדם על הידיים בעסקת שליט, אבל שאת אברה אי אפשר להפקיר.
–
שירה, הנערה עם השלט, בת 16, מראשון לציון, סחבה את אבא ועוד חברה להפגנה. "אנשים לא רואים את אברה משלהם. אני שואלת, 'אתם מכירים את השם אברה מנגיסטו?' אומרים 'זה האתיופי הזה'. על גלעד שליט לא אמרו זה האשכנזי הזה, אמרו ישראלי. מה זה מעניין מאיפה ההורים שלו באו? אני מרגישה שזה חיים של בנאדם, ושל משפחה שלמה. איך אני יכולה בקיץ שלי להיות במזגן והוא לא?"
–
"אנשים קוראים לזה המחאה של האתיופים, זה לא אתיופים, זה כל מי שיש לו לב פועם, כל מי שאנושי. אני נראית לך אתיופית?" היא מצביעה על עצמה, "כמו שעלמה זוהר אמרה, והיא הוציאה לי את המילים מהפה, 'לא צריך להיות לבן כדי להיות אחד משלנו'." שירה מספרת שנתקלה בכתבה על אברה בשנה שעברה, וכבר אז חשבה שתתרום למאבק. מה שגרם לה להיות מעורבת היה הטור של מאור זגורי ב'ידיעות אחרונות' שהתפרסם לפני כמה חודשים. "קראתי את הסיפור לפרטי פרטים והזדעזעתי. המשפחה והפעילים לא רוצים להדגיש את הסיפור של הגזענות, אבל כמו מאור אני חושבת שמי שאומר שאין כאן גזענות הוא או עיוור או משקר."
בלילה הלבן הסתובבה שירה בת"א עם המשפחה, ונתקלה בדוכן של פעילים, "בהתחלה אמרו לי 'תקני חולצה' אמרתי 'לא! אני רוצה לצרוח ולבכות יחד איתכם, ואם להם אין חיים גם לי אין חיים. חברים ומשפחה אומרים לי שאני מגזימה, אבל אני כמוהם רק בצבע אחר. זה כאב אנושי. מעצבן אותי שאומרים לי 'כל הכבוד לא מובן שאת באה', שאני עושה מעשה טוב שאני באה. זה מעצבן אותי שלהרגיש כאב של אחר, זה נתפס מיוחד. בחברה הזאת, הכל אינטרסים, ואז כשמישהו עושה בשביל אחר זה נתפס מיוחד – וזה משהו שצריך לשנות."
