משרד ראש הממשלה פרסם אתמול (ראשון) את תכנית התשתיות של ממשלת ישראל. התכנית כוללת רשימה של כל התשתיות שעלותן מוערכת בלמעלה ממאה מליון שקלים אותן הממשלה מבקשת להתחיל לבנות בחמש השנים הקרובות.

התכנית שהוצגה מהווה בעיקרה קיבוץ של תכניות קיימות ואין בה הרבה חדש. יותר מאשר התכנית עצמן, מה שניכר ממנה הוא שינוי באופן בו מתכוונת מדינת ישראל ליישמן, בדגש על שימוש גובר בשיטת ה-PPP, שיתוף פעולה בהקמת התשתיות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי שבתמורה זוכה לזכויות בתשתיות שיוקמו. להצגת התכנית התלוותה גם החלטת ממשלה על הקמת מעין קבינט תשתיות לאומיות בו ידונו מנכ"ל משרד רה"מ, החשב הכללי, הממונה על התקציבים והיועץ המשפטי של משרד האוצר בהתקדמות הפרויקטים השונים. אחת המטרות המרכזיות של צוות זה תהיה בחינת התאמת הפרויקטים לביצוע בשילוב עם המגזר הפרטי.

בשנים האחרונות רווח הדיבור על הנס הכלכלי שנקרא PPP או בעברית, שותפות ציבורית ופרטית. הרעיון שעומד מאחורי השיטה הזו אומר כי הממשלה לא מסוגלת לתכנן, לממן, לבנות ולנהל פרויקטים גדולים של תשתיות. אל מול התפיסה לפיה כל מה שציבורי נכשל או מושחת, נוצרת גם תמונת המראה שלה – כל מה שפרטי הוא טוב, כלכלי, ראוי ונקי. מאחורי הרעיון הזה עומדת לא רק אידיאולוגיה אלא גם אינטרסים ענקיים של חברות פרטיות שיכולות להשיג תשואה אדירה בהשקעות שבהן המדינה לוקחת על עצמה את הסיכון.

כדי להתמודד עם הרעיון הזה צריך לפרק אותו לחלקים ולנסות להבין האם לשוק הפרטי באמת יש יתרון אמתי על המדינה בכל מה שקשור ליזום והקמה של פרויקטים לאומיים.

אחת הטענות הנשמעות מפי תומכי שיטת ה-PPP גורסת כי הממשלה לא יודעת לאמוד כדאיות. השוק הפרטי לעומת זאת לא ישקיע בפרויקט שאין בו כדאיות כלכלית. כדי להוכיח את הטענה הזו התפתח בשיטת ה-PPP מנגנון רווח מושלם. בחוזים רבים מסוג זה מתחייבת המדינה לפצות את היזמים במקרה של היעדר רווחיות או רווחיות נמוכה. כך למשל בכביש 6 התחייבה המדינה כלפי חברת דרך ארץ כי היא תפצה את דרך ארץ בשנים של נסועה נמוכה. ואכן בשנותיו הראשונות של הכביש שילמה המדינה לדרך ארץ על הנסיעות שאזרחי ישראל ביצעו בכביש. שיטה דומה עובדת בחלק מתחנות הכוח הפרטיות, שהמדינה מתחייבת לרכוש מהן חשמל גם אם אין למשק החשמל צורך בו. היזם הפרטי באמת לא אוהב לקחת סיכונים ולהשקיע היכן שאין כסף בטוח. בצורה אירונית, כדי להפריט תשתיות מוכנה מדינת ישראל לקחת את הסיכונים מהיזם ולהישאר בלי הרווח. ולא הזכרנו בכלל את הנכונות של מדינת ישראל להשקיע מאות מיליוני שקלים ברכישת אניות שיגנו על ההשקעה של חברות פרטיות בעומק הים.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר (צילום: אבישג שאר-ישוב).

טענה נוספת של תומכי ה-PPP נשמעה השבוע מפי מי שיעמוד בראשות הועדה המיוחד, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר שאמר על מאגר התשתיות כי הוא מהווה "צעד ראשון בתהליכי גיוס השקעות זרות בתשתיות בהגדלת היקף ההשקעות ובפיתוח הכלכלה הישראלית". הרעיון של המאגר, על פי גרונר הוא לעודד קרנות בינלאומיות להשקיע בישראל. סימן מבשר רעות באשר לתפיסת הועדה בבואה לבחון את התאמת הפרויקטים ל-PPP. הדוגמה של כביש 6 שנחשב להצלחה אדירה בתחום ה-PPP מסבירה את הבעייתיות שבטיעון כי הוצאת תשתיות לאומיות לשוק הפרטי טובה למשק. במקרה של כביש 6 חברת 'דרך ארץ' שבעת הקמתו הייתה בבעלות אפריקה ישראל, שיכון ובינוי וחברה קנדית בשם אקון קונסטרקשן גרופ, גייסה את מרבית ההון שנדרש להקמת הכביש, כ-800 מיליון דולר מבנקים ומשקיעים מוסדיים ישראלים. רק 250 מיליון דולר הגיעו מההון העצמי של בעלי המניות בחברה. בנוסף השקיעה מדינת ישראל כחצי מיליארד שקלים בעבודות הפיתוח שנדרשו להקמת הכביש. זאת מבלי לציין את ההשקעה העקיפה שביצעה המדינה בחיבור רשת הכבישים הארצית לכביש 6, חיבורים שבלעדיהם ההשקעה בכביש הייתה חסרת תוחלת. כך למעשה מתברר כי חלק מזערי בלבד מההשקעה בכביש 6 הגיעה מהמגזר הפרטי. רוב הכסף הגיע מהממשלה ומהציבור הישראלי באמצעות הגופים המוסדיים. כאן כדי להעיר על התסבוכת של שוק ההון הישראלי בשנים האחרונות. בעקבות הרפורמות בתחום הפנסיה נוצר בישראל מצבור הון ענקי שעומד על כ 1.4 טריליון שקלים המחפש בית. זאת בזמן שהמדינה מצמצמת את האג"ח המיועדות שנועדו להגן על כספי הפנסיה בקרנות. לישראל אין בעיה של מחסור בהון אלא דווקא בעיה הפוכה של מחסור באפיקי השקעה יציבים. המדינה למעשה יכולה לגייס באמצעות קרנות הפנסיה את אותו הכסף שמגייסים היזמים הפרטיים מקרנות הפנסיה בתנאים טובים בהרבה. כביש 6 אגב, מייצר לחברת דרך ארץ הכנסה שנתית של כמיליארד שקלים.

הטיעון השלישי שטוענים מצדדי ה PPP גורס כי המדינה לא יודעת לנהל. אולי היא יודעת לתכנן ולגייס הון, אבל ניהול ממשלתי יהפוך למסואב ומושחת במקרה הרע או סתם לא יעיל במקרה הטוב. אותם גורמים מרבים להדגים את טענתם באמצעות השכר הגבוה בחברות הממשלתיות והיקף המועסקים שבהן לעומת המגזר הפרטי שמתנהל באופן רזה ויעיל. עכשיו כדאי לשאול את עצמנו, האם פרות היעילות כביכול של חברות פרטיות המחזיקות בתשתיות לאומיות מגיעים לציבור הרחב? האם אנחנו מעדיפים אלפי עובדים המרווחים שכר הוגן ונהנים מתנאים סוציאליים או מספר מצומצם של בעלי מניות הנהנים מרווחי עתק ותחתיהם עובדים מאות עובדים בשכר מינימלי? מה תורם יותר לצמיחתו של המשק הישראלי ולרווחת כלל האזרחים בישראל? כדי ליצור את הרושם שהמגזר הפרטי יעיל יותר ואיכותי יותר מבצעת ממשלת ישראל בעשורים האחרונים פעולות מכוונות להרעבת המגזר הציבורי ולהכשלתו. רבות מהרעות החולות הקיימות בחברות הממשלתיות הן תוצאה של החלטות מדיניות חיצונית ולא של פעולות פנימיות של החברות הללו. ובאשר לשחיתות, היא קיימת בכל מקום שבו יש אנשים מושחתים. היא קיימת גם במגזר הציבורי וגם במגזר הפרטי. במגזר הציבורי היא פשוט נוטה להיות חשופה יותר. די להזכיר את אלוביץ, דנקנר, פישמן כדוגמאות לבעלי הון שרכשו חברות ממשלתיות וכשלו בניהולן. (יש לומר כי האשמות ביחס לאלוביץ' טרם עמדו במבחן בית המשפט והן בגדר חשדות בלבד).

הטענה האחרונה של תומכי ה-PPP קשורה לשליטתם הקלוקלת של פוליטיקאים בחברות הציבוריות המנהלות את התשתיות הציבוריות. אלו נוטים לנהות אחר רצון ההמונים וכתוצאה מכך לקבל החלטות קצרות רואי. בנוסף הפוליטיקאים מביאים איתם גם את הנפוטיזם ומינוי המקורבים לתפקידים שאינם מוכשרים אליהם. תרבות הג'ובים היא באמת חולה רעה בתרבות הפוליטית הישראלית. אבל במקרה של שיטת ה-PPP לא תפקידי ניהול נמסרים למקורבים אלא הבעלות על הפרויקטים היא זו שמועברת למקורביהם של הפוליטיקאים. לא מכרז לתפקיד מנהל מחוז עומד על הפרק, אלא הבעלות על משאבים ציבוריים אדירים. במה מוטב להילחם? בשחיתות הקטנה של מינוי מקורבים או בשחיתות הגדולה והממוסדת שבהעברת נכסי המדינה לידיים פרטיות?

המדינה לא בהכרח צריכה להיות הגורם המבצע של כל פרויקט תשתית. השימוש בקבלנים מבצעים תחת כללי מכרז הוגנים מביא אתו תועלות רבות. השוק הפרטי יכול להיות שחקן פעיל ותורם בתחומים רבים. עם זאת במקרה של ועדת הפרויקטים נראה כי החתול שאוהב את הרעיון של העברת השליטה בתשתיות הלאומיות אמור לשמור על השמנת. בעבר כבר הסכימה הממשלה להעביר לידיים פרטיות את סמכותה לשלול זכויות מאזרחים שהורשעו בפשע. רק התערבות של בית המשפט מנעה את הקמת הכלא הפרטי הראשון בישראל. ייתכן שבעתיד תאושפזו בבית חולים של קבוצת דלק וינוהל תחת האינטרסים הכלכליים של בעלי המניות שלה וילדכם ילמדו בכיתות המתוחזקות על ידי עובדי הקבלן של אפריקה ישראל.