– שימו לב, הביקורת מכילה קלקלן, (ספוילר בלעז) –

אולמות הקולנוע המקרינים את הסרט 'פוקסטרוט', בבימויו של שמוליק מעוז, מלאים. ייתכן שהקהל נוהר לראות אותו בגלל הביקורות המהללות בישראל, או מתוך דווקאיות כלפי שרת התרבות מירי רגב, ששוב העלתה יצירה על המוקד. תהא הסיבה אשר תהא, יש משהו צורם במראה של אולם גדוש בישראלים, הצופים בסרט שמקרין שנאה כלפיהם.

השנאה לישראלים בסרטו של מעוז אינה נובעת מכך שהוא מאיר את הפינות החשוכות שקשה להם לראות, אלא משום שהוא כלל לא מעוניין לשתף אותם בביקורת שלו. הסרט, שנעשה בשיתוף פעולה בין ישראל, צרפת וגרמניה, כלל לא מכוון לעיניים הישראליות.

הסרט עוסק בחוויית השכול, הטראומה הצבאית, רגשי האשם ותחושת הקורבנות היהודית הנוכחת לפני ואחרי שאחזנו בנשק. הוא מורכב משלוש אפיזודות, שההלחמה ואי-הרציפות ביניהן הן נקודות זכות לסרט. האפיזודה הראשונה מציגה את התמודדותם של זוג הורים מהמעמד הבורגני בתל אביב, המקבלים הודעה על מות בנם במהלך שירותו הצבאי. חלק זה מכניס את הצופה לתוככי החוויה הנוראה הזו, באמצעות משחק וצילום מוצלחים למדי. תחושת המועקה המייגעת מכוונת. הפרק השני מראה את שגרת יומם של חוליית חיילים במחסום, במהלכו הם הורגים בטעות פלסטינים ומטייחים זאת. האפיזודה השלישית חוזרת אל זוג ההורים לאחר חצי שנה.

חלקו הראשון של הסרט מצולם, מתוכנן ומשוחק בצורה מדויקת, אך נותר משעמם לצופה הממוצע, החלק השלישי שלו כתוב, עשוי, מבויים ומשוחק בצורה מרשימה, ומעניק לסרט מידה לא מבוטלת של כבוד. אך החלק האמצעי מייצר סטיגמה חיוורת ושטחית של צה"ל, וחושף את כוונת היוצר – לפנות אל עבר השופטים בוונציה, ולא לעם ישראל.

על ביקורת המתרחקת מהאמת

שרת התרבות טענה כנגד הסרט כי הסצנה המתרחשת בחלקו השני, בה החיילים המשועממים במחסום הורגים בשוגג 4 פלסטינים ומטייחים זאת, פוגעת בתדמיתה של מדינת ישראל. אולי בעולמה של מירי רגב לא ראוי לספר על דברים שמציגים אותנו באור שלילי, אך תפקידה של האומנות הוא דווקא להביא לקדמת הבמה את הדברים שאנו רוצים להשאיר מאחוריה. בהיסטוריה שלנו נעשו גם עוולות, שטיוח של הרג היא אחת מהן, ומחובתנו לדבר עליהן ולזכור אותן. אך למרות זאת, בראיית הסצנה הזו על רצף הפרק המדובר, מתברר לנו שסצנת ההרג אינה העניין, אלא לא יותר מסימפטום אחד בתופעה רחבה יותר, שהמרחק בינה לבין ביקורת רלוונטית רחוק ומתעתע.

חשיבותה של ביקורת, גם ביקורת עצמית, נובעת מכך שאינה מתפשרת על האמת כפי שהיא, גם במקומות שאנו רוצים להסתיר או להתכחש אליהם. אולם ביקורת המתרחקת מן האמת, או משתמשת בפיסות קלושות של אמת ותופרת אותן למרבד של שקר, בשביל "לייצר משל" (כך לדברי יוצר הסרט) – בוגדת למעשה בזכות קיומה, ואינה ראויה להיקרא "ביקורת". היא להטוט תלוש, אכזרי במקרה זה, לעיני הצופים. תעמולה, אם תרצו.

המציאות הישראלית, ובפרט המציאות הצבאית, מספקת לנו אינספור נקודות רגישות ומורכבות שדרכן אפשר 'לבעוט לנו בבטן' ולגרום לנו הרגשת חוסר נחת מהיותנו ישראלים, אם זהו מבוקשו של מעוז. צילום של יום אחד ביישוב היהודי בחברון, במחסום, או סתם באבטחת תחנות אוטובוס ליהודים בלבד ביו"ש מספיק כדי לבסס ביקורת לגיטימית מתוך החיים עצמם. גם למסרים הפציפיסטיים ביותר יש קרקע פורייה לצמוח עליה במציאות הישראלית: שליחת נערים ונערות לצבא, ארגון לוחם המנהל את חייה של האוכלוסייה האזרחית בשטחו, שימוש בכוח בשדה לחימה מיושב, סכסוך המונע בחלקו ממניעים פנאטיים שלא מתקרב לקיצו, פוליטיקאים שמשתמשים בו בעונג כדי לבצר את מעמדם – והרשימה עוד ארוכה. אך מעוז לא התכוון ליצור עבורנו בבואה של חיינו מנקודת מבט ביקורתית. החיים הם מורכבים, גם בראי הביקורת החריפה ביותר, אם היא נאמנה לאמת. ומעוז לא רוצה מורכבות ואמירה נוקבת מתוך החיים על החיים. הוא רוצה משהו אחר. ולרוע מזלנו המשהו האחר הזה הוא על חשבוננו.

מעוז החליט לנתק את הפרק השני של הסרט, מכל הקשר – של זמן, של מקום, של ויזואליות, של ההתנהלות הצבאית, וגם של ההתנהגות החברתית והרגשית. בכך הוא בחר לנתק את הסיפור והביקורת מהחיים, מהמציאות ומהאמת. לא יימצא ישראלי אחד ששירת בצבא בעשרים השנים האחרונות שיוכל להגיד: "כך נראה הצבא שלי".

לא בשבילנו

'פוקסטרוט' לא נעשה בשביל הישראלים. לכן לא מפריע למעוז שהם לא יוכלו להזדהות עם הסרט הזה, למצוא את עצמם בתוכו וכך אולי להפנים חלק מהביקורת שבו. מאחר שאין זו מטרתו הוא אינו מנסה לדייק בפרטים, או לפחות לייצר אותו ברוח המציאות. הסרט מיועד עבור המבקרים בחו"ל. להם הוא יגיש את דימוי הצבא הישראלי כמו שהם רוצים לקבל: אכזרי, בלתי אנושי, מנותק רגשית ובלתי-מורכב. לא היה סרט שזכה להכרה רבה כל כך, והציג נושא טעון ומורכב כל כך בצורה רדודה וסטיגמטית כל כך.

המחסום שבפרק השני הוא מחסום מומצא, בעל מאפיינים המנותקים מרוח התקופה או המקום. הוא ממוקם איפשהו ליד ים המלח, לא ברור על איזה גבול ומאיפה לאן הוא מווסת את התנועה, ובעיקר מדוע מגיעים אליו בעיקר זוגות פלסטיניים בורגנים באמצע הלילה, הנראים בדרך לבילוי. למציאות הממשית זה לא מחובר, אבל למבנה הנפשי של הצופים דווקא כן. הם ודאי יחושו יותר אמפטיה בראותם שני זוגות צעירים, חילונים, מחויכים, הנטבחים אל מותם על ידי חייל צעיר.

ליד המחסום יש וואן ישן עם תמונה של אישה משנות ה-60, ובתוכו נמצא ציוד תקשורת ומחשוב שכמו הוואן עצמו והתמונה עליו חלף מן העולם כמה עשורים לפני זמן התרחשות הסרט. בסיבוב השייך לדור הקודם הופך מכשיר הקשר לרדיו באמצעות טסטר, ומפיק מוסיקה לועזית מאזור זמן אחר. בצעידה בחילופי המשמרות הקבועים בין המחסום למכולה שבה ישנים החיילים הם מרטיבים את רגליהם בשלולית מלח הנמצאת בתווך. פעמיים ביום, גם בחורף, הם כנראה לא מוצאים דרך טובה יותר מללכת במה שנראה כמו כמו הביצות של מלחמת וייטנאם.

את ההזנחה מעוז מבליט לנו מעל לכל שיעור – מחסום במוצב מרוחק, כפי שאכן מתקיים במציאות הישראלית לא אחת, מייצר תחושה מספקת של נטישה. אך למעוז זה לא מספיק קיצוני: הוא רוצה מראה של צבא רוסי מתחילת המאה הקודמת. מכולת השינה קורסת לתוך האדמה בשיפוע בלתי סביר שמעמיק מיום ליום. השירותים (שהם אסלה ללא מחיצות) נראים כמו מהסצנה של טריינספוטינג, והחיילים אוכלים כל יום רק פחית לוף שהם מחממים בסצנה מבחילה. כאשר עוברים פלסטינים תמימים, החיילים גונבים צעצוע מן הרכב במחטף שגרתי או משאירים באדישותם את הפלסטינים להירטב בגשם, כשאין סיבה שלא לאפשר להם לחכות ברכב בזמן בדיקת התעודות שלהם. מעוז לא חוסך ומייצר לנו סצנות חריפות של השפלה נוראית והתעמרות חסרת פשר, שגורמות לסצינת ההרג להיראות סולידית בתוך הרקע שנבנה בארבעים הדקות שקדמו לה.

ההווי, העיסוקים והדיבור של ארבעת החיילים בסרט רחוקים שנות אור מחבורת חיילים ממוצעת באחד הגדודים בישראל. זאת בעוד מעוז מנסה לספר לנו שזו ממש חבורה ממוצעת, בהתרחשות שניתן להקיש ממנה על צה"ל כולו. כל מי ששירת בצבא יודע שיש בו יותר חיילים ממוצא מזרחי, יותר צעקות וגם יותר צחוקים. גם כאן, מייצר  מעוז, ששולט בשפה הקולנועית, סצנות שאינן הולמות את המציאות כפי שהיא באמת. ולא בטעות.

אבסורד או שיקוף מציאות

על גבי הרקע הזה מגיעה הסצנה המדוברת – ודווקא היא הדבר הכי קרוב למציאות שיש בפרק הזה. מתוך בהלה וחשש שהם מותקפים על ידי רימון, הגיבור מפעיל את מכונת הירייה ו'מרסס' את הערבים והערביות היושבות ברכב. באופן אירוני, הסצנה שהכעיסה את שרת התרבות היא היחידה שניתן למצוא בה מורכבות: יש בה פחד, חוסר שליטה, צער, ניסיון כושל להתמודד בתוך סיטואציה של איום מתמיד, וחרטה.

הסצנה הזו לבדה משקפת את הבעייתיות והקושי להפעיל מחסום אזרחי. אבל כל מה שהיה לפניה, וכל מה שקורה לאחריה, חוזר להיות מופרך. הדיבור האדיש של המפקד בקשר, בקוד שאיננו קיים ובלקוניות שאינה מאפיינת את מי שפיקד, לא בכוונה, על טבח. מפקד הגזרה שנכנס בשוט המתמקד במגפיו בכדי לייצר לנו קונוטציה של פשיזם, ואומר בגבריות אטומה שהתיק נסגר לפני שהוא נפתח, לא לפני הקלישאה הסטיגמטית "במלחמה קורות טעויות, ושיהיה לכם ברור שאנחנו במלחמה". לבסוף מגיע שופל, כביכול כחלק מדפוס פעולה קבוע ונפוץ, וקובר את הגופות כשהן עדיין בתוך הרכב.

מבקרי קולנוע טענו שהפרק הזה נכתב בסגנון אבסורד, מה שעשוי להסביר את ההקצנה, התלישות מהמציאות, והערבוב בין מרחבי הזמן, המקום, החברה והנפש. אבל  דרוש חוסר אחריות משווע או כוונת זדון ברורה בשביל לייצר דימוי כה אבסורדי וקשה לצה"ל, כשהוא מיוצא כלפי חוץ. העולם האירופי, שאליו הסרט מכוון, הוא עולם בעל אובססיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שמתנהלת בתוכו לוחמה פסיכולוגית משמעותית כנגד ישראל בתחום זה. זהו עולם שמצוי על הגבול הדק בין ביקורת לגיטימית כנגד הכיבוש ביו"ש לבין דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל. מה שהצופה הישראלי עשוי לתפוס כאבסורד (במקרה הטוב והמועט), יבין הצופה האירופי כשיקוף על צה"ל ומדינת ישראל כולה.

אפשר לחלוטין לבקר את הצבא על ידי תיאורו כפי שהוא, ואפשר גם לבקר אותו על ידי שימוש במשל המתקיים ב'שדה סמנטי' שברור שאיננו מייצג את הצבא כפי שהוא. אך מעוז רוצה לרקוד על שתי החתונות – הפרק הראשון והפרק השלישי בסרט הם מאוד ריאליסטיים, מה שמקשה עוד יותר על הצופה להבין את הפרק השני כאבסורד.

למי מופנית האצבע המאשימה

חלק ממבקרי הקולנוע הישראלים טענו שמירי רגב התלהמה שלא לצורך, משום שהסרט מציג דווקא את הישראלים כקורבנות, לצד הפלסטינים, שקרבנותם בסרט היא משנית ומחוץ לספוט. זה נכון ביחס לסרט, וגם ביחס למציאות: שני העמים הם אכן קורבנות של הסכסוך. אולם אין בכך בכדי לשחרר את הסרט מההאשמות המוצדקות שהוא מכוון נגד ישראל. הסרט, המעמיד במרכזו את חוויית הקורבנות (עם אזכור, איך לא, של השואה), לא מתחמק מלהפנות גם אצבע מאשימה, ואף שש לעשות זאת בכל הזדמנות. לכל אורך הסרט צבא ההגנה לישראל הוא הרע האולטימטיבי. הוא הנושא באשמה של הקורבנות כולם. הוא שמייצר כאב כה רב ושרשרת בלתי פוסקת של טעויות העולות בחיי אדם ובתחושת אבל. לא המציאות המורכבת, אלא צבא העם הנתון בפיקוח של השלטון הדמוקרטי.

יש משפט כזה: "אם יש לך משהו קשה להגיד, תגיד לי אותו בפנים". אז למעוז יש משהו קשה להגיד, והוא רוצה להגיד את זה מאחורי גבנו. לא הביקורת היא הבעייתית בסרט, אלא המרחק מן האמת ובכך הלכה למעשה הדרת הצופה הישראלי, החייל בעברו, מן השיח אותו הסרט מציף. הזכייה מרובת הפרסים בטקס פרסי אופיר, מעלה שאלות קשות על הכיוון בו צועדת האמנות הישראלית. כרגע נראה כי פניה אינם לכיוון ישראל והעם היושב בה.