שי ברמן, יו"ר התאחדות המסעדנים, חושש מחקיקה נוספת של חוקי עבודה, שלדבריו תקשה עוד יותר על השרדותן של מסעדות, כפי שאמר בראיון לכלכליסט. מנגד, הוא מתגייס כנגד הצעה ממשית המונחת כעת על השולחן להסדרה של תנאי ההעסקה בענף דווקא בדרך של משא ומתן בין מעסיקים, עובדים וארגון עובדים.
הצעתה של השופטת אריאלה גילצר-כץ באשר להסכם קיבוצי ראשון בענף במסעדת קפה נואר, מבקשת לייצר מודל שעשוי יהיה לסייע להסדיר את הענף כולו. המודל מבוסס על הפסקת שיטת הטיפים לחלוטין, כשדמי השירות יכנסו ישירות לקופת המסעדה, ומעבר לשכר שעתי קבוע, זאת לצד עיגון כלל זכויותיהם של העובדים ותנאיהם במסגרת של הסכם קיבוצי בעל תוקף חוקי ומחייב. באיגוד המקצועי הבהירו כבר כי הם נכונים לקבל את ההצעה, על אף שהיא מגלמת ירידת שכר משמעותית בנטו של העובדים, וזאת בתנאי שההסכם החדש יחול על העובדים הקיימים באופן הדרגתי, בפעימות, ואילו על כל עובד חדש הם מוכנים שיחול באופן מיידי.
ברור שההדרגתיות מחייבת על מנת להפוך הסכם ברוח זו לכזה שיהלום את האינטרסים של העובדים הקיימים – אותם עובדים שניהלו בחודשים האחרונים מאבק אמיץ ונחוש על עצם זכותם להתאגד, כשהם משלמים על כך מחירים כבדים, ועשו זאת כמובן במטרה להסדיר ולשפר את תנאיהם ולא להרע אותם. הסתדרות הנוער העובד והלומד הבהירה כי היא מחבקת את הרעיון שיש בו אופק להסדרת הענף כולו.
כיצד בוחר להגיב ארגון המעסיקים? "יש בישראל שיטת טיפים, שלא אנחנו המצאנו, והיא שמאפשרת לעבודת המלצרות להיות מתגמלת" הסביר ברמן לכלכליסט. הוא מסביר שדווקא המלצרים הם שמעדיפים את השיטה הזו – כסף שחור, בלא רישום ומיסוי – שמגדילה את הכנסת הנטו שלהם, אך אינה מעניקה להם זכויות סוציאליות או הפרשות פנסיוניות. ייתכן והוא צודק. ייתכן גם ונוח למסעדנים להתבסס על עבודה שהם אינם משלמים עליה שקל מכיסם. בצידה השני של שיטה זו שאינה מוסדרת, והופכת את ענף המסעדנות כולו למערב הפרוע של שוק התעסוקה הישראלי, שרב בה התחום האפור על החוקים הברורים – ניצבים למעלה ממאתיים מקרי טיפול מדי שנה באיגוד המקצועי לנוער, מקרים של הפרת זכויות המהווים אולי רק את הקצה הנגלה של הקרחון.
אין ספק שמדובר בענף מורכב ביותר, של עסקים קטנים, שרבים מהם מתקשים לצלוח גם את השנה הראשונה לקיומן. אבל קשה לקבל את ההנחה המשתמעת מדבריו של ברמן: "אם המלצרים רוצים זכויות סוציאליות, הם יצטרכו לשלם על זה", שהענף הזה יכול להתקיים רק במציאות של עמימות חוקית ביחס לזכויות העובדים בו. 'התחום האפור' של ההעסקה בענף מביא את המעסיקים והעובדים לבתי הדין לעבודה חדשות לבקרים. גם מעסיקים אשר מעוניינים לעבוד על פי חוק אינם יודעים היכן לסמן אותו. כל מקרה נדון לגופו, ובאין חוק ברור, התוצאה נגזרת לא אחת מזהות השופטים הדנים בו ותפיסותיהם. הרשות השופטת חוזרת וקוראת למחוקקים לפעול להסדרת התחום בחקיקה וח"כ דב חנין גם הרים את הכפפה, ומקדם הצעת חוק אשר תאסור על המעסיקים לגעת בטיפ שאותו מקבלים המלצרים ותחייב אותם בתשלום שכר מינימום בנפרד ממנו.
אם ברמן מודאג כל כך מהאפשרות של שינוי אופי הענף מלמעלה באמצעות חקיקה, דווקא קידומם של הסכמים קיבוציים, דוגמת זה שאותו מנסים לקדם עובדי קפה נואר מול הנהלה סרבנית, עשוי היה להוות חלופה הולמת הרגישה יותר לצרכיהם של המסעדנים עצמם. לכן חבל במיוחד לראות את התגייסותו של ברמן דווקא לקמפיין מתוזמר שתכליתו להכפיש את מובילי ההתארגנות ואת ארגון העובדים המלווה אותם.
