בשנה האחרונה רעשה מדינת ישראל, ובעיקר אזור הצפון, ממאבק רב עוצמה ואינטרסים על עתידו של מיכל אמוניה אחד ששימש את מפעלי 'חיפה כימיקלים' – ולבסוף נסגר. אך אותו מיכל, והצלחתם של עיריית חיפה והארגונים הירוקים להביא לסגירתו, מהווה רק סוגיה אחת במאבק רחב יותר על מקומה של התעשייה במפרץ חיפה. עתה, מגיע תורן של חזיתות נוספות הנוגעות לאזור לעלות למרכז השיח הציבורי, ולעמת את האינטרסים של בעלי מפעלים, עובדים, רשויות מקומיות, ארגוני סביבה, תושבים, רשויות המדינה וגורמי הבטחון זה בזה. ככל הנראה, המאבקים המרכזיים צפוניים להתחולל בדיונים על העברת מפעלי בתי הזיקוק לנפט (בז"ן) לרשות מקומית נפרדת, וכן סביב התכניות להרחבת בז"ן ולהקמת מתחם לאחסון דלקים בסמוך לשטחה, שאושרו בשנה האחרונה ע"י רשויות התכנון.
בתחילת השבוע התראיינו שלושה בכירי רפא"ל לשעבר לערוץ 2, והתריעו כי הגדלת ריכוז המפעלים במפרץ עלולה להוות סכנה בטחונית למאות אלפי התושבים במטרופולין חיפה. אמצעי הלחימה שבידי האויבים מצפון השתכללו מאז מלחמת לבנון השנייה, אמרו הבכירים, והיכולת של ישראל להגן על שטח גדול המכיל מתקנים "נפיצים" הולכת ופוחתת. אותם בכירים הציגו נייר עמדה המתריע נגד התכנית להרחבת בז"ן, שבגרסתה הסופית תאפשר להרחיב את שטח בז"ן רק ב-5%, ונגד תכנית קרקעות הצפון – המיועדת להחליף מתקנים מיושנים של אחסון דלקים ברחבי המפרץ, ולרכז אותם במתקנים חדשים ואיכותיים יותר סמוך למתחם בז"ן. החלופות שהבכירים מציעים הם מיגון באמצעות הטמנת מיכלים באדמה, פיזור המיכלים למניעת המצב של "מטרה מקובצת" או העברה למורדות הכרמל, בהם פגיעת טילים הינה קשה יותר מאשר בשטח המישורי במפרץ.
במקביל, נמשך הדיון על העברת מפעלי בז"ן לרשות מקומית נפרדת. את הרעיון העלה שר הפנים אריה דרעי, שהסמיך את הוועדה הגאוגרפית לדיון בחלוקת ההכנסות מארנונה באזור חיפה לדון גם בהקמת "מועצה מקומית תעשייתית". מדובר ברשות מקומית לכל דבר, החולשת על אזור תעשייה ומנהלת אותו, ומורכבת מנציגי משרדי הממשלה, נציגי המפעלים ונציגי הרשויות השכנות. כיום ישנן שתי מועצות תעשייתיות – האחת באזור התעשייה נאות חובב בנגב, והשנייה במגדל תפן בצפון. במידה ויתקבל, יחליף רעיון זה הוא יחליף את המצב כיום – שבו נמצאים בתי הזיקוק לנפט באחריותה המוניציפלית של עיריית חיפה, תשלומי הארנונה מהם מתחלקים בינה לבין שאר הרשויות באזור והפיקוח עליהם נעשה באמצעות איגוד ערים המורכב מרשויות אלו.
הוועדה התכנסה בשבוע שעבר, ותתכנס פעם נוספת בראשון הבא (ה-19 בנובמבר). בחלקו הפתוח לציבור של הדיון התנגדו כלל המשתתפים להפקעת המפרץ מהרשויות המקומיות בעבור הקמת מועצה תעשייתית, אך החלטות הוועדה אינן מחייבות את הדרג הפוליטי.
בהתאחדות התעשיינים תומכים בהקמת מועצה תעשייתית, ומנמקים זאת ברגולציה מכבידה מדי על מפעלים מטעם הרשויות המקומיות. ב"ישראל היום" פורסמה אתמול (שני) ידיעה על דו"ח בהכנתו של ירון קמחי, מומחה לניהול אזורי תעשייה ולשעבר ראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן, התומך בהקמת מועצה כזו במפרץ חיפה. במקום המצב הנוכחי, בו התושבים מיוצגים ברשויות המקומיות, מציע קמחי להקים מנגנון הידברות עם התושבים, אשר אינו מוצג כמנגנון מחייב. היתרונות הכלכליים בהקמה מועצה תעשייתית, להערכתו, הם עלייה ברמת החיים, לצד ההתפתחות התעשייתית במועצה. אך זוהי בדיוק ההתפתחות אותה התושבים רוצים לעצור, או לשנות את הכיוון שלה מתעשיות מזהמות לתעשיות נקיות.
בהתאחדות מציגים את המאבק לסגירת מיכל האמוניה במפרץ כמקרה המזיק למשק ולפרנסת העובדים, אשר מצדיק הטלת מגבלות על רשויות מקומיות, אם באמצעות הפקת שטחים, או באמצעות הפקעת סמכויות. בכתבה נכתב כי "ברור שהמצב הקיים אינו הוגן מבחינת המפעלים במפרץ חיפה, שמממנים את קופת העירייה אך מוצגים על ידיה כאויבי העיר". לעומת זאת, אין התייחסות לכך שהמועצות התעשייתיות בנאות חובב ובתפן אינן סמוכות לריכוזי אוכלוסיה כמו חיפה והקריות.
המלכוד הבטחוני
כמו בדיונים על מיכל האמוניה, גם במאבק על הרחבת השטח התעשייתי במפרץ חיפה משחק המרכיב הבטחוני תפקיד מרכזי. מתקנים אסטרטגיים נבנים בכדי לעמוד למשך עשרות שנים, אך הערכת מצב הביטחון בעת התכנון והבניה אינה בהכרח רלוונטית לאיומים המתפתחים לאחר מכן, ואינה תואמת גם את התפתחות איזורי המגורים. אם בעשורים הראשונים לקיום המדינה היה האיום העיקרי פלישה קרקעית ממדינות ערב, בתקופות שלאחר מכן הבינו מדינות אלו שהתשת ישראל באמצעות ירי טילים עשויה להיות אפקטיבית יותר; האחזקה של טילים בידי ארגוני טרור מסועפים כמו חיזבאללה וחמאס מהווים שינוי נוסף במפת האיומים, שכן נכונותם לירות את הטילים גבוהה יותר.
איום הטילים לא חייב להתממש כדי להשפיע על ההחלטות. גם במצב הנוכחי, בו יש ביטחון יחסי, החשיבה במוסדות התכנון על הקמת מתקנים אסטרטגיים צריכה להתחשב באיומים הקיימים ובאפשרות עתידית להתווספות איומים שכרגע אינם קיימים. זאת לצד התייחסות לציפוף המגורים בישראל, שבמשך השנים הלכו והתקרבו למתקני תעשייה אסטרטגיים כמו בתי הזיקוק ומכלי הדלקים.
בתקופה הקרובה תצטרך המדינה להחליט על עתיד המגזר התעשייתי במפרץ חיפה. כאמור, מדובר בשילוב בין שיקולים בטחוניים, סביבתיים, כלכליים ועוד. הוצאת הרשויות המקומיות מהדיון באמצעות הקמת מועצה תעשייתית לא צפויה לקדם היערכות נבונה שתשלב את כלל הגורמים, וייתכן שאף להיפך – היא תבטא התייצבות של המדינה מאחורי המגזר התעשייתי על חשבון שאר התושבים, בטענה שיש צורך ב'התקמצעות ומיקוד' בטיפול במפעלים. גישה כזו כלל לא מסוגלת להתמודד עם הטיעון של בכירי רפא"ל, לפי חשוב למנוע מצב של 'מטרה מקובצת' ולפזר מתקנים אסטרטגיים בנקודות שונות.
לולא האיום הבטחוני, היה הגיון בהכוונת כלל המתקנים התעשייתיים לאוטו השטח, רצוי שלא בצמוד לבתי מגורים. החלופה של פיזור המתקנים משיקולי ביטחון מצדיקה דווקא את אי הקמת מועצה תעשייתית, והגברת היכולת המקצועית של הרשויות המקומיות לפקח על מפעלים, כמו גם לספק להם שירותים ראויים.
