ארכיון המדינה חושף היום (חמישי) את הפרוטוקולים של דיוני ועדת השרים לענייני בטחון (הקבינט) מהתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים – יולי עד דצמבר 1967. זאת, בהמשך לחשיפת הפרוטוקולים מהדיונים שנערכו מתחילת 1967 ובמהלך המלחמה. מדובר בעשרות דיוני קבינט, המכילים קרוב לאלף עמודים, ומספקים מבט פנימי לתפיסה המדינית והביטחונית לאחר מלחמת ששת הימים בקרב שרי הקבינט. בנוסף עסקו הדיונים בנושאים ביטחוניים נוספים שעמדו על הפרק באותה תקופה, כגון הטבעת הצוללת אח"י דקר על ידי המצרים, פרסום ספרו של ראש המוסד לשעבר איסר הראל על לכידת אייכמן ואף התמודדות עם הדלפות מישיבות קבינט.

גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק אמר עם פרסום החומרים כי "זו קריאה חשובה ומעניינת. ראשית, כי חשוב שאזרחים יכירו את מה שמנהיגיהם חשבו בנושאים מרכזיים, גם אם זה הצריך המתנה של שנים רבות לפתיחת החומרים; שנית, הקריאה היא חשובה כי מדובר בסוגיות שהיו אז חדשות אך הן מעסיקות את הציבור הישראלי עד ימינו". את כל החומרים ניתן למצוא באתר ארכיון המדינה.

טנק ישראלי בכניסה לבית הנציב בירושלים במלחמת ששת הימים (צילום: לע"מ).

ישיבות הוועדה נערכו במציאות שבה לא התקבלה החלטה מהותית ומחייבת של הכנסת או הממשלה לגבי עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים – יהודה ושומרון, חצי האי סיני, רמת הגולן ורצועת עזה. כך, החלטות בעלות גוון "בטחוני" התקבלו על אף שיש להן משמעות מדינית, או לחלופין לא התקבלו עקב דרישת השרים לקבלן רק לאחר דיון כולל בשאלת עתיד השטחים שנכבשו. גם בדיונים המעטים שערכה הממשלה בעניין זה, לא התקבלה הכרעה ברורה ומחייבת.

דיין הנחה את הצבא להקים בסיסים, ורק אז שאל את הקבינט

כך לדוגמה, בישיבת הוועדה מה-14 באוגוסט 1967 הציע שר הביטחון משה דיין להקים בסיסים צבאיים והאחזויות נח"ל על גב ההר בגדה, כולל סלילת כבישים אליהם, וכך גם בגולן. חלק מן השרים התנגדו להחלטה כזאת מאחר ולא היו מעוניינים שמהלכים צבאיים-פוליטים יוכרעו בטרם דיון מדיני ממצה על עתיד שלטון ישראל בשטחים. הוועדה לא הצליחה להגיע להסכמה, וההחלטה נדחתה עד לאחר דיון עקרוני בממשלה. הדיון הצליח לגעת בשורת שאלות ונקודות כואבות הנוגעות לריבונותה של ישראל בשטחים הכבושים, והלגיטימציה שלה במישור הלאומי והבינלאומי להמשיך ולאחוז בהם – שאלות שלא הוכרעו גם בחמישים השנים שלאחר מכן.

שר הבטחון דיין הוביל את הישיבה והציג את תכנית הבסיסים והיאחזויות הנח"ל לממשלה. כבר בראשית דבריו אמר דיין כי עוד לפני שהממשלה אישרה את התכנית, "למעשה כבר נתתי הוראה כזאת, ואם לא יוחלט אחרת, תדעו שזה קיים. אני מעדיף מצב כזה". מאוחר יותר בדיון, לאחר שמספר שרים הביעו התנגדויות, הדגיש גלילי כי ההחלטה כבר התקבלה ע"י דיין, "עד כמה שאזני קלטה, אמר כאן שר הביטחון שניתנו הוראות לביצוע". ראש הממשלה לוי אשכול הגיב להחלטת דיין בביקורת ואמר, "לא הייתי רוצה לקבל את המנהג הזה, שיבוא שר ויגיד: 'נתתי הוראה לעשות זאת, אם אתם מתנגדים, תמהרו להחליט לא לעשות זאת'".

שר הבריאות ישראל ברזילי (מפ"ם), התבטא כנגד קביעת העובדות בשטח של שר הבטחון דיין: "איני חושב שאנחנו יכולים להחליט על כך בלי שסיימנו את הדיון המדיני, ואני מתנגד שאנחנו נדון בעניין הזה"

בחלקו המהותי של הדיון הייתה הסכמה בקרב השרים על חשיבות ההתיישבות בגולן ועל עתיד מדבר סיני כשטח מפורז בכל הסדר עתידי. החלק הקשה בדיון נסב בעיקר על עתידם ומעמדם של שטחי יהודה ושומרון – הגדה המערבית.

דיין הדגיש את ה"מותניים הצרים" של מדינת ישראל בטרם כיבוש השטחים, והחולשה האסטרטגית שהם היוו – "אם מדברים ברצינות על מפה ביטחונית של מדינת ישראל, ושאין כוונה לחזור למפה האבסורדית, ומכאן במסגרת זו אני מרשה לעצמי לומר 'מפה אידיוטית', אם אפשר לחשוב שניתן להחזיק מדינה בקו כזה ולהניח שאי אפשר לנתק אותה" והוסיף, "זה אחד הגורמים המערערים את הביטחון יותר מכל דבר אחר וזה לפי הקו הירוק שאתם רואים על המפה, אנחנו חיים כך, אבל צריך להבין את המשמעות הצבאית שלו. המפה הביטחונית המינימלית לפי דעתי, זה להחזיק על קו הרכס יחידות צבאיות."

דיין לא שלל הסדר עתידי עם מלך ירדן חוסיין, אך גם לא שלל קביעת עובדות בשטח שלאחריהן, "יבוא חוסיין ויאמר שהוא רוצה לעשות שלום, אז ננהל איתו מו"מ, ואם ירצה – יוכל לקנות בית זה או אחר, ואם לא – לא צריך."

בסיכום דבריו, טען דיין כי לא יהיה הסדר מדיני עוד שנים ארוכות, ומכאן הצורך בביסוס האחיזה בשטח. "אם לא יהיה שום פתרון פוליטי אחר, לדעתי אנחנו חייבים להחזיק את השטח הזה כממשל צבאי שנים רבות. אם יהיה פתרון פוליטי אחר, בין שזו תהיה אוטונומיה, או התקשרות בירדן, ובין שיחליטו שזה חלק ממדינת ישראל, ודאי שזה לא עומד בסתירה".

שר הבריאות ישראל ברזילי (מפ"ם), התבטא כנגד קביעת העובדות בשטח של שר הבטחון דיין. "אני חושב שאנחנו בכל זאת לא יכולים להרשות לעצמנו פרוצדורה של הכרעות", אמר, "אנחנו לא מחליטים בעניין היסודי הפוליטי למה אנחנו מתכוונים ואנחנו נקבע הכרעות צבאיות-פוליטיות, שהן במקום הכרעה פוליטית, או שהן ההכרעה הפוליטית (…) איני חושב שאנחנו יכולים להחליט על כך בלי שסיימנו את הדיון המדיני ואני מתנגד שאנחנו נדון בעניין הזה". השרים סיכמו כי על הצעות שר הביטחון יוחלט רק "לאחר שהממשלה תסיים את דיונה על עתיד הגדה המערבית".

היאחזויות ראשונות, איך להתמודד עם שביתות ואיך לקרוא לגבול

בנוסף עסקו ישיבות הוועדה בחודש אוגוסט בהתמודדות עם שביתה כללית שפרצה במזרח ירושלים במחאה על השליטה הישראלית בה, ובהיערכות לפתיחת שנת הלימודים בירושלים ובגדה המערבית.

כך לדוגמה, בישיבת הקבינט ב-7 לאוגוסט 1967 התלבטו השרים מה לעשות עם ספרי הלימוד הקיימים, שבהם יש תכנים אנטי-ישראליים קשים, לפי איזו תכנית ללמד, וכן האם ללמד עברית במזרח ירושלים. הוחלט לבדוק את הספרים הקיימים במגמה לאפשר את השימוש בהם לאחר צינזור של קטעים בעייתיים במיוחד. על משרד החינוך הוטל להכין תוכנית לימודים לשנה הקרובה. לגבי מזרח ירושלים הוחלט להטמיע את תוכנית הלימודים של המגזר הערבי בישראל. לימוד עברית יהיה רשות, אפילו במזרח ירושלים מפאת חוסר מורים.

בישיבה שנערכה שבוע לאחר מכן שינתה הוועדה את החלטתה לנוכח התגברות והתרחבות ההתנגדות בשטחים: הוחלט להותיר על כנם את ספרי הלימוד הקיימים שם, לאחר צנזורה להוצאת "קטעים עוינים במיוחד".

נושא נוסף שהעסיק את הוועדה הוא מצב היהודים בארצות ערב. הוועדה דנה בכך בישיבותיה ב-20 באוגוסט, ב-13 בספטמבר וב-1 באוקטובר. אחת האפשרויות שהועלתה היא לקשר בין שחרור שבויים מצריים מהמלחמה לבין התרת הוצאת יהודי מדינות ערב.

גם שאלות סמנטיות לכאורה תפסו מקום בדיוני הוועדה. כך למשל, בישיבת הוועדה ב-18 באוקטובר הציג השר יגאל אלון צורך להדפיס מפות חדשות של ישראל, והשרים דנו ארוכות כיצד לסמן אילו קווי גבול ואיך לקרוא להם. הוחלט שכותרת המפה תהיה ישראל, וכותרת משנה "קווי הפסקת האש 11.6.67", ושלא יודפסו קוי שביתת הנשק – אבל בהעדר הסכמה מלאה הועבר הדיון הועבר לדיון בממשלה כולה. מספר שבועות לאחר מכן, ב-12.11,  נערך דיון נוסף בשאלה זו, ובו סוכם להדפיס במפות רק את קווי הפסקת האש. שאלה נוספת היתה כיצד לקרוא לעיר ירושלים בשידורי קול ישראל בערבית, ובנושא זה החליטה הוועדה להתייעץ עם מומחים.

הוועדה קיבלה מספר החלטות משמעותיות לגבי התיישבות יהודית בשטחים שנכבשו במלחמה: ב-13 בספטמבר החליטה הוועדה לאשר הקמת שתי היאחזויות נח"ל בסיני. ב-18 באוקטובר נערך דיון בשטחים נטושים בעלי פוטנציאל חקלאי בבקעת הירדן, והוחלט לעבד אותם. ב-6 בנובמבר נערך דיון האם לסלול כביש לחוף ים המלח הצפוני. לצד הסכמה כללית שהמשימה תייצר מקומות עבודה לתושבי הגדה, נרשמה התנגדות מסוימת אם הכוונה היא להתכונן להקמת יישובים. הוחלט לאשר את סלילת הכביש אם יימצא מקור תקציבי.

החלטה עקרונית ראשונה: "ישראל תוסיף לקיים במלואו את המצב שנקבע בהפסקת האש"

ב-8 בנובמבר קיבלה הממשלה החלטה ראשונית בנושא הגדה המערבית, שאף אושרה בכנסת מספר ימים לאחר מכן. ההחלטה קבעה כי " נוכח עמדתן זו של מדינות ערב (חוסר נכונות למו"מ עם ישראל – ש.נ.), תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש ותבצר מעמדה, בהתחשב בצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה; ממשלת ישראל חוזרת ומדגישה, כי רק בשלום של קבע, על יסוד משא ומתן ישיר בין מדינות ערב לבין ישראל, טמון הפתרון לבעיות האיזור".

אישור ההחלטה היה ככל הנראה להעלאה מחדש של בקשת שר הביטחון דיין להקים בסיסים צבאיים בגדה ולפרוס כבישים אליהם, בישיבת הקבינט ב-22 בנובמבר, הפעם אישרו השרים את ההצעה, בכפוף למציאת תקציב.

הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)

עם זאת, לאחר דיון שהעלה דיין בצורות שלטון שונות בשטחים, הוחלט "לקבוע כקו מנחה למדיניותנו, מינימום התערבות בניהול הפנימי המעשי של השטחים. יש למצוא את האנשים המתאימים מקרב תושבי השטחים, רצוי אף מבין הנושאים במשרות אלו בעבר, על מנת שיעמוד ערבי בראש כל אחד מענפי המשק והשירותים השונים (במידה ולא ימצא אדם מתאים כנ"ל מבין תושבי השטחים המוחזקים ­יועסק בתפקיד כזה ערבי ישראלי, או יהודי). בידי הממשל הישראלי יישארו סמכות ההכוונה העליונה לגבי קביעת תקציב וחלוקתו, התערבות במינויים ופיטורים. יש להבטיח, כמובן, למקרה הצורך, את הזכות והאפשרות לפיקוח והתערבות גם בדרגים יותר נמוכים, אולם לעשות זאת רק במקרי חירום הקשורים בהתערערות סמכות השלטון של ישראל".

3 דיונים עקרוניים על "עתיד השטחים"

במהלך מחצית השנה שלאחר מלחמת ששת הימים קיימה ועדת השרים לבטחון רק שלושה דיונים עקרוניים בסוגיית "עתיד השטחים" – ב-20, 26 ו-31 בדצמבר. הדיון האחרון היה למעשה ישיבת ממשלה שהוגדרה כ"ועדת בטחון מורחבת", ונערך לקראת נסיעת ראש הממשלה אשכול לארה"ב לפגישה עם הנשיא ג'ונסון.

ראש הממשלה, לוי אשכול: "אני מציע, שבנקודה זו לא נגיע להצבעה או הכרעה היום, כי דייה לשמחה בשעתה, ואולי מוטב לומר: די לצרות בשעתן"

הישיבה ב-31 בדצמבר נערכה בשני חלקים – בבוקר ובערב, עד שעה מאוחרת בלילה. השרים שאינם חברים בוועדת הבטחון מחו על קבלת החלטות בפורום מצומצם ולא בממשלה. מרבית הדיון נערך בשאלות טקטיות – מה צריך ראש הממשלה אשכול לומר לנשיא ג'ונסון, האם ישראל צריכה להציג עמדה רשמית ביחס לשטחי יהודה ושומרון על אף שמדינות ערב הצהירו שאינן מוכנות למשא ומתן, וכן מה צריכה להיות התגובה לידיעה מודיעינית לפיה חוסיין מלך ירדן הביע בחשאי נכונות לדון עם ישראל בהסכם שלום.

ראש הממשלה אשכול: "מציע שלא נגיע להצבעה או הכרעה היום"

גם בישיבת ממשלה זו, כל הדעות היו נוכחות. ראש הממשלה אשכול הוביל גישה לפיה אין צורך לקבל החלטה בשאלת עתיד השטחים הכבושים מעבר להצהרה העקרונית של ישראל כי היא מוכנה למשא ומתן עם מדינות ערב. לשיטתו, החלטות כגון הקמת היאחזויות או סלילת כבישים הן אפשריות ואינן סותרות זאת. "השאלה העומדת לפנינו היא אם עלינו להחליט כרגע על גורל הגדה ולו כהחלטה ממשלתית פנימית (כי מי מאתנו מאמין שהחלטות כאלה נשארות פנימיות?)", אמר אשכול, "שר החוץ ציין הבוקר הערכתו ואני מסכים לזה, אבל זו כמובן משאלה, שיש להניח שנשיא ארצות הברית לא יתבע ממני לפרט מבחינה טופוגרפית עמדה כלפי עתיד הגדה, במסגרת הסדר של שלום. אחר עיון מעמיק, דומני שאין מקום עתה להעמיד להכרעה בין הדעות השונות שישנן כרגע בממשלה… אני מציע, שבנקודה זו לא נגיע להצבעה או הכרעה היום, כי דייה לשמחה בשעתה, ואולי מוטב לומר: די לצרות בשעתן".

השר יגאל אלון וראש הממשלה לוי אשכול בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת האלופים ישעיהו גביש וישראל טל (צילום: לע"מ)

אשכול הוסיף כי "נציגי ישראל, במגעיהם המדיניים, אינם מוסמכים להתבטא בהסכמה להחזרת הגדה או חלקים ממנה ­ אלא אם כן הממשלה תחליט אחרת. פירוש הדבר, שעניין זה תלוי ועומד. איננו רוצים להחליט בזה היום, אלא לפי שעה אנו מקימים ישובים, מצפון ומדרום, עושים פעולות ונחכה ונראה איך יפול דבר, ואם וכיצד אפשר יהיה לדבר. נראה גם מה יציע הצד השני".

עם זאת, אשכול דיבר מספר פעמים על התלבטויותיו ביחס לשטחים, ואף גילה כי ניסה לקדם הגירה של ערביי יהודה ושומרון למדינות אחרות: "סיפרתי שאני מטפל בהקמת יחידה או חוליה, שתעסוק בעידוד ההגירה של ערבים מכאן", אמר, "יש לטפל בענין זה בשקט ובשלוה ובחשאי, ויש לעסוק בחיפושי דרך להגירתם לארצות אחרות, ולא רק לעבר הירדן."

השר בגין: "האם אנחנו יכולים להבטיח לבנינו שלא תהיה צפויה להם סכנת השמדה?"

לעומתו מנהיג "חירות" מנחם בגין, שכיהן בממשלה כשר ללא תיק וחבר ועדת הביטחון, אמר כי ישראל צריכה להצהיר באופן נחרץ כי תשאיר בידיה את השטחים שנכבשו.

"הצעתי היא, שכאשר ראש הממשלה מבקר אצל נשיא ארה"ב, לפי הערכתי זוהי שעת כושר היסטורית ליטול את היוזמה ולומר לו דברים מדוייקים בשם מדינת ישראל", אמר בגין, "אני בא אליך בשם עם שסכנת השמדה לא פוסקת לרחף על ראשו. באירופה הושמדו שליש מבני עמנו, בארץ ישראל שלוש פעמים איימו עליו במפורש בהשמדה, ורק לפני שישה חודשים סכנת השמדה זו פסקה. אין עם כזה בעולם. יש מלחמות, בייחוד אם מדובר בנשק קונבנציונלי, שראשית אומרים שרוצים להשמידו ושנית, כידוע סכנת השמדה צפויה לו מדי פעם בפעם. משום כך, אני רוצה להגיד לך, אדוני הנשיא, שאנחנו לא נוכל לחיות עם סכנה כזאת ולא נוכל לעזוב את הדברים לבנינו שיבואו אחרינו. ראה את המפה, האם אנחנו יכולים להבטיח לבנינו שלא תהיה צפויה להם סכנת השמדה, משפת הים ועד איזה שהוא קו במרחק של  12-­15 קילומטר? באתי לומר לך שזו עמדתנו, לפחות אותו נהר הירדן צריך להבדיל בינינו ובין ירדן. הייתי מוסיף ואומר לו: שלח אדם משלך, שליח מהימן, אל רמת הגולן וראה מה עשו הסורים ליישובינו ולאנשינו, ויביא לך דין וחשבון, האם אנחנו יכולים עוד הפעם להסתכן כהמטרת אש פראית, ללא מעצור, על תינוקות ועל נשים".

שר החינוך, זלמן ארן: "השטחים לא מעניינים אותי. סנטימנטים אינם מעניינים אותי כרגע. ישנו סנטימנט עליון, כיצד לשמור על מדינת היהודים. על כך איש לא נתן לי תשובה"

בגין הוסיף כי "נניח, כפי שאמר ראש הממשלה בהודעתו, שהערבים במשך עשרים שנה לא יביעו שום נכונות לפתוח אתנו במשא ומתן. אסור שזה יתפרש, לפחות אצלנו, שבמשך עשרים השנה האלו אין אנחנו יכולים להכליל שטח ארץ­ ישראל על פי חוק, אם נחליט על כך, או אם נענה לבקשתם של ערביי בית לחם. כל החלטה כזאת על חלק תעורר צעקה כמו על כל ארץ­ ישראל המערבית".

שר החינוך ארן: "איש לא נתן תשובה כיצד לשמור על מדינת היהודים"

מי שסימן את הקו הנגדי היה שר החינוך זלמן ארן, שהביע את מחאתו על הלהט הדתי ביחס לשטחים שנכבשו, וכן על התפישה שהציג דיין בישיבה, לפיה המשך השליטה בהם הוא הכרח אסטרטגי לישראל. "פתאום ובהחלט פתאום, גם הרבנים הראשיים וגם הרב הצבאי והארגומנטציה הנערכת סביב, הכל באשר לכל מקודש כאן. איני מקבל את התפיסה הזאת ואיני מבין כיצד אפשר לפתע להלביש את כל החיים הללו, במשך עשרים שנה אלה, לתפיסה זו בלבד. לכן, איני מקבל תפיסה זו בשום פנים ואופן", אמר ארן, "אני הכרתי בארץ מפלגה אחת בלבד, שדגלה בשלמות ארץ­ ישראל ההיסטורית משני עברי הירדן. מחוצה לה,­ כל המשוררים והסופרים והעסקנים חיו עשרים שנה בתוכנו ולא שמענו מהם דבר, שזה מטריד מנוחתם וכרגע מתלקח סמבטיון בעניין זה. איני מקבל זאת."

שר הביטחון, משה דיין: "אם לא יהיה שום פתרון פוליטי אחר, לדעתי אנחנו חייבים להחזיק את השטח הזה כממשל צבאי שנים רבות. אם יהיה פתרון פוליטי אחר, בין שזו תהיה אוטונומיה, או התקשרות בירדן, ובין שיחליטו שזה חלק ממדינת ישראל, ודאי שזה לא עומד בסתירה"

לאחר מכן פנה ארן לדיין ואמר לו "איני מקבל, לפתע, את הגישה הזאת בענייני הבטחון לאמור: אין בכלל קיום למדינה מעכשיו, אלא אם הכל יהיה כך. לפי התפיסה הזאת של שר הבטחון ושל השר אלון והשר גלילי, פתאום, אחרי כל הנצחונות הללו, אין קיום בלי השטחים האלה, בלי כל אותם דברים שלא חלמו עליהם לפני ששת הימים של המלחמה הזאת, כגון ירושלים… (דיין: "לולא חלמו על כך, לא היו עושים זאת") "לא חלמו לעשות זאת. ירושלים, רמת הגולן, עזה, לטרון, איזור קלקיליה, בדרך כלל היינו מאושרים ואומרים שזה נותן בטחון, או שזה מחוץ לבטחון ישראל וחיינו עם זה. לפתע פתאם, כל זה בכלל אינו שווה פרוטה ובטחון המדינה תלוי דוקא בקו זה ולא אחר."

על כך השיב לו דיין: "איני יודע על המשוררים, אבל כל התכניות של המטות, במשך כל השנים, דיברו על קווים אלה בתור מינימום של בטחון. לומר שלא חלמו על כך והיו מאושרים בקלקיליה, זה אינו תואם את המציאות".

בהמשך הדיון אמר ארן כי הצהרה ישראלית על המשך ההחזקה בשטחים עלול לסכן את השלום. "איני שותף לייאוש שאין מאחוריו שום תקוה, לגבי השלום עם הערבים. אני אומר, שתפיסה זו, שלפיה מדובר כרגע על הכל, פירושה לפחות לדורות אי ­שלום עם הערבים, אם לא לתמיד. יתר על כן, אני חושב שזה מקרב את המלחמה. שר הבטחון דיבר בחודש וחצי האחרון פעמיים על עניין זה. פעם דיבר על כך בישיבת הממשלה או ועדת השרים ואמר, שיכולה להיות מלחמה בחודש מאי. פעם שניה דיבר אתנו על כך, שאם תהיה מלחמה, ננצח. אם כן, מה פירוש הדבר? אפשר לומר שבזאת גמרנו את הענין ונניח לענין השלום? האם כל זאת מקרב אפשרות של שלום או דוחה זאת ללא כל תקוה? איני מקבל זאת", אמר.

אך העניין המרכזי שהציב ארן היה השמירה על רוב יהודי במדינת ישראל: "רבותי, אני חושב שעיקר העיקרים הוא בשאלה אם תהיה מדינת יהודים או לא תהיה מדינת יהודים", אמר ארן, "לכן, אומר אני: על ידי רטוריקה אי אפשר לברוח מהנקודה שהיא המרכזית, בה קשור גורלנו בארץ הזאת. יש בארץ  1.3 מיליון ערבים, על כל הכרוך בזה לגבי אופי המדינה שלנו. מדינת היהודים פירושה מדינה הנושאת את עצמה בבטחון ישיר, בכלכלה, בתרבות וחברה והנושאת את עצמה בתוך העם היהודי. 1.3 מיליון ערבים, על הפריה והרביה שלהם, על השנאה הכבושה הפרמננטית החותרת ומפוררת את כל הציבוריות ושתפורר גם את הציבוריות היהודית ­ אני רואה לפני את 2 מיליון היהודים אחרת, כאשר יהיו בארץ  1.3מיליון ערבים. כיצד כל הענין הזה, שהוא הכל, ובלי זה אין טעם לחיים בשבילנו, יתפורר במו ידינו. השטחים לא מעניינים אותי. סנטימנטים אינם מעניינים אותי כרגע. ישנו סנטימנט עליון, כיצד לשמור על מדינת היהודים. על כך איש לא נתן לי תשובה", אמר.

לעמדתו של ארן הצטרפו שרים נוספים – שר המשטרה אליהו ששון, ושר הבריאות ישראל ברזילי. בלט בשתיקתו שר העבודה יגאל אלון (ואף נעדר מישיבת הערב), שכבר ביולי 1967 הניח על שולחן הממשלה תכנית לאחיזה ישראלית בחלק משטחי הגדה המערבית, ונכונות לפשרה טריטוריאלית לגביהם – תכנית שלא התקבלה באופן רשמי, אך היוותה בסיס להקמת ההתנחלויות הראשונות על ידי ממשלות המערך. בסופו של דבר, סיכמה הממשלה לדחות את הדיון העקרוני בעתיד יהודה ושומרון.