דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ביקורת תיאטרון

ביקורת תיאטרון / בזכות ולא בחסד: שתי הערות על "אנשים טובים"

ההצגה של תיאטרון חיפה בוחנת, בהצלחה, סוגיות של הבדלי מעמדות ותרבות | הכתיבה המשובחת, כמו גם הבימוי והמשחק, הופכים את "אנשים טובים" לתענוג אמיתי | אך כמו יצירות דומות, היא משמרת תפיסה מוטעית של יחס הכוחות בשוק העבודה

ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)
ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)

"אנשים טובים", המוצגת בימים אלה בתאטרון חיפה, בוחנת, בצורה איכותית ומהודקת, את המפגש המעמדי-תרבותי בין מי שעזב את הסביבה בה גדל, ו"הצליח" לבין מי "שנשארה מאחור". על הדרך, כמו הרבה יצירות שעוסקות בסוגיות של חוסר שוויון ההזדמנויות מהזווית האישית, הוא משמר תפיסה מוטעית, לפיה העובדים חסרי ההשכלה זקוקים למעסיק יותר משהוא זקוק להם.

ההצגה, מאת דיוויד לינדסי-אבייר האמריקאי, הועלתה לראשונה בברודווי בשנת 2011. את הגירסה המקומית ביים אותו איציק ויינגרטן, ואסי לוי מגלמת בה את התפקיד הראשי. העלילה של "אנשים טובים" פורשת בפנינו סיפור אמריקאי רווח, אך יחד עם זאת שונה מהדימוי שארה"ב משווקת לעולם. מאחר שהתרבות והכלכלה הישראלית הפכו, עם השנים, לצרכניות וחקייניות טובות למדי של אמריקה, הדמיון לחיינו כאן רב ביותר.

ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)
ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)

גיבורת המחזה, מרגרט וולש, אם עצמאית כבת חמישים המתגוררת בשכונת העוני בה גדלה, מפוטרת מעבודתה כמוכרת בחנות "הכל בדולר", ויוצאת לחפש עבודה כדי שתוכל לשמור על דירתה ולהמשיך לדאוג לבת שלה. במהלך חיפושיה היא נפגשת עם רופא מצליח, חבר ילדות שגדל איתה בשכונה, אך הצליח לצאת ממנה.

מנקודת פתיחה זו, בוחנת ההצגה את המפגש הבין-מעמדי והבין-תרבותי של מי שהתחילו כביכול מאותה נקודה אך חייהם התפתחו בכיוונים שונים: מה הם חושבים זה על זו? מה הם חושבים על עצמם לאחר, מעין תמונת ראי של עצמם בסגנון הסרט "דלתות מסתובבות".

בפני הקהל, מעלה לינדסי-אבייר שאלות על בחירה אל מול מזל, על מלחמה סמויה בין מעמדות, על פטרונות, על האפשרות – או היעדרה – של חציית גבולות מעמדיים, ועל הסיכוי ליצור חברות שתתגבר על הפער.

על הטוב

אמנות העוסקת, באופן ממוקד ויסודי, בסוגיה המעמדית, מסתכנת ביצירת תחושה של אי-נוחות אצל צופיה, וראויה להערכה מסוימת. "אנשים טובים", הנמנית על סוג של של אמנות ראויה ללא מעט הערכה – בזכות ולא בחסד. לא רק מעצם העיסוק בתוכן כזה, אלא גם בגלל שהיא עושה זאת  טוב.

כשהמציאות כך כך כואבת, האמנות צריכה לייצג אותה בדיוק כפי שהיא, ואת זה "אנשים טובים" מצליחה לעשות היטב, ותוך עמידה איתנה על המתח בין צניעות לבין נוכחות ויומרה.

ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)
ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)

הסצנה בה מרגרט מגיעה למשרדו של ידידה מהעבר, הרופא, מציגה בצורה מרשימה את כל הדברים שצפים במפגש של מי שיצא מהשכונה ונהיה ל"הצלחה" עם מי ש"נתקעה" בה. יש בה מבוכה ונימוס. יש בה צביעות, העמדת פנים וקנאה. אך יש בה גם חיבה ונוסטלגיה. יש בה יחסי כוחות ברורים, פער תרבותי, הבדלי מראה חיצוני, רגשות אשם. סצינה ראליסטית ומחושבת מאוד. תענוג תאטרלי.

באופן כללי, ההצגה מצטיינת בדיוק כמעט מוחלט. החל מהטקסטים, דרך בניית האינטראקציה בין הדמויות, ועד המשחק והבימוי. הדיוק הוא רק "כמעט מוחלט" משום שמספר סצנות, חשובות ויפות, מסותתות אמנם להפליא אך קצת חוזרות על עצמן, והטקסט בהן מפורשות מעט יותר מהנדרש. הסצנה החשובה ביותר בהצגה נמתחת יותר מדי, אחרי רגע השיא היא ממשיכה להתנהל למשך כמה דקות שניתן היה לוותר עליהם. למאות זאת, מדובר עדיין בסצנה טובה.

על אף שיש מהן בשפע, אין כמעט מילים מיותרות במחזה. לינדסי-אבייר הצליח לשמור על איזון מוצלח בין הגלוי לנסתר בטקסט. המחזה מפורש ונגיש מאוד לצופים, אך עם זאת משאיר להם גם לפרש בעצמם את התנהגות הדמויות והקשר בין התנהגותם לפסיכולוגיה שלהם, לתודעה שלהם ולמציאות בה הם נמצאים.

למרות שהדמויות צבעוניות, וחלקן אף משעשעות, הן לא לוקות במאמץ יתר או בניסיון להרשים או לרגש את הצופים בכוח. על אף שרק הדמויות הראשיות הן עגולות (כמו בכל מחזה), דמויות המשנה אינן קריקטורה.

ועל הרע

הערה על התוצר התודעתי הנלווה לצפייה ב"אנשים טובים": על אף שהצגה זו מתארת נאמנה את המציאות האישית של אֵם, חסרת הכשרה מקצועית, המחפשת עבודה, היא מטפחת תפיסה שקרית במהלך הבניית המציאות והבנתה הרחבה.

כמו הרבה ההצגות וסרטים שמתמקדים בסיפורם של "אנשי השכונות", גם הצגה זו מייצרת את הצופה תעתוע לסוגיית התעסוקה בשכונות עוני.

כל עוד יצירות אמנות אלו יציגו לנו את המציאות מפרספקטיבה פרטית של עובד זה או אחר, הן בהכרח יתארו מציאות (אמתית) בה העובד זקוק לעבודה ומנסה לברוח מציפורני האבטלה. גם במקרה הזה, לאורך כל ההצגה מסתובבת הגיבורה בין אנשים ומתחננת שייקחו אותה לעבודה. עד שנוצר הרושם כאילו קבלה לעבודה, כמוה כעשיית חסד.

כשאנחנו צופים בדינמיקה הזו, החלק המודע של מוחנו מתעסק בדברים שקורים לה במהלך ניסיונותיה למצוא עבודה. לצד זאת, החלק הפחות מודע במוחנו, מקבל את הנחת המוצא המובלעת במחזה, לפיה העובדים זקוקים למעסיק שייתן להם עבודה. הנחה זו נטועה כל כך בתודעה שלנו, עד שכולנו רואים דרכה את המציאות. ההשלמה שלנו עם הפרדיגמה הזו, היא שהופכת את המציאות לכזו, הלכה למעשה.

ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)
ההצגה "אנשים טובים" (צילום: יואב איתיאל)

אך האמת היא שהעובדים, גם המוחלשים ביותר, אינם בגדר אנשים שהצילו אותם מחיי אבטלה ועוני באקט של נדיבות פילנתרופית. במציאות, מדובר אנשים שמעסיקיהם זקוקים להם, לא פחות מכמה שהם זקוקים לרופאיהם.

מה שברור לנו בעולם העבודה של הצווארון הלבן, "נשכח" מאיתנו (אחרי תהליך תודעתי מאומץ וארוך כאורך הציביליזציה) כשמדובר בעובדי צווארון כחול. אנו יודעים שהמעסיקים חשים שהם זקוקים לעובדי ניהול, לא פחות ממה שהמנהלים זקוקים למקום עבודה. הזדקקות זו מבוטאת בשכר שמוכנים להציע למנהל כזה או אחר, בכדי שיגיע לעבוד דווקא בעסק שלהם, שיכול להגיע גם לממדים אסטרונומיים. אין ספק שהפרזה זו מבוססת, גם היא, על מיתוס מוגזם, שמעצב את המציאות רק מכוח העובדה שהחברה כולה מסכימה לראות בו אמת מוחלטת.

כך או כך, עובדים אכן זקוקים למעסיקים על מנת להתפרנס, אבל אסור לשכוח שמעסיקים זקוקים לעובדים על מנת ליצור לעצמם רווח. חתונת הגורל הזו, בה קשורים אלו באלו, היא מאמיתות עולם העבודה, והיא תקפה במקצועות "ההסמכה הגבוהה" כמו גם באלו שלא.

לא פעם בהיסטוריה, הבינו הפועלים את העובדה הזו והוכיחו בכוח התאגדותם שגם העסק בעל המנהלים הטובים ביותר, לא מרוויח פרוטה בלי עובדי פס הייצור. חיזוק תפיסה תודעתית זו, יכול להתרחש רק ,כאשר לא מפריטים את התודעה ורואים בעובד כפרט הנתון לגורלו.

"אנשים טובים" ממש לא התכוונה לטעת בנו מסר על המשוואה החד צדדית (לכאורה) בין עובדים למעסיקים, כי אם את ההפך. אך זהו תוצר הלוואי של הניסיון להשליך על התמונה השלמה מתוך התבוננות בחלק אחד ממנה. סיפורה של עובדת אחת תמיד ישמר במוחנו את יחסי הכוחות הברורים בין חלשה לחזק, בין נזקקת למעניק.

על אף כל זאת יש מקום ליצירות כאלו בתאטרון הישראלי שלנו. לצידן, ראוי שיהיו גם יצירות שמזכירות לעובדים המוחלשים שהמעסיקים זקוקים להם. יצירות שמזכירות להם את האמת – שמגיע להם להתקיים בזכות ולא בחסד.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!