סרט הביכורים של רנא אבו פריחה עוסק בסיפורה האישי וליתר דיוק בסיפור משפחתה. רודינה, אֵם המשפחה, נאבקת במחלת הסרטן וסופה צפוי. בִתה, יוצרת הסרט, מלווה את תקופת חייה האחרונה במצלמה ומעלה שאלות על ההחלטות שקיבלה לאורך חייה בהנהגת המשפחה ובמיוחד על הבחירה לגדל את ילדיה ביישוב עומר.

בחירה זו נבחנת מזווית מיוחדת, כזו המעלה ספקות, כאשר בני המשפחה רוצים לקבור את אמם בבית הקברות ביישוב בו חיה ונתקלים בקירות חריגתם הזועקת, חריגות אותה ניסו לטשטש בחייהם. שכן רודינה היא ערביה מוסלמית מג'ת שהתחתנה עם בדואי מתל שבע והחליטה, בשל תפיסה מגדרית מהפכנית ואומץ רב, להעתיק את מקום מושבם מתל שבע לעומר הסמוכה גאוגרפית והרחוקה כל כך מהרבה בחינות אחרות.

מתוך הסרט "אחרייך" (יח"צ).

הסרט מעולה ועשוי טוב כמעט מכל בחינה שניתן לחשוב עליה. הוא מהנה לצפייה ולא פחות מסרט חשוב עבור כל מי שרוצה להבין מהי זהות חצויה או מהו הקונפליקט שמצויה בו חמישית מהאוכלוסייה בישראל.

ליוצרת יש סיפור ייחודי מאוד. מעטים האנשים בארץ שיוכלו לחוש שזהו סיפורם אחד לאחד, אך עם זאת רבים יחושו שהיא מספרת את סיפורם.

בבית משפחת אבו פריחה לא מתקיימת מלחמת זהויות פוליטית, משום שזוהי מלחמת זהויות פנימית – בנפשה של כל אחת מהדמויות.

לסיפורה הקטן של משפחת אבו פריחה נכנסות כמעט כל הזהויות הטעונות היום במרחב הישראלי. מצויה שם הזהות הפלסטינית-ישראלית מג'ת, הזהות הבדואית-מוסלמית מתל-שבע, זהות ישראלית-ציונית של מישהו שהוא אולי נצר להתיישבות העובדת, זהות מסורתית מול זהות תלושה, זהות קהילתית נוסח החמולה וזהות קהילתית נוסח היישוב הקהילתי, זהות חצויה לצד זהות ששבה ומחפשת שורשים, זהות השואפת להיטמע ו'להתבולל' לצד זהות במנוסה בתקווה להתמקם במרחב זהויות אחר, זהות 'הרווקה' אל מול הזהות הנחשקת של האישה הנשואה, זהות גברית שמורדת  בחברה הפטריארכלית וזהות נשית פמיניסטית פתוחה וחסרת עכבות.

הסרט, בעריכתו ובתכניו, מביא בפני הצופים אפילו את מחלת הסרטן הסופנית מנקודת מבט זהותית; דרכה אנו יכולים להבין, כתהליך אינטימי, את השינויים באספקטים הזהותיים שהמחלה מחוללת.

כל מרכיבי הסלט הישראלי הזה הם מתכון בדוק לסרט פוסט-מודרני, המדגיש את הכאוטיות ודיס-ההרמוניה באופיו, בצורתו, באמירותיו או בהיעדרן. אולם, גדולתו העצומה של הסרט הזה, היא שהוא הולך בדרך הפוכה מזו – כנגד כל הסיכויים הוא מייצר לנו סדר.

הסרט הזה הוא בשורה לעולם האמנות כולו משום שהוא מטפל בנושא הזהויות בעדינות, ברצינות, במורכבות וברצון לחשוף את המציאות ולהבינה. הוא עושה זאת על ידי המרת שיח הזהויות מהשדה הפוליטי והאלים, אל השדה המכוון לחמלה, לקירוב, למפגש, לאנושיות במלא מורכבותה. עם זאת הוא אינו מתפשר על אמירה חברתית נוקבת, גם אם היא לא נאמרת במפורש.

הקהל, כישות אחת משותפת, הוקסם מהסרט הזה.

רנא אבו פריחה נשארה לשיחה עם הקהל לאחר ההקרנה והשאלות לא פסקו. בשלב מסוים השאלות הלכו ונדמו כאילו הצופים שואלים אותה על עצמם, מקווים לדלות עוד כמה תשובות שיתנו פשר לחייהם. כמובן שכתפיה של היוצרת היו צרות מלשאת את התשובות שחיפשו. היא מעולם לא התיימרה לתת תשובות לשאלות המורכבות שסרטה מעלה, אלא להציפן. אך העובדה המעניינת היא שהצופים, בעיקר הערבים, אך לא רק, ראו בה משהו שעשוי לאפשר להם להבין יותר את מצבם.

השיח לאחר הסרט היה כה מלא בסקרנות ובתשוקה לדעת משום שהיוצרת בחרה לעשות משהו שהאומנות פחות ופחות בוחרת לעשות: היא ניסתה להבנות אוריינטציה ולא לפרקה.

פוסטר הסרט "אחרייך" (באדיבות יס דוקו).

האמנות בשנים האחרונות בחרה לקחת על עצמה עיסוק בחבית הנפץ הסבוכה של הזהויות השונות. זאת בעולם בו "העצמי" הולך ותופס מקום מרכזי יותר, לצד התפוררותן של מסורות ויצירת ישויות חברתיות חדשות. זהו צעד אמיץ וזוהי דרך ארוכה שצריך לדעת טוב מאוד בעבור מה יצאת ומה הן מטרותייך, כדי לא לאבוד בדרך. מרבית האמנים, שהושפעו מפוקו ומהוגים פוסט-מודרניים אחרים, הכניסו את אמירתם האמנותית למקום בו מרוב עצים לא רואים את היער.

מיצגים, שירים, סרטים וקליפים של האמנות במאה ה-21 עוסקים בתחום הביקורת והפירוק (של אתוסים משותפים או אמירות מאחדות) ואת מלאכת ההרכבה משאירים, אם בכלל, לבאים אחריהם. הצופים נותרים מבולבלים, אבודים, כועסים ועם הבנה מועטה מדי בדבר 'מה לעשות עם זה עכשיו'. התמודדותה של האמנות עם המורכבות הזהותית בתקופתנו הובילה לשני דברים: הראשון איבוד הסדר, אמות המידה, האמירה או היכולת לברור את המציאות. השני: תפיסה מונוליטית ודיכוטומית של "רעים" ו"טובים", "מדכאים" ו"מדוכאים" "הגמוניה" ו"מודרים".

החלוקה הזו חשובה בהחלט, שכן היא חושפת את העובדה השרירה כי זהויות לעולם לא נפגשות במפגש סימטרי ותמיד יש ביניהן יחסי כוח. אולם אמת מידה גסה זו לבדה לא מספיקה בשביל להבין סיפור ברזולוציה גבוהה יותר. כמו למשל זה של משפחת אבו פריחה, שסיפור של מדכאים מול מדוכאים היה מחמיץ את מורכבותו.

בשיח הזהויות העכשווי לא פעם נחצה הגבול הדק ו"האישי הוא הפוליטי" הופך להיות "שימוש באישי בשביל לטעון טענה פוליטית".

חשוב להבהיר: הזהויות השונות בארצנו מצויות במאבק, שדרכי פעולתו חייבות להיות גם פוליטיות, בדמוי הסתת משאבים, העדפה מתקנת, ושינוי בייצוג. אך לא אחת אנו רואים סרט בו הערבוב בין האישי לפוליטי מבטל את מורכבותו של היחיד והופכת אותו להיות ייצוג  של "הצד הנדכא" או הצד המדכא ולא בן אדם שלם המצוי במשבר זהות.

הזהויות בסרטה של אבו פרחה לא מתקיימות רק במרחב האלים שמציירים ההוגים הפוסט-מודרניים בו זהות אחת מכפיפה את השנייה ומתעמרת בה, אלא גם במרחב בו הן פוגשות אחת את השנייה.

המפגש ביניהן לא נקי, לא הרמוני. יש בו סתירות, יש בו מתחים. יש בו שאיפה לשלום.

בבית משפחת אבו פריחה, מעיני מצלמתה של רנא, לא מתקיימת מלחמת זהויות פוליטית, משום שזוהי מלחמת זהויות פנימית – בנפשה של כל אחת מהדמויות.

היוצרת לא נקלעת לאמירה שטחית כגון: "היה עדיף לחיות בתל שבע" וגם כמובן שלא "תגידו תודה בכלל שקיבלתם את כל מה שיש לכם מהיישוב עומר וממערכת החינוך שם". אך יש שם מעט משתיהן. הכרה ביתרונותיהם ובחסרונותיהם של שני המקומות ושל הקונפליקט במפגש ביניהן.

לצד זה אין גם אמירה של "ככה החיים".

החברה הישראלית לא תצליח להתחמק ממה שהיא – ערב רב של תרבויות וזהויות המנסות, אולי, לכונן גם זהות משותפת

בסרט משובצות סצנות כמו קטע מתכניתו של יאיר לפיד לפני עשור בערך בה הוא מביא שניים מבית משפחת פריחה בשביל להתפאר בהישגיהם הלימודיים, שהיו גבוהים הרבה מעל כל משפחה יהודית בארץ, ובו בזמן לא נותן להם להוציא מילה מהפה. או קטע וידאו ישן בו רואים את בנות המשפחה כילדות קטנות שרות שיר ילדים ציוני על דגל ישראל. סצנה זו מזכירה בראשנו את טקסי יום העצמאות, ספוגי הסמלים הציוניים, שהכפרים הערביים-ישראליים, שהיו נתונים תחת ממשל צבאי עד 1966, קיימו בשביל להוכיח את נאמנותם למדינה החדשה שקמה מעל לראשם.

מבחני הנאמנות מכאן, ויאיר לפיד שממלא את הפריים בדמותו יפת הבלורית והתואר ומדיר את מילותיהם של מי שהביא בכדי להציגם, מכאן, מספקים פרספקטיבה חדה על מפגשן הא-סימטרי של הזהויות. לצידן הסרט לא חוסך מביקורתו על התרבות הפטריארכלית שמתקיימת בחלקים גדולים בחברה הערבית והבדואית והוא רחוק מלהיות מניפסט אנטי-יהודי או אנטי ישראלי.

המידה בה המחאה מורגשת, אך לא הופכת להיות העניין כולו, מאפשרת לצופה להשלים בראשו את המילים שהוא לא שומע מבני המשפחה ובכך להתגייס יותר לצדן. פוזיציה נדירה זו, לתוכה הסרט הזה מצליח להכניס את צופיו גורם להם לחצות את גבולות הזהות שלהם. במצב זה הצופה היהודי לא נאטם מתוך הצורך לגונן על זהותו, משום שהיא איננה מותקפת. ואף על פי כן הוא מבין שהזכויות הכי ברורות לו מאליהן, הן פריבילגיות שלא מוצעות לכולם.

אופי הביקורת הזה הוא לא מקרי. אבו פריחה הסבירה את בחירתה במילים הבאות:

"אני חושבת שאם הייתי מאשימה בחריפות וצועקת וכועסת בלהט, דווקא אז היו פחות כח ועוצמה למחאה ולביקורת שמועברת בסרט. אני לא חושבת שצריך לצעוק בחריפות כדי להביע ביקורת או מחאה. הביקורת שלי מסופרת דרך הסיטואציות הכי אנושיות וקטנות, שלשם חודרת החברה והחוקים שלה. וברגע שזה נכנס לנו לתוך המשפחה, שהקהל לאורך הסרט לומד להתאהב בה, אז הביקורת צועקת בכל העוצמה, שם הקהל מרגיש כאילו הוא ומשפחתו הם אלו שנפגעו. כי הוא מחובר אלינו ממש מבפנים."

מתוך הסרט "אחרייך" (יח"צ).

מעבר לביטול המונוליטיות בין טובים לרעים ולביקורת שמתקפת את עיקרון ה-'מים שקטים חודרים עמוק', לסרט, בעריכתו ובסיפור שהוא מספר, יש התחלה, אמצע וסוף. הוא נע לפי רציונל. הוא נע בסדר כרונולוגי. הוא מתהווה ומתגולל לעינינו בדיוק כפי שנראית היכרות בין אנשים. באחת הסצנות האחרונות והחזקות בסרט, רנא מעמתת את אביה עם הבחירה לגדל את בנותיו כיהודיות, מחוץ לחברה הערבית, ובכך לנתק אותן משורשיהן וזהותן, שהן שבות ומתעמתות איתה בעיקר בסוגיות של נישואים וקבורה.

גם כאן, הסצנה מופיעה כסיכום. בכך הא מעניקה אף נופח חינוכי לסרט. האמירה בה מורכבת, בונה, אנושית, בלתי-מתנצחת וכל כך נכונה ונוגעת.

החברה הישראלית שלא מצליחה ולא תצליח להתחמק ממה שהיא – ערב רב של תרבויות וזהויות המנסות, אולי, לכונן גם זהות משותפת, זקוקה לעוד סרטים כמו זה. סרטים שיושיבו אותה לדבר על המתחים הכי קשים שלה והנקודות הכי כואבות שלה ויעשו את זה בעדינות, באינטימיות ובאהבה גדולה לאנשים. שלא יהיו חסרי אמירה, אך גם שלא יהיו חסרי מורכבות, עומק וסדר.

את הסרט הפיקה אבתיסאם מראענה מנוחין וערכה עליזה אסקירה. הוא מופיע בסינמטקים ברחבי הארץ וביס VOD.