סקר חדש שערכה המכללה האקדמית רמת גן מעיד כי 35% מהישראלים חוששים שהמקצוע שלהם כבר לא יהיה רלוונטי בתוך עשור. 76% מהם תומכים ביישום מודל מדינת הרווחה הסקנדינבית בישראל. נשיא האקדמית רמת-גן, פרופ' אהוד קוקיה, הסביר: "מומחים מזהירים כבר היום כי כ-50% מהמקצועות ייעלמו בעוד עשור. השינויים שעובר עולם העבודה הם מהירים וקיצוניים, הרבה יותר מבעבר, והמדינה, המוסדות האקדמיים והציבור חייבים להקדים ולהיערך לכך".

הסקר נערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, בקרב מדגם של 500 איש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, והוא מעלה כי הציבור סבור שהתכונות החשובות ביותר לאדם, בכדי שיוכל להתקדם בשוק העבודה, הן יחסי אנוש טובים (44%), חריצות (37%), ואחריות (26%). בנוסף, נמצא כי 46% מן האוכלוסייה שקלה את הרעיון של מעבר מעבודה שכירה לעבודה עצמאית. מרבית המעוניינים בעבודה עצמאית הינם צעירים בגילאי 18עד 34, והסיבות למעבר הינן בעיקר כלכליות.

מודל הרווחה הסקנדינבי – פלקסיקיוריטי

שני שליש מהמשיבים לסקר העידו כי הם תומכים במודל מדינת הרווחה הסקנדינבית. מודל זה כולל מעורבות גבוהה של המדינה במשק, הוצאה ציבורית רחבה ושירותים רבים הניתנים לאזרח על ידי המדינה. כל אלו ממומנים בין היתר באמצעות מדיניות של מיסוי משמעותי. עוד במודל זה שיעור התאגדות גבוה בארגוני העובדים וכן עירובם בקבלת ההחלטות בחברות השונות.

היבט מרכזי במודל זה מכונה 'פלקסיקיוריטי' (flexicurity) – הלחם של המילים 'גמישות' ו'ביטחון' בלעז. מודל זה מבקש לאפשר ניעות גדולה של עובדים בין ענפי המשק השונים בהתאם לכוחות השוק על מנת למקסם את היעילות ולצמצם חסמים בפני עליית הפריון כתוצאה מכניסת טכנולוגיות חדשות. בשיח הציבורי הישראלי נוטים להדגיש את מימד הגמישות בשוק עבודה זה – המקל מאוד על מעסיקים את פיטורי העובדים וניודם. את המימד המשלים של מדיניות זו – הביטחון, נוטים לשכוח בשיח הכלכלי הישראלי המושפע ממגמות ניאו ליברליות אמריקאיות יותר מאשר ממדיניות הרווחה הסקנדינבית.

את ביטחונם הכלכלי שואבים הסקנדינבים ממערכת הרווחה המתקדמת – שאינה נרתעת ממתן קצבאות אבטחת הכנסה נדיבות לעובדים המוצאים עצמם מחוץ לשוק העבודה בעקבות המדיניות הגמישה. היבט משמעותי נוסף של מודל הפלקסיקיוריטי הוא השקעה לאומית וציבורית גבוהה בתחום ההכשרות המקצועיות, בדגש על הכשרה מתמדת גם של מבוגרים ועובדים, כך שהעובד הסקנדינבי מקבל סבסודים משמעותיים לקורסים המעמידים אותו תמיד בקדמת הטכנולוגיה והידע המקצועי בתחומו – ואף יאפשרו לו לעבור מתחום עבודה אחד למשנהו בהתאם לדרישות השוק. בישראל צנח דווקא תקציב ההכשרות המקצועיות בין שנת 2002 לשנת 2015 בכ-80%, ומספר הלומדים שעמד על כ-35 אלף צנח אף הוא ל-4,200 בלבד.

קיצבה או עבודה?

הסקר מעיד גם כי 67% מהישראלים מעדיפים להתפרנס מעבודה על פני קבלת קיצבה – גם אם השכר הוא בגובה שכר המינימום. נתון זה מעניין ביחס למודל נוסף המבקש להתמודד עם השינויים הטכנולוגיים, היעלמותם האפשרית של מקצועות, ומחיקתן של משרות – באמצעות קביעת 'קיצבת קיום אוניברסלית' שתינתן לכל אזרח, ותאפשר לו קיום ראוי, על פי קווים שתקבע המדינה – בלא תלות בהכנסתו מעבודה. ניסוי ביישום מודל זה בקרב 2000 גברים ונשים נפתח בספטמבר השנה בפינלנד, זאת לאחר ניסוי קודם שנעשה במדינת מניטובה בקנדה במשך חמש שנים בשנות ה-70. הניסוי הקנדי העיד כי המוטיבציה לעבודה בקרב מקבלי קצבאות הקיום כמעט ולא ירדה, למעט בשתי קבוצות: אימהות צעירות ובני נוער. אצל שאר הקבוצות הירידה היתה מינורית. ירידה של כאחוז בקרב הגברים, 3% אצל הנשים הנשואות ו-5% אצל הלא נשואות. מנגד נרשמה עליה באחוז מסיימי תעודת הבגרות ואף ירידה בשיעור הביקורים בבתי החולים.

תוצאותיו המלאות של סקר המכללה האקדמאית רמת גן פורסמו בכנס של המכללה הנערך היום, תחת הכותרת : "להיות (יזם) או לא להיות (בכלל)".