"אנחנו נחנקים מהרגולציה". הפעם מי שאמר את המשפט הכל כך מוכר הזה לא בא מתחום התעשייה או מקרב המעסיקים. הדברים נאמרו דווקא על ידי יו"ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות עו"ד אבי אדרי, במסגרת כנס אילת לנושאי עבודה של נשיאות הארגונים העסקיים וההסתדרות הכללית.

דבריו המפתיעים של אדרי, במהלך המושב "תובנות בנושא ניהול משא ומתן קיבוצי", נאמרו ביחס למשאים והמתנים הקיבוציים אותם הוא מנהל במגזר הציבורי. "אתה מוצא את עצמך יושב למשאים ומתנים ממושכים, אפילו מגיע להסכמות – ופתאום אתה מקבל 'אוֹברוּלינג' מהאוצר על כל מה שסגרת. לזה אני קורא רגולציה חונקת" הסביר, "אני חושב שצריכה להיות רגולציה ששומרת על הקופה הציבורית – אבל יש הבדל בין רגולציה מפקחת לרגולציה חונקת. הרבה פעמים אנחנו קוראים לממונה על השכר במשרד האוצר לבוא ולשבת איתנו במשא ומתן, כדי שלא יווצר הפער הזה. פעם בנמלים ידעו לסגור דברים בלחיצת יד – וכשהם יושבים ימים ולילות, ואחר כך אומרים להם שכל מה שישבו עליו 'הלך' – זו סטירת לחי".

היועץ המשפטי לאגף שכר והסכמי עבודה, עו"ד ארז אנצויג: "כל תקציב המדינה מנוהל בצורה ריכוזית, אז מן הסתם בעולם מרכזי יש כללים ונהלים שלפעמים מקשים אבל בסופו של דבר הם חיוניים במערכות גדולות"

כדוגמה לרגולציה העודפת, והאופן בו היא לא רק פוגעת ביחסי העבודה אלא גם מצמצמת את הכלים שיש לחברות הממשלתיות לניהול נכון ומעודד צמיחה ופוריות, נתן אדרי מקרה לו התנגדו בעבר ועדי העובדים בנמלי הים. "מי מכיר את המונח 'סינטה'? בקליפת אגוז: ישב מנכ"ל מוכשר שאמר 'ועדים, לא ועדים, אני אמצא איך לעקוף את כולם'. הוציא שובר זוגי לארוחת ערב, ואמר שמי שיגיע לתפוקות מסוימות יקבל ארוחת ערב. בעקבות כך נוצרה תחרות מטורפת בין העובדים והתפוקות קפצו ב-40%. וכל זה בגלל אותו שובר שקראו לו 'הסינטה'", סיפר אדרי, "אלא שאז בא הממונה על השכר ואמר זו 'חריגת שכר'". לדבריו, הוועדים דווקא שמחו, כיוון שהעדיפו שהתמריצים יינתנו כחלק ממערכת היחסים הקיבוצית וכתוספות שכר. על פי אדרי, ביטול ההטבה הגיע לבית הדין הארצי לעבודה, והנשיאה דאז נילי ארד הבהירה לממונה על השכר שלא בסמכותו לבטל הטבה שניתנה באורך חד צדדי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"מה יצא בסוף?" שאל, "יש שורה בתלוש השכר שהיא שורה לא מותנית (בתפוקה – נ.צ.כ.), וכל התמריץ הלך. וכשאני יושב היום עם הנהלות של חברות ממשלתיות, תמיד יושב לי באחורי הראש שהן לא בעלי הבית, כי בעלי הבית האמיתיים הם משרד האוצר או רשות החברות".

"לפני כמה שנים" הוסיף אדרי, "עליתי על במה בכנס של המעסיקים ואמרתי שאני חושב שהנמלים צריכים להיות מופרטים. הוועדים כעסו עלי, אבל אם תשאלו אותם היום הם כבר חושבים אחרת. יש לי למה להשוות כי יש לי נמל אחד מופרט – נמל אילת. אני לא אומר ששם אנחנו מלקקים דבש, אבל בסופו של דבר שם אנחנו מנהלים משא ומתן, לפעמים קשה, ומסיימים אותו באותו לילה. יש דירקטוריון – הוא נותן אישור וגמרנו. זאת לעומת הסאגה שצריך לעבור בחברות הממשלתיות".

אדרי טען כי  על המדינה לאפשר למעסיקים ולעובדים את החופש לקבל החלטות על בסיס ההיכרות שלהם עם התנאים הספציפיים בכל מקום. "אני נמצא היום במשאים ומתנים די קשים, גם ברכבת, גם בנמלים, ואני הרי יודע שזה לא יגמר פה" סיכם אדרי, "אני אומר – צריך לדעת לשחרר ולסמוך על הנהלות ודירקטוריונים שיגמרו את זה עם הוועדים".

לדבריו של אדרי הגיב עו"ד ארז אנצויג, היועץ המשפטי לאגף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר. "שאלת למה כשאנחנו מקבלים הסכם, שלא ראינו ואנחנו לא מעודכנים לגביו, אנחנו לא נותנים לו חותמת?" אמר, "הסמכות של הממונה על השכר נוצרה בגלל בעיה קשה שהייתה לפני זה, ובפסיקה שבית המשפט נתן לפני כמה חודשים נאמר שזו סמכות שהיא ברמת הקדושה. אנחנו שחקן במערכת יחסי העבודה, הנשיא אדלר (נשיא בית הדין הארצי בדימוס – נ.צ.כ.) קרא לזה 'מערכת יחסים משולשת'. אם מנהלים משא ומתן 'ששוכח' את זה, וקובעים לנו עובדות בשטח, אז התוצאה טובה. אבל אם מתאמים מראש התוצאה היא אחרת".

יו"ר איגוד עובדי התחבורה, אבי אדרי: "כשאני יושב היום עם הנהלות של חברות ממשלתיות, תמיד יושב לי באחורי הראש שהן לא בעלי הבית, כי בעל הבית האמיתי הוא משרד האוצר"

"כל תקציב המדינה מנוהל בצורה ריכוזית, אז מן הסתם בעולם מרכזי יש כללים ונהלים שלפעמים מקשים אבל בסופו של דבר הם חיוניים במערכות גדולות" הבהיר, "נכון שאם הנמלים היו מופרטים הייתם בעולם אחר. אבל ב-2005 היה מתווה הפרטה והוא לא קודם בין השאר כי העובדים לא רצו אותו".

אנצוויג הציג את מדיניות משרד האוצר באשר לאופי ההסכמים הקיבוציים בשנים האחרונות, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם המסגרת מיוני 2015. "רוב הסכמי השכר בעבר היטיבו בעיקר עם בעלי הוותק והשכר הגבוה, זאת לצד הפנסיה התקציבית שגרמה לכך שהעלייה המשמעותית של השכר תינתן רק לקראת סיום ההעסקה כי מה שהיה חשוב במיוחד זו 'המשכורת האחרונה'" טען, "היום אנחנו בעידן של פנסיה צוברת, ושל דור ה-Y שמעניין אותו יותר מה הוא מקבל עכשיו. הדבר הזה מחלחל גם לעולם הסכמי השכר. לכן הסכם המסגרת האחרון היה חצי שיקלי וחצי אחוזי. זה נשמע מאוד טכני ופשוט אבל בכלל לא היה פשוט להגיע לזה, כי כשעושים תוספת שיקלית עולה השאלה ממי אתה לוקח ומי נהנה".

אנצוויג הגדיר את הסכם המסגרת האחרון כ"אגרסיבי" לטובת העובדים בתחילת הדרך העובדים ברמות השכר הנמוכות. לדבריו, מדובר במגמה מבורכת שכן שכר גבוה יותר בתחילת הדרך, וטיפול ממוקד באוכלוסיות חלשות יותר, הם צעדים חיוניים, אך כאלה המצריכים "הרבה אומץ" ואינם קלים לארגוני העובדים.

היבט נוסף שהדגיש אנצוויג הוא יצירת הסכמים המעודדים מערכות תמריצים לשיפור הפריון שיפור השירות לאזרח, כמו ההסכם להכנסת טכנולוגיות חדשות לשירות המדינה. דוגמה נוספת שהציג היא ההסכם עם שנחתם עם המצילים ברשויות המקומיות, "שיש בו תוספת של עד לגובה של 1,600 שקלים, כשכל שנה הגובה שלה מושפע מכמה העובד תרם והשקיע בקיץ – ככל שהוא נעדר פחות, והשקיע יותר, הוא מקבל יותר". לדבריו, מנגנון התמריצים הזה הביא לעלייה בשיעור ההשתתפות והנוכחות של העובדים, ואפשר גם צמצום תקנים, מצב אותו הגדיר כ"Win-Win".

יו"ר ארגון המורים רן ארז, שהשתתף אף הוא במושב, אמר דברים דומים לאלו של אדרי. "אנחנו כמעט ולא מנהלים משא ומתן מול המעסיקים, אלא מול משרד האוצר" טען, "המעסיקים על פי רוב הם חותמת גומי למגעים שמשרד האוצר מנהל איתנו".

עוד הוסיף ארז כי "אם אתם חושבים שבניהול המשא ומתן מול אגף השכר סיימנו, אז לא. מיד אחר כך מגיע אגף התקציבים, וגם שם יש רגולציה פנימית. מה שמנכ"ל משרד החינוך מסכים לא מקובל על אגף השכר, ומה שמקובל על אגף השכר לא מקובל על אגף התקציבים והמאבקים מתמשכים וכולם נפגעים".