מרד גטו ורשה זכור בדרך כלל כשיאה של ההתנגדות היהודית בשואה. עם זאת, בין הרישומים הרבים והעדויות של המחתרות היהודיות שפעלו בתקופת השואה אין כמעט בכלל תיעוד מצולם. השנה, במלאת 75 שנה לאותו מרד, הפיקה תנועת "דרור ישראל" שלוש כרזות המתארות רגעים מימי המחתרת, על בסיס עדויות החברים בה, המזמנות עיון מחדש בסיפורים מסמרי השיער של חברי המחתרת.
זיכרון השואה בימינו נוטה להיצמד לדימויים הויזואליים, ופחות לעדויות כתובות. בהתאם לכך, הכרזות אותן ציירה הציירת ירדן מן, מציינות רגעים אישיים חשובים בחייהם של אנשי המחתרת, המהווים חלקים בפאזל הענק שרבים מפרטיו לא ידועים בציבור, אותו הרכיבו פעולות המחתרת היהודית בשואה. חיי חברי המחתרת היו רצופים אינספור החלטות קשות ועמידה באתגרים יוצאי דופן. חלקם נרדפו במקביל גם משום שהיו יהודים, גם משום שהיו פעילים פוליטיים וגם משום שהיו לוחמים אנטי נאצים.
הכרזות הן חלק מתערוכת "מרד של תקווה, המוצבת ב-25 ערים ברחבי הארץ, ומציגה את המרידות שהונהגו על ידי תנועות הנוער בשואה. במהלך התערוכה יתקיימו טקסים, סדנאות, עדויות ניצולים, הופעות ועוד. "אנו מעוניינים לקרב את זיכרון השואה והגבורה לרבים ובשפות שונות וליצור מפעל עממי של שיחה ומפגש העוסק בשאלות חיות של החברה הישראלית היום. לא מדובר רק בלימוד ההיסטוריה אלא באיזה אנשים נהיה היום, כך שמלבד הטקסים העירוניים יוכלו התושבים לעסוק בנושא בצורה אקטיבית", אומרת מורן וייצנר, רכזת המפעל.
גוסטה
"מבין חומות הכלא, שממנו בוודאי לא נצא בעודנו בחיים, הננו שולחים לכם ברכה זו. ברכתם האחרונה של לוחמים צעירים, בנפלנו למען המטרה הנעלה והקדושה לנו. משאלת לבנו האחרונה היא כי יישמר זכרנו בעתיד. מי ייתן והזיכרונות המעטים הללו, הרשומים על גבי הדפים הפזורים , יעלו לפניכם תמונה נאמנה של המרד האחרון והעז ביותר שלנו", כך כתבה גוסטה דוידזון דרנגר, ממנהיגות ארגון המחתרת "החלוץ הלוחם" בקראקוב, כשנאסרה בתא הכלא ברחוב הלצלוב בשנת 1943. ספרה התפרסם בעברית בשם "יומנה של יוסטינה", שדפי המקור שלו נמצאים בבית לוחמי הגטאות.
בהקדמה למהדורה האנגלית של הספר, מופיע התיאור המדהים של כתיבת היומן מפי אחת האסירות היהודיות שהיו כלואות ביחד איתה, אלזה לאפה: " גוסטה יושבת באמצע, מוקפת בבנות שמסתירות את העובדה שהיא כותבת, למקרה שאחד שהשומרים יציץ בחור ההצצה, או יתגנב אלינו בהפתעה, פשקה ואני צמודות לחלון החסום בתיל צופות בבנים (האסירים היהודים, א.ר.) שעובדים במוסך, להשיג מהם מידע. גוסטה הייתה מודאגת שלא יהיה לה זמן לסיים את הסיפור. שהיא תילקח לפני שתספיק לסיים. היא הייתה בחרדה. יום ולילה היא כתבה. כשהיא לא כתבה היא הכתיבה לאחרות בשמה. היא ירדה לפרטים הקטנים. היא בדקה כל מילה, כל משפט. היא כתבה את היומן מינואר עד ה-13 במרץ… היא קיוותה עד ייאוש שאחד העותקים יגיע לחברים בקיבוץ כפר יהושע ביישוב העברי בארץ ישראל. היום כל זה נראה טריוויאלי, אבל בזמנו כל צעד שעשינו היה בעל משמעות חיונית בעבורנו. כשלא כתבנו, השתתפנו בסמינרים, דיונים לגבי איך העולם יראה לאחר המלחמה, באמונה שזו המלחמה האחרונה. למדנו עברית ואתגרנו את שכלנו. גוסטה ניסתה לארגן הכל באופן קולקטיבי. אכלנו את מנות הלחם היומיות שלנו, 110 גרם, ביחד. שמרנו על מסורת עונג שבת עם שירה מוזיקלית ודקלום שירים".
דרנגר הסגירה את עצמה לגסאטפו אחרי שבעלה, שמשון דרנגר, נלכד. למרות התיעוד שערכה על פעולות המחתרת, ועדויות ניצולים יהודיים מקבוצה זו, עד היום מופיע בקראקוב שלט זיכרון המייחס את פעולתה הגדולה – ההתקפה על קציני הצבא הגרמני בבית הקפה "ציגנריה" ב22 בדצמבר 1942 – לאנשי המחתרת הפולנית דווקא.
קאז'יק
שמחה רותם (קאז'יק ראטהייזר), המתגורר כיום בירושלים, הוא כנראה הלוחם החי האחרון ממרד גטו ורשה . רותם היה חבר תנועת הנוער "עקיבא" המסורתית וממנה הצטרף לארגון היהודי הלוחם בורשה. הוא הצליח להחלץ מגטו ורשה הבוער בזמן המרד ולהיפגש עם יצחק ("אנטק") צוקרמן בצד הפולני של ורשה.
משם שלח את עצמו בחזרה לגטו דרך תעלות הביוב בכדי לחפש את אחרוני הלוחמים. בהיותו בגטו לא מצא איש. בעדותו בספר "ובתוכי העבר" אמר: "לנגד עיני עוברות כמו בסרט, במהירות מסחררת, תולדות חיי, אני רואה עצמי נופל בקרב כאחרון היהודים בגטו וארשה. הרגשתי שאני מצוי על הסף בין השפיות לבין הטירוף".
אף על פי כן הצליח רותם למצוא בעצמו כוחות לחזור לתעלות הביוב ושם פגש במקרה, כמעט בדרך נס, עשרות לוחמים מהארגון היהודי הלוחם (אי"ל), ויהודים אחרים אשר ניסו למצוא מוצא מחוץ לגטו דרך התעלות. רותם, הצליח להוביל אותם אל הפתח ברחוב פרוסטה ומשם יצא להזעיק עזרה.
צביה
צביה לובטקין הייתה ממנהיגות תנועת "החלוץ" בפולין, וחברת המפקדה של אי"ל בגטו ורשה. היא פגשה בקאז'יק בתעלות הביוב והמתינה ליד הפתח ברחוב פרוסטה, עד אשר הוא חזר בליווי משאית להובלת רהיטים, בה נמלטו עשרות לוחמים מתעלת הביוב אל מחוץ לעיר.
למרות מבצע ההצלה, רובם לא זכו לראות את סוף המלחמה בחיים. בין ההגעה לרחוב פרוסטה עד להגעת המשאית נאלצו חברי המחתרת להמתין בתוך תעלת הביוב, כאשר חלקם פגועי גזים רעילים שהשליכו הנאצים למקומות המחבוא בגטו ולתעלות, וחדירת מי הביוב לגופם. בזמן ההמתנה, זכו לקבל סל ובו מזון ופתק המבקש מהם להמתין לבוקר.
צביה, בין הבודדים ששרדו מקרב חבורה זו, כתבה בזיכרונותיה על הזחילה בתעלות הביוב: "מהלך זוחל אדם בתעלה באפיסת כוחות, אבל המוח אינו שובת. אינו נח. וחשבון החיים נוקב את הווייתך, חשבונך אתה וחשבונה של תנועה שנתנה טעם לחיים, לעמידה, שבכוחה הגיעו מעטים לדרך איומה זו לקראת הצלה … את נתונה לעצמך בלבד. כמאליהן נגררות הרגלים בנקרה אפלה זו, וצללים של חלום רחוק פוקדים אותך, חלום שחלמת את וחבריך על ארץ-ישראל, על חיי חברות ועבודה, על חיים של זקיפת קומה. דמויות חברים שכבר עלו והגיעו אל החוף צפות ועולות ודמויות חברים שבאו משם בשליחות וטיפחו משהו בלב. וכל הזמן מענה כסיוט הרהור הפגישה עמהם שם בארץ, בקיבוץ. איך אשא אליהם את עיני? איך אסביר להם מדוע באתי ולא נשארתי כאן בגיא ההריגה – איך נשארתי בחיים?"
גילוי נאות: הכותב הוא חבר בתנועת דרור ישראל ולקח חלק בהפקת הכרזות
