ב-22 באוגוסט 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאם מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר בפני קצינים גרמנים. הוא דיבר על הפלישה המתקרבת לפולין, ודרש מהם אכזריות ללא רחמים: "להרוג ללא רחמים את כל הגברים, הנשים והילדים בני הגזע הפולני או דוברי השפה הפולנית". כהוכחה לכך שהדבר אפשרי, שאל אותם היטלר "מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". כך, רק עשרים שנים לאחר שנרצחו מעל מיליון ארמנים על ידי האימפריה העותמנית, הראה היטלר כי אם אף אחד לא זוכר פשע בסדר גודל כזה, ניתן להשמיד עמים נוספים. על אף שבנאום ההוא דיבר היטלר על הפולנים, את ההשמדה המאורגנת, המהירה והנרחבת ביותר בהיסטוריה האנושית ביצעו הנאצים כנגד שישה מיליון יהודים.

מאז, כל אדם שחוטא בשפתו, ובטח שמי שמשקר בנוגע להשמדת היהודים, פוגע ברגשותינו העמוקים ביותר. במדינת ישראל, מכחישי שואה הם פושעים; כך גם בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה. הסיבה לכך ברורה: שלא יימחק מזיכרון האנושות חלק גדול כל כך מעמנו ומתרבותנו, ושלא תישכח הדרך האיומה בה נרצחו אמותינו ואבותינו. ומה בדבר קרבנות רציחות עמים אחרות? האם נזכור גם אותם?

ישראל הייתה המדינה הראשונה לטעון בשנת 1978 כי שלטון הק'מר רוז' בהנהגתו של פול פוט מבצע רצח-עם בקמבודיה. באותה העת נרצחו בשיטתיות בין רבע לשליש מאוכלוסייתה של המדינה הטרופית, הקטנה והענייה. ישראל הכירה ברצח העם ברואנדה, ונציגים ישראלים השתתפו זה מכבר בטקסים רשמיים לזכרם של מיליון הקרבנות, בני הטוטסי והטווה, שנרצחו שם בידי בני ההוטו. שגריר ישראל באו"ם אף הכיר ברצח העם בדארפור ומשרד הפנים העניק מעמד 'תושב ארעי' על רקע הומניטרי ליותר מ-1,000 פליטים מדארפור. אך מדוע מסרבת מדינת ישראל, ממשלת ישראל והכנסת להכיר ברצח העם הארמני? להלן קיצור תולדות ההכחשה הישראלית.

בשעת אמת: "מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים"

"משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים … מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי … עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו… עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות" כך כתב אהרון אהרונסון, ממנהיגי מחתרת ניל"י, בדו"ח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים" תחת הכותרת PRO-ARMENIA  (בעד-ארמניה). "ניל"י פעלו בכל יכולתם כדי להציל את הארמנים." אמרה ל'דבר ראשון' מנהיגת הקהילה הארמנית בישראל, ההיסטוריונית ג'ורג'ט אווקיאן. "שרה אהרונסון כתבה לאהרון אהרונסון על הזוועות שהטורקים עושים לארמנים. גם אבשלום פיינברג ואיתן בלקינד התייחסו לכך. ואז, כשאהרון אהרונסון נסע ללונדון, הוא כתב מכתב לשר ההגנה הבריטי. מכתב ארוך של 15 עמודים. תיאורים איומים של מה שהטורקים עושים לארמנים. והוא אומר שם שזה ניסיון להשמיד את כל הארמנים, ולא עוד פוגרום."

ארמנים מוצעדים תחת משמר טורקי חמוש לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה, אפריל 1915. (מתוך ויקימדיה)

אולם, בדיוק כמו בשואת היהודים, גם במהלך רצח העם הארמני בחרו אומות העולם לשתוק. גם לאחר מכן לא נשמע קולם של הארמנים והם לא זכו לצדק. בקיץ 1939, שעה שהיטלר נשא את אותו נאום מפורסם שצוטט בתחילת הכתבה, באמת לא היה אף אחד שדיבר על השמדת הארמנים. הלקח מכך היה ברור – ניתן להשמיד עמים בפלנטה שלנו, ואין צורך לדאוג מהשלכות שיהיו לכך. העם היהודי נפל קורבן לאותה המסקנה של היטלר ימ"ש ושותפיו לפשע. אולם גם בשעותינו הקשות ביותר, היו בין בני עמנו כאלה שזכרו את הארמנים וביקשו להפיק מגורלם לקחים הפוכים – לקחים של חיים.

בשעת האמת שלנו

בראשית 1942, כאשר צבא רומל התקרב לגבול מצרים והחרדה לגורל היישוב היהודי בארץ הייתה עצומה, נרקמה בקרב כמה ממנהיגי ה"הגנה" תכנית לפיה במקרה שהצבא הנאצי יגיע לארץ ירוכזו כל בני היישוב באזור חיפה, והכרמל במרכזו, ויילחמו שם עד הכדור האחרון. התוכנית זכתה לכינוי "מצדה על הכרמל"; אבל כשישראל גלילי, מראשי ארגון ה"הגנה", כתב ב-24 למרס 1942 לאשתו ציפורה על הרעיון הוא כינה אותו "חיפה-מצדה-מוסה דאג". לא רק גלילי יצר אז את ההקשר הזה: שנה לאחר מכן, בביאליסטוק שבמזרח פולין, מתכנסים חברי המחתרת היהודית בהנהגתם של מרדכי טננבוים וחייקה גרוסמן, ודנים בשאלה כיצד לנהוג לנוכח האקציות האכזריות של הנאצים. טננבוים רושם את דבריו של אחד הלוחמים בדיון הזה, הרשל:

"לא נשאר איפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא: ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה-דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו". אווקיאן מוסיפה: "אמרו: 'נעשה את הגטו למוסא דאג', אבל מה שמעניין כאן, זה שהנצורים על מוסא דאג דיברו כל הזמן על היהודים במצדה, ואז היהודים בגטו מדברים על הארמנים במוסא דאג. היהודים בגטו מושפעים מהארמנים, שמושפעים מהיהודים במצדה. וכל אחד רואה באחר סמל להתנגדות אל מול הצורר."

מדינת ישראל מכחישה

בעשורים הראשונים לעצמאותנו לא נדרשנו להתמודד כמדינה עם שאלת רצח העם הארמני. הארמנים ניצבו מאחורי מסך הברזל של הגוש הקומוניסטי, התאוששו אט אט מהטראומה, ורק במלאת 50 שנה לרצח העם, באפריל 1965, החלו לציין את יום הזיכרון באופן רשמי. במהלך 20 השנים שלאחר מכן החלו מדינות אירופה בזו אחר זו להכיר רשמית ברצח העם הארמני. הלובי הארמני פעל בעיקר באמצעות גולים ארמנים – ניצולי רצח העם וצאצאיהם – שדרשו את ההכרה במדינות השונות אליהן גלו.

האנדרטה לזכר רצח העם הארמני בירוואן, ארמניה. צילום: דבר ראשון

אורוגוואי הייתה המדינה הראשונה בה הוכר רשמית בג'נוסייד כבר בשנת 1965, וכן המדינה הראשונה מחוץ לארמניה בה הוקם מוזיאון מכובד לזכר הנספים. עשור לאחר מכן הכירה בו ממשלת קפריסין, זמן קצר לאחר הפלישה הטורקית למדינת האי וכיבוש חציו הצפוני. בעולם עוד התייחסו לכך כאקט של התגרות בטורקיה ולא ראו את החשיבות האדירה, העומדת בפני עצמה, להכיר ברצח עם נוסף מלבד שואת היהודים. באותה העת השיח על רציחות עמים עדין לא היה קיים – לא בפוליטיקה, לא בתקשורת ואפילו לא באקדמיה.

בסוף שנות ה-80, משהחלו ארמנים להפגין ולמחות בדרישה להכיר ברצח העם, הגבירה טורקיה את המאמצים למנוע זאת – הן בשדה הפוליטי-דיפלומטי והן באמצעות העלמת ראיות. על פי הפרופסור הטורקי האלי ברקטעי מאוניברסיטת סבנקי באיסטנבול, נגנבו מסמכים מהארכיון הנוגעים להשמדת הארמנים לראשונה ב- 1918, אך 'הצונאמי' של היעלמות המסמכים הגיע בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה הקודמת. על פי חוקר טורקי אחר בשם ארנט רוט, קטלוג הארכיון העות'מני הוחלף בסוף שנות ה-90 על מנת לטהרו ולהסתיר את גניזת המסמכים. בדצמבר 2011 הוצת הארכיון העתיק Institut d'Égypte  בקהיר, בו נשמרו מסמכים עות'מנים המעידים על מעורבותה של ממשלת 'הטורקים הצעירים', ששלטה באימפריה העות'מנית, ברצח העם הארמני. לפני כשלוש שנים נחשף על ידי מקורות מצריים וטורקיים כי ממשלתו של ארדואן שילמה מיליון דולר למציתי הארכיון.

במחצית השניה של שנות ה-90, לאחר פירוק ברית המועצות, והכרזת העצמאות של ארמניה כמדינה ריבונית ועצמאית, החלו מדינות אירופאיות ודרום אמריקניות, כמו גם מדינות בתוך ארה"ב, להכיר רשמית ברצח העם הארמני. כיום מכירות ברצח העם 30 מדינות. מלבד מדינות אלה, 44 פרלמנטים במדינות בתוך ארה"ב, 2 פרלמנטים של מדינות בתוך אוסטרליה, 30 ערים ו-5 מחוזות בספרד, והרשימה עוד ארוכה.

"מלבד טורקיה, שתי המדינות שהכי חשוב לנו, לארמנים, שיכירו ברצח העם שעברנו הן ארה"ב וישראל" אמרה לנו אווקיאן. ומה המצב בארה"ב? הנשיא לשעבר ברק אובמה הבטיח לפני היבחרו כי ישתמש במילה ג'נוסייד על מנת לתאר את מה שהארמנים עברו, אולם לאחר שנבחר לנשיאות בחר שלא להשתמש במילה זו. במקום זאת, בהודעה קבועה שהוציא הבית הלבן מדי שנה ב-24 באפריל, השתמש הנשיא לשעבר במושג הארמני 'מדס יגרן' אשר משמעו 'שואה' בארמנית. הנשיא הבא אחריו, דונאלד טראמפ, אימץ את נוסח ההודעה שנכתבה עבור אובמה – הודעה אשר מצד אחד יש בתוכן שלה הכרה ברורה במעשי הטבח המאורגנים שבוצעו נגד הארמנים, ומצד שני נעדרת בה המילה Genocide, לצד כל דרישה לעשות צדק עם הניצולים וצאצאיהם, או הזכרת זהותם של הטובחים.

האם טורקיה גייסה את ישראל לסייע במאמצי ההכחשה?

גורמים שונים בקהילה הארמנית טוענים כי בראשית שנות התשעים ביקשה ממשלת טורקיה מנציגים רשמיים בישראל, ביניהם ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס, לסייע במאמצי השתקת הארמנים. בסוף שנות ה-80 התפרסם בתקשורת האמריקאית כי גורמים יהודים-אמריקאים בשיתוף עם גורמים ישראלים רשמיים פעלו להכשלת הצעה, שנידונה בקונגרס האמריקאי, לכלול את ה-24 באפריל כיום זיכרון רשמי לרצח העם הארמני בלוח השנה האמריקאי. חבר הכנסת דאז יאיר צבן (מרצ) העלה שאילתא בנוגע לכך בכנסת. סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, הכחיש. לאחר מכן, בחילופי הדברים שהיו בכנסת אמר סגן השר נתניהו כי "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

נתניהו נואם בעצרת האו"ם (צילום: אמיר לוי \ פלאש90)

לפי יאיר צבן, המשמעות היא ברורה: "כשמתייחסים לשואה של עם זה או אחר, ומישהו מעלה נימוק פוליטי או דיפלומטי כדי למנוע מאיתנו להזדהות עם קרבנותיה, עלינו לדחות אותו ולומר לו כי הנושא 'הוא מעבר לפוליטיקה ומעבר לדיפלומטיה', והמקרה הארמני הוא כזה."

בראשית אפריל 1990 עמדה הטלוויזיה הישראלית לשדר את סרטו התיעודי של תיאודור בוגושיאן, "מסע לארמניה", לקראת יום השנה השבעים-וחמישה לטבח. בלחץ ממשרד החוץ בוטל השידור. כן, אותו משרד חוץ שנתניהו שימש בו כסגן שר. הביטול עורר סערת מחאות. שר החינוך דאז, זבולון המר ביקש להביא את הנושא לדיון במועצת רשות השידור. מועצת הרשות החליטה ברוב של 9 נגד 5 להקרין את הסרט. אבל בתרגילים שונים של ערעורים ובירורים העניין עוכב, ולבסוף הלחץ הטורקי עשה את שלו. למרות ההחלטה, ובניגוד לחוק –  הסרט לא הוקרן.

בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם בכנסייה הארמנית בירושלים. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. לפי טענת שריד, הוא ניסה להכניס תכנים על רצח העם הארמני לתכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת. בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד".

משרד החוץ הישראלי אימץ מאז את הטרמינולוגיה הזו: "הטרגדיה הארמנית"טרמינולוגיה זו, שהומצאה על ידי פקידים במשרד, היא הדרך לומר שאכן התרחש משהו איום ונורא, מבלי להאשים את הטורקים. משרד החוץ דבק מזה כמה עשורים בגרסה קבועה המנוסחת בערך כך: הייתה טרגדיה לארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו מעשי טבח באוכלוסיה ארמנית, אך עם זאת, במהלך השנים הפך הנושא למחלוקת פוליטית טעונה בין הארמנים לבין טורקיה ולכן אל לנו לקבוע עם מי הצדק במחלוקת זו; זו שאלה להיסטוריונים ולא לפוליטיקאים.

נסו לדמיין איך הייתם מרגישים כלפי ממשלה של מדינה שהייתה אומרת לנו: "מה אתם רוצים מהפולנים והגרמנים? נכון, עברתם טראומה אבל ההאשמות נגד גרמניה, פולין, או כל מדינה אחרת הם הטיה פוליטית של הסבל שלכם". בנוגע ל'שיח ההיסטוריונים' המוצע חדשות לבקרים, חשוב לציין אין כל מוסד אקדמי, או היסטוריון רציני בעולם שיטען שלא היה רצח עם ארמני (מלבד אולי מוסדות וחוקרים הממומנים בידי ממשלת טורקיה).

מעניין שהחל מהמאה ה-21 אימצו ממשלות טורקיה נוסח דומה מאוד לזה של משרד החוץ הישראלי. נשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, מקפיד להתנצל מדי שנה "על הטראומה שעברו הארמנים, בדומה לאזרחים אחרים באימפריה העות'מנית מפאת תלאות המלחמה".

הכחשה או סירוב להכיר?

יש שיטענו כי ממשלת ישראל איננה מכחישה באופן פעיל את רצח העם הארמני, איננה פועלת נגד זיכרונו, אלא רק מסרבת להכיר בו באופן רשמי וזאת על מנת לשמור על היחסים החיוניים עם ממשלת טורקיה. המקרה של נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, לא משאיר מקום לספק: ההכחשה קיימת. בשנת 2003, נבחרה נלבנדיאן להדליק משואה ביום העצמאות, בזכות פעילותה כאחות במחלקת השיקום בבית החולים "הדסה" בירושלים. נלבנדיאן ביקשה להזכיר בדבריה על הבמה את היותה דור שלישי לניצולי רצח העם הארמני – אבל אפילו זה נמנע ממנה. נלבדיאן מסרה ל'דבר ראשון' כי "כנסת ישראל וממשלת ישראל לא שינו את עמדתן מאז. לא רק שהממשלה לא מכירה בשואה הארמנית, אלא היא פועלת להכחשתה."

בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה. כחצי שנה לאחר מכן, באוקטובר 2007, התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה-ישראל יפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין. כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ. הדיון לא הוביל להישגים ממשיים, ומשרד החוץ תבע מהממשלה להציג את העמדה הרשמית על הטרגדיה הארמנית כפי שנוסחה עוד בשנות ה-90.

בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני איילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים. "הגישה הייתה שגם ככה יש משבר עם טורקיה, אז הדבר האחרון שישראל צריכה הוא להעצים את המשבר" אמרה לנו אווקיאן, "כשהיחסים עם טורקיה בהתחממות אז ממשלת ישראל מסרבת להכיר ברצח העם כדי לא לפגוע בהם, כשהיחסים קרים אז אומרים לנו שגם ככה קשה וחבל להזיק עוד, לא מבינים שמדובר ברצח עם – ולא בסחורה עוברת בשוק".

מחוץ לדיון בדבר הכרה ברצח העם הארמני היום בכנסת. צילום: דבר ראשון

בעשור האחרון, שעה שהיחסים עם טורקיה הדרדרו, נחשף כי גם אזרבייג'אן מפעילה לחץ פוליטי על מנת למנוע את ההכרה ברצח העם הארמני. ממשלת אזרבייג'אן, בת בריתה של טורקיה המצויה במלחמה עם ארמניה מאז ששתי המדינות נוסדו, מקורבת לממשלת ישראל. אזרבייג'אן מספקת לישראל אנרגיה ורוכשת ממנה נשק מתקדם במילארדי שקלים. אזרבייג'אן אף דרשה מישראל כי תכיר בטבח חוג'אלי כמעשה של רצח-עם שביצעו הארמנים באזרים. טבח חוג'אלי הוא פשע מלחמה שנוי במחלוקת, בו נרצחו בין 161 בני אדם לפי 'המשמר לזכויות האדם' (HRW) ל-613 לפי ממשלת אזרבייג'ן. הקרבנות היו בני המיעוט המסחתי שמולדתם המקורית בגיאורגיה. העיתונאים היחידים שנכחו בחזית, ביניהם גם צלם הווידאו היחיד שתיעד את המראות, האשימו את האזרים בטבח. אייאז מוטליבוב, נשיא אזרבייג'ן באותה העת, האשים את "החזית העממית האזרבייג'נית". רק מאוחר יותר השתנתה הגרסה האזרית הרשמית לכך שחיילים ארמנים הם שערכו את הטבח. בכל מקרה, הכרה במעשה טבח יחיד כזה כברצח-עם עשויה לטשטש את המושג רצח עם, שבעזרתו אנו היהודים מסבירים את השואה.

ניצוצות של הכרה

בשנת ה-100 לרצח העם הארמני החלו לנשב בישראל רוחות של שינוי. 100 מדינאים ואנשי רוח חתמו על עצומה הקוראת לממשלת ישראל ולכנסת ישראל להכיר בג'נוסייד הארמני. "כבניו של עם יודע שואה, הנלחם כיום נגד הכחשתה, חייבים אנו לגלות רגישות מיוחדת לאסונו של עם אחר." נכתב בעצומה. לאחר פרסום העצומה נרשם תקדים נוסף: ב-28 בינואר 2015, נאם נשיא המדינה רובי ריבלין על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי, ובפתח דבריו הזכיר את רצח העם הארמני:

"בשנת 1915, בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני כתב אבשלום פיינברג, איש ניל"י את הדברים הבאים: "כבר נשחקו שינַי מחרון, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? וגם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?" כך כתב אבשלום פיינברג, לפני 100 שנים בדיוק. 100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב, אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום."

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

נאומו של ריבלין עורר הדים, שכן בכמה כלי תקשורת מרכזיים תורגמו דבריו בעזרת המושג Genocide (רצח עם). גורמים המעורבים בדבר מסרו ל'דבר ראשון' כי לפני הנאום נערך מו"מ של ממש בין לשכת הנשיא לבין משרד החוץ, כאשר משרד החוץ מסרב להתיר לנשיא ריבלין להשתמש בביטוי 'רצח עם', בעוד אנשי לשכתו לוחצים להשתמש במושג זה. הקהילה הארמנית בישראל התייחסה לנאום בספק, אך לאחר הנאום נפגש ריבלין עם הנהגת הקהילה הארמנית בישראל והבטיח כי הוא ימשיך לפעול להכרה מלאה של מדינת ישראל ברצח העם.

ב-2 ביוני 2016 קיבלה נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית החלטה על הכרה ברצח העם הארמני. זאת לאחר שבעשור האחרון הכירו גורמים יהודים שונים בתפוצות ברצח העם, ובמוזיאון השואה הארמנית בירוואן ניטעו עצים לזכר הקרבנות בשם העם היהודי היושב בתפוצות. עוד באותה השנה, ב-1 באוגוסט 2016 הכריזה במפתיע ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כי היא מכירה ברצח העם הארמני וקראה לממשלת ישראל ולכנסת להצטרף אליה ולהכיר בו. ההחלטה התקבלה בעזרת חוצפתו החיובית של חבר הכנסת יעקב מרגי (ש"ס) שעמד בראש הוועדה.

לפני כחודשיים דחתה כנסת ישראל ברוב של 42 חברי כנסת שהתנגדו ו-21 שהצביעו בעד, את הצעת החוק לציון יום רצח העם הארמני אותה קידם יו"ר מפלגת יש עתיד ח"כ יאיר לפיד. לפיד אמר כי "שנה אחרי שנה מדינת ישראל מתעלמת" והוסיף, "יותר ממיליון איש נרצחו בין 1915 ל-1923. איש לא עשה דבר וקולו של העולם לא נשמע. ברוך השם, עברו מאז הרבה שנים, אנחנו תבענו וקיבלנו, בצדק גמור, מן העולם הכרה באשמתו בשואת היהודים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מרצח עם אחר, מרצח ילדיו, נשותיו, זקניו. זה לא מוסרי, זה לא הגון ויש לנו מחויבות".

סגנית שר החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי, נשאה נאום בשם הקואליציה בהתנגדות להצעת החוק. חוטובלי חזרה על המסרים של משרד החוץ המתנגד ליוזמת החקיקה הזו. "מאז קבלת העצמאות של ארמניה ב-1991 עומדת סוגיית ההכרה בטרגדיה הארמנית כרצח עם על ידי הקהילייה הבין לאומית במוקד מדיניות החוץ הארמנית" אמרה חוטובלי והוסיפה, "ב-2015 ריכזו הארמנים מאמצים דיפלומטיים משמעותיים על מנת להרחיב כמותית ואיכותית, את מעגל המדינות המכירות בטרגדיה כרצח עם. במוקד המאמצים היו ארצות הברית, האיחוד האירופי וישראל. שלושתן לא הכירו בכך, ולא צפוי כי המצב ישתנה בקרוב."

למעשה, חוטובלי שיקרה במצח נחושה. לא רק שהאיחוד האירופי הכיר ברצח העם הארמני, הוא גם קבע כי אחד התנאים שיוצבו בפני טורקיה על מנת להצטרף באופן מלא לאיחוד יהיה הכרה בפשע שביצעה. ארה"ב אמנם איננה מכירה ברצח העם, אולם 44 מדינות בתוכה העבירו חוקים המכירים בשם המדינה הספציפית ברצח העם.

קרבנות רצח-עם נרצחים פעמיים: ראשית בשדות הקטל, ושנית בהכחשת הפשע שבו נרצחו. בפני ישראל עומדת האפשרות לסגת מדרך ההכחשה, ולממש את אמירתו הנכונה של ראש הממשלה נתניהו מלפני כמעט שלושים שנה – שואות של עמים חשובות יותר מפוליטיקה ודיפלומטיה.