האיחוד האירופי נמצא במשבר העמוק ביותר מאז הקמתו ב-1992. אחרי שנים של דשדוש כלכלי, בעיקר בדרום היבשת, מתחילות לצוץ בכל מדינות האיחוד תנועות המתנגדות לעצם קיומו. תוצאות הבחירות האחרונות באיטליה והכיוון אליו חותרת הקואליציה החדשה שקמה אחריה, הראו שכמו ביוון ומדינות מוכות משבר אחרות, אזרחי איטליה חשים איבה עמוקה לאיחוד האירופי, ובייחוד כלפי מי שנתפשת כמנהיגת האיחוד והמרוויחה הגדולה ומקיומו – גרמניה. פאולו סבונה, מי שהיה מועמד לתפקיד שר האוצר באיטליה, היטיב לבטא תחושה זה כשכינה את גוש האירו "כלא גרמני" בו שבויות שאר מדינות האיחוד.
לא מדובר בתחושה חד-צדדית. גם בגרמניה רבים חשים איבה כלפי מדינות דרום אירופה, הנמצאות במשבר כלכלי כבר קרוב לעשור. אם תשאלו את הגרמני הממוצע כיצד נקלעו מדינות אלו למשבר ארוך וחריף כל כך, התשובה הנפוצה ביותר תהיה: "באשמתן". מרבית הגרמנים רואים בעצמם הקורבנות האמיתיים של משברי החוב באירופה.
הדימוי הרווח בגרמניה הוא שדרום אירופה היא ביתם של אנשי "החיים הטובים". כאלה שממעטים לעבוד ולחסוך, ומעדיפים להשתזף בשמש, לשתות יין ולהנות מהחיים. על פי הסיפור הזה, הגרמנים החרוצים והחסכניים, נאלצים לשלם מכיסם כדי לכסות את חובות העתק שהאיטלקים, היוונים והספרדים צברו בכל שנות הבטלה שלהם.
תפיסה זו, מעוותת ככל שתהיה, נשמעת פחות מפתיעה אם מכירים את האופן בו מסקרת התקשורת הגרמנית את המשברים הכלכליים ביבשת. כשהקואליציה האיטלקית החדשה איימה לפרוץ את מגבלות התקציב כדי להמריץ את הכלכלה המקומית, שאל פרשן גרמני בכיר בעיתון הפופולרי "דר שפיגל": "איך קוראים לעם שנותן לאחרים לממן את החיים הטובים שלו – ואז מאיים על הנושים שלא יחזיר את הכסף?". התשובה: "קבצנות היא לא המילה הנכונה. קבצן לפחות מודה לך כשאתה תורם לו. במקרה הזה מדוייק יותר לומר – שנורר אלים". הנושים בסיפור הזה הם, כמובן, הגרמנים.
"שום דבר מלבד סחיטה" הייתה כותרת של כתבה נוספת, הפעם מהעיתון היומי "די צייט", בה טוענת הכותבת כי שתי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה באיטליה ניסו לסחוט קולות נוספים עם דרישותיהם הבלתי סבירות להרחבה תקציבית ושמיטת חובות. שוב, הקורבנות הם דווקא הגרמנים, לא המדינות שסובלות מאבטלה המונית ושיעורי עוני גבוהים.
הסיפור שהאיחוד האירופי מספר לעצמו על עצמו הוא של אחוות עמים וסולידריות. אם כך, איך יתכן שדווקא בגרמניה, מנהיגת האיחוד, מובילה התקשורת שיח של איבה, והסתה כמעט, כלפי אלו שסובלים באופן בקשה ביותר מהמשבר הכלכלי?
תקציר הפרקים הקודמים: למטבע משותף יש מרוויחים ומפסידים
כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין איך בכלל הגיעה אירופה למצב שבו היא נמצאת היום, ולמה כל כך הרבה אנשים בדרום אירופה מעוניינים להתנתק מהאיחוד. הדבר הראשון שיש לזכור, בכל הנוגע לאיבה בין דרום אירופה לגרמניה, הוא זה: מאז החל המשבר הכלכלי, גרמניה הרוויחה מהאירו הרבה יותר ממדינות הדרום. למעשה, הקשרים הכלכליים בין מדינות דרום וגרמניה סבלו, מאז ומעולם, מבעיה מרכזית אחת: העובדה שמדובר באחת היצרניות המרכזיות בעולם, המייצאת את תוצרתה לכל רחבי העולם, הביאה לכך שמדינות דרום אירופה נשענות במידה רבה על ייבוא סחורות גרמניות אליהן ופחות מייצאות אליה סחורות. הגירעון המסחרי הזה החריף עם הקמתו של האיחוד האירופי והסכמי הסחר הפתוח שהביא עימו.
תומכי האיחוד טענו בתוקף כי המצב החדש נתן יתרון לכולם: העסקים הגרמניים יוכלו לייצא יותר (ולכן גם להרוויח יותר), ומדינות הדרום מקבלות תוצרת גרמנית איכותית ללא מכסים (ולכן גם לשלם פחות). כולם מרוויחים. אלא שגירעון מסחרי צריך לממן דרך נטילת הלוואות, בדרך כלל מבנקים אירופיים גדולים, בדרך כלל מגרמניה וצרפת. כל עוד כל מדינה החזיקה במטבע משלה, הגירעון המסחרי לא היה בעייתי כל כך, בגלל התהליך המחזורי הבא: הביקוש הגבוה לתוצרת גרמניה היה מוריד את ערך המטבעות המקומיים של מדינות הדרום, הפיחות בערך המטבעות היה הופך את החוב לזול יותר, ומדינות הדרום הצליחו לאזן את התקציב.
כניסתו של האירו לתמונה שינתה לחלוטין את מצב העניינים. בגלל שמדובר במטבע משותף גם למדינות הדרום וגם לגרמניה, ערכו לא יורד בעקבות הביקושים השונים ביניהן. ערכו של האירו נשאר גבוה גם כשמדינות הדרום נאלצות ללוות כמויות גדולות של כסף כדי לממן את ייבוא המוצרים מגרמניה.
האיחוד בין המדינות הקל על הבנקים הגרמניים להעניק הלוואות בהיקף אדיר לחברות וממשלות בדרום היבשת. כך קרה שמאז המעבר למטבע המשותף זינק יחס החוב-תוצר של מדינות דרום אירופה. על אף ההגבלות על גובה החוב הציבורי אליהן התחייבו כל מדינות האיחוד, בדרום אירופה הלכו והגדילו את מידת החוב שלהם כדי לרכוש מוצרים גרמניים וצרפתיים.
אבל לקשר חוב יש שני צדדים. וכשהלווה לא מצליח להחזיר את החובות, גם הנושה מפסיד. כשמשבר הבנקים שהתחיל בארה"ב ב-2008 הגיע לאירופה, מתן ההלוואות "הוקפא", ובבת אחת הופסקה הגישה של מדינות הדרום לאשראי. המשבר, כזכור, היה תוצאה של התנהגות בלתי אחראית מצד בנקים פרטיים, ולא של מדינות, אבל ללא אשראי, אותן המדינות לא יכלו לגלגל את חובותיהן, ונוצרה סכנה של פשיטת רגל לאומית בכל מדינות דרום אירופה.
הבנקים בגרמניה וצרפת החזיקו, בשלב זה, אגרות חוב ממשלתיות מאותן מדינות בשווי של טריליוני אירו, פשיטת רגל שלהן הייתה מביאה לקריסה גם של הבנקים. לא מפתיע, אם כן, שכשהחליטו ממשלות האיחוד האירופי להעניק סיוע בהיקפים היסטוריים למדינות הדרום, הם הוסיפו תנאי קטן – הכסף ישמש להחזר החובות לבנקים, ולא להשקעה במשק המקומי. לא רק שנאסרה השקעה של הסיוע במשק המקומי, בכל אותם מדינות חייב האיחוד האירופי יישום של מדיניות צנע אכזרית, שרק הלכה והעמיקה את המיתון.
כך שלמעשה ניתן לומר שתוכנית הסיוע של 2010 הייתה להצלת הבנקים, ולא המדינות ששקעו בבוץ. מה שמוביל אותנו לשלב הבא בהבנת היחסים העכורים ביבשת.
עלייתן של העובדות החלופיות
הסביבה הפוליטית של האיחוד האירופי – שדוגלת לכאורה בחופש ושוויון – לא אפשרה למנהיגי גרמניה פשוט להכריז "אנחנו מחלצים את הבנקים הגרמניים ולעזאזל האיטלקים, היוונים והספרדים!". אז ממשלת גרמניה נאלצה למצוא סיפור אחר לספר לאזרחיה ולשאר המדינות "המחלצות" שיסביר את המהלך. וכמו תמיד, הדרך הקלה ביותר היא להאשים את הקורבן
אותם פוליטיקאים, בראשם הקנצלרית אנגלה מרקל ושר האוצר הגרמני לשעבר וולפגנג שויבלה, הציגו לעולם תיאוריה חלופית: תושבי אירופה הדרומית הם עצלנים מטבעם, והביאו על עצמם, דרך חוסר האחריות התקציבית שהפגינו, אסון חוב. בני אירופה הצפונית – האחראיים, החרוצים והשקולים – נדרשים כעת לממן את החילוץ, מתוך תחושת אחריות וסולידריות. שום מילה על הבנקים, כמובן.
לא מדובר בסיפור חדש, אגב, אלא חלק ממסורת ארוכת שנים של האשמת הקורבן בכל מה שנוגע לאי עמידה בתשלום חובות. הספר הידוע "דורית הקטנה" של הסופר האנגלי צ'ארלס דיקנס, מתאר כיצד באנגליה של המאה ה-19 היו נשלחים אנשים שלא עמדו בחובותיהם לבתי כלא ייעודיים לחייבים ("Debtors Prison"). שם נשארו, עד שהצליחו לגייס את הכסף הנדרש לתשלום חובותיהם.
האירוניה היא כמובן שמי שנשלח לאותם בתי כלא, לא יכול היה לעבוד ולהרוויח כסף שיאפשר לו לסלק את חובותיו. אבל החברה האנגלית העניקה למלכוד הזה הסבר מוסרי: מי שלווה כספים ולא עמד בהחזר הוא חסר אחריות שמנסה לחיות על כסף של מישהו אחר. כך, תקופת המאסר היא בכלל עונש חינוכי, שאמור ללמד את האסירים אחריות ומשמעת פיננסית.
בעולם האמיתי, כידוע, פעמים רבות מי שלא מצליח לעמוד בהחזר חובותיו נמצא תחת מכבש לחצים אדיר – בדרך כלל מצד גורמים עוינים, שמעוניינים להגדיל את הרווח עליו. ברוב המקרים, אותם לווים הם לא האשמים הבלעדיים במצב, ולפעמים הם לא אשמים כלל. עם זאת, האשמת הקורבן היא תמיד הדרך הנוחה ביותר להסתיר את האחריות האמיתית למצב. במקרה זה, אם מדינות דרום אירופה אשמות במשבר, אז מי שבאמת נושא באחריות למצבן – הבנקים הגרמניים והצרפתיים, והממשלות שמגבות אותם – פטור מאשמה.
