נדב עוזיאל, נעמה ויסוצקי, ענבר גופר, שני האחים שהיו מחופשים לשוסטר ושוסטר ויתר המפגינים הקטנים מול משרד החינוך באוקטובר האחרון, נורית וכל כיתה ב'1 מבית הספר לאומנויות, תלמידי בית הספר בדגניה, אריאל בן 4 וחצי, אלמה ממושב אביחיל, יהונתן קונפי וכל שאר מאות הילדים שציירו, ועשו סרטונים בפייסבוק, ולקחו את ההורים שלהם להפגנות ושעצוב להם שראש הממשלה החליט שלא תהיה יותר טלוויזיה חינוכית.

אני רוצה להגיד לכם תודה וסליחה.

תודה שיצאתם לרחוב, שלא שתקתם. תודה שאתם נלחמים. שהגעתם לכנסת, שהפעלתם את ההורים שלכם. שכתבתם נאומים מכל הלב, וציירתם, וקישטתם.

סליחה שהמנהיגים שאנחנו בחרנו לא באמת רואים אתכם ולא ראויים לכם. הבטיחו לכם הבטחות ולא קיימו, זה נקרא לשקר, והתייחסו אליכם לא בכבוד שמגיע לכם. סליחה שהעיתונים והטלוויזיה לא נתנו לכם יותר במה, ושמעט מדי מבוגרים באו להיאבק אתכם.

בטח הרבה אנשים אמרו לכם במהלך המאבק שלכם, שאתם תהיו שרים, חברי כנסת וראשי ממשלה כשתגדלו. אני רוצה לאחל לכם שלא תהיו שום דבר מהדברים הללו. אני רוצה לאחל לכם שתהיו פוליטיים – אבל לא פוליטיקאים.

אני רוצה לאחל לכם, ולנו, לחברה הישראלית, שתהיו מנהיגי עובדים – כמו ראשי הוועדים של החינוכית שנאבקו ועדיין נאבקים על הזכויות של חברים שלהם.

אני רוצה לאחל לכם שתהיו מחנכים והורים טובים, כמו המחנכים וההורים שלכם, שעשו אתכם מי שאתם. שתהיו מדריכי נוער, מדריכים ילדים. אפילו – שתהיו מחנכי מבוגרים, מורי עם. ודאי שמתם לב, שגם המבוגרים – עוד זקוקים לחינוך אוהב.

שתהיו מובילי מחאות. עם מגאפון ביד ואש בלב. מכנסי מעגלים, אנשי שיח. רכזי קהילות, מקימי קואופרציות, מתאמי פעולות. אנשי מעשה שאינם נרתעים מהרוח, ואנשי רוח שאינם נמנעים מלעשות. בוני עם.

אם תעשו את זה, אולי הפוליטיקאים שלנו יוכלו לשחק בנו קצת פחות.