בקיץ 2011 שטף את ישראל גל מחאה אדיר שלא חווינו מעודנו. מאות אלפי ישראלים פקדו את הרחובות הלחים בכל שבת וצעקו במלא גרון. אלפי אנשים יצרו במו מאהליהם עולם אחר שסירב לציית לחוקי העולם המופרט והמנוכר ובראו בו תרבות שלמה לזמן מוגבל. שיעור התמיכה במחאה היה הרחב ביותר בהיסטוריה של ישראל, גבוה אף מזה של העם הרוסי בפוטין, והגיע לקרוב ל-90% בסקרים שסקרו את המחאה בעיצומה. שיעור המתכנסים בכיכרות היה גבוה פי 2.5 מזה שיצא במצרים ל'כיכר תחריר' והביא להפלתו של הנשיא חוסני מובארכ.
קשה לנו היושבים בציון, שעדיין חשים את אי-הצדק החברתי, לדבר על המחאה במושגים של הצלחה. אך חוקרי מחאות וחוקרי תרבות בכללותם לא יוכלו להתעלם מן העובדה שמשהו שם עבד בצורה בלתי רגילה.
למחאה החברתית היה איזה מתכון שאפילו השפים עצמם לא מצליחים לשחזר. בנוסף להצטרפותם של גורמים, כוחות ותהליכים שונים שנפגשו בנקודת זמן ספציפית ומדויקת, בנוסף לחריש עמוק שעשו תנועות חינוכיות במשך שנים ופתאום זרמי תודעה לבשו להם צורה, בנוסף לסיסמא קולחת, לתקשורת שחיבקה בהתחלה, בתנאיה שלה, ולנתון עליית מחיר הדירות, שדיבר בעד עצמו באופן בהיר יותר מכל פוליטיקאי, היה שם עוד משהו. משהו ראשון מסוגו, שהוציא אנשים מביתם, מאדישותם, ממר ייאושם, מחשדנותם, ממחנותיהם הפוליטיים, אל הרחוב המשותף.
הדבר הזה, שלא היה היחיד, אך מילא תפקיד ארכימדי בתקומתה והתגבשותה של המחאה היה דמותה הספציפית, אולי אף מנהיגותה החריגה, של דפני ליף. כותבת הפוסט שהצית את הקיץ החם, שהמחאה שהולידה קרתה לה בטעות, התגלתה בפנינו שוב ושוב כמי שמייצגת מנהיגות חדשה: האנטי-מנהיגות.
אנטי-גיבור רדיקלי
כשקוונטין טרנטינו הוציא את הסרט "ספרות זולה" התעוררה התלהבות רבה בקרב הצופים מכך ששניים מגיבורי הסרט מנהלים דיאלוג פורה על ביג-מק בדרך לעבודתם כרוצחים שכירים. ההתרגשות הרבה מהסרט נבעה מכך שטרנטינו עשה בצורה טובה מה שרק מעטים עשו לפניו בקולנוע: הוא יצר נקודת השקה נגישה, בעצמת הזדהות גבוהה, בין הצופים לבין דמויותיו המאפיונריות. באמצעות השימוש בהזדהות הצופים עם שיחות החולין הפופולריות הוא פירק את דמות "הרע האולטימטיבי" ועשה לה הומניזציה. הוא טשטש את הגבולות הקיימים בעולם האידאות וחוצצים בין מרחבים חד-ערכיים של 'טוב' ו'רע', 'נעלה' ו'חלש', ויצר את האנטי-גיבור הרדיקלי.
האנטי-גיבורים הרדיקליים בסרטיו של טרנטינו הם גיבורים שמעוררים הזדהות וזוכים לאהדת הצופים על אף שמעשיהם רעים ומובילים על פי רוב להרג. האנטי גיבור מהסוג המוחלט הנ"ל מגלם בצורה טובה את "הבנאליות של הרוע" כפי שתבעה חנה ארנדט.
לאחר שסיקרה את משפט אייכמן טענה ארנדט שלא ניתן לתאר את עולמנו כמשוסע בין שתי קבוצות יריבות – ה'רע' וה-'טוב', בו כל קבוצה נלחמת בשנייה במאמץ רב ונחוש של כלל משתתפיה, ומנסה להפקיע גול ליריבתה כדי להטות את התוצאה לטובתה. לשיטתה בעוד שה-'טוב' היא נבחרת שעליה להיות רדיקלית מספיק כדי לנצח, ה'רע' יכול להיות פשוט שגרת יומם האפרורית של אנשים, שבאדישותם והיעדר מאמציהם יכולים להפקיע גולים מבלי משים. לשיטתה באופן סתמי, בלתי-מכוון וחסר החלטה אישית מודעת אנשים תופסים תפקידים בהשלטת הרשע בעולם.
טרנטינו אהב מאוד את רעיון הסתמיות של הרוע ויצר סרטים בהם הרוע הוא ממש לא מוקצה ומעורר סלידה, אלא הוא הקיים, ה-יש, ובתוכו נוצרת חלוקה מחודשת למי שאנו בעדו ומי שאנו נגדו.
בעולם סרטיו של טרנטינו בו אין טוב אולטימטיבי (כפי שנמצא בסרטי גיבורי העל) נותר 'הרע שאנו מחבבים' ומולו 'הרע שמנסה לפגוע במי שאנו מחבבים'. כושר השיפוט ואמות המידה שלנו הופכים להיות א-אידיאליות. אנו מעצבים אותן לא מתוך עולם מחשבה מופשט של 'טוב ו'רע' אלא מתוך עולם קונקרטי, אנושי, מסוכסך, פרטי, ציני, של "איש שלומנו" מול אויביו. האלמנט המכריע בשיפוטנו הוא לא תפיסת עולם ערכית אוטופית חובקת כל, ממנה נגזרות שלל משמעויות, אלא אלמנט ההזדהות האישית.
אנטי-גיבור
טרנטינו מיקם את דמויותיו בצד הקיצוני של ציר הגבורה-והיפוכה כשיצר אותן כניגודו המוחלט של הגיבור – איש הצדק. במקום פחות קיצוני על הציר נמצא פשוט ה'אנטי-גיבור'. דמות האנטי-גיבור לא נועדה בכדי לאשרר לעצמנו את הרע, אלא את האנושי. דמות האנטי-גיבור הקלאסית נוצרה בשביל לשחרר את הגיבור מלפיתת הדימוי האלוהי, הבלתי אנושי, של הגיבור הרווח. המילה גיבור בספרות היוונית היא "הירוס" ומשמעותה חצי אל וחצי אדם. הרקולס הוא דוגמא טובה לכך. הוא ייצג את הטוב המוחלט על שלל ערכיו ותכונותיו (אומץ, חוזק, תושייה, טוב לב, פקחות וכריזמה) ונלחם ברע שנמצא מחוצה לו ומייצג את כל מה שהפוך לו.
בניגוד לאנטי-גיבור הרדיקלי שהיה האנטי-תזה לגיבור מבחינת עמדותיו ומחויבותו לצדק, כאן מדובר באנטי-תזה לגיבור מבחינת כישוריו וסגולותיו. מעניין בהקשר זה לבחון את הגיבורים המקראיים שלנו שתמיד הוצגו בחולשותיהם, במעידותיהם ובגמגומם.
האנטי-גיבור הוא אדם מן השורה שלרוב דווקא פגמיו או חריגתו מהאתוס המקובל והנשאף בחברה הם מה שהופכים אותו לדמות הראשית בסיפור. הוא מייצג בגלוי פחדים, תשוקות ומניעים שבנפשנו ובאופיינו הם מוסתרים, מוצנעים ומודחקים בשם הפרסונה או דמות האדם האידיאלי על פי המוסר בחברתנו, זאת שאנחנו מנסים להציג כלפי חוץ.
ביטויי חולשה מוסרית או נפשית שקיימים בתוכנו הם הגורמים העומדים מאחורי הפורקן המטהר שדמות האנטי-גיבור מעניקה לנו. בסתר ליבנו אנו משתוקקים שיראו את נקודות החולשה שלנו, יאשרו אותן ויאהבו אותנו למרות נוכחותן ואף יותר מכך: בזכותן. אולם אנו פוחדים שחשיפתן תגרור דחייה (במידה לא מבוטלת של צדק, לצערנו) ועל כן אנו מצפינים אותן. האנטי-גיבור מוציא אותן לאור וזוכה לעמוד במרכז הסיפור יחד איתן. בסיפורים רבים הן אפילו מתגמלות אותו ומובילות אותו להצלחה, או לכל הפחות להזדהות ולאישור חברתי. גם דמות האנטי-גיבור הזו שואבת את כוחה מעצם היותה מעוררת הזדהות, וביתר דיוק, בשל היותה ייצוג משחרר ומנחם של דמותנו שלנו, של אנושיותנו הלא משופצת.
גבורה בעידן של תום התמימות
החברה המערבית עברה מהפכה במיתולוגיה שלה כחלק משינויים רבים המכונסים תחת השם "העידן הפוסט-מודרני". אחדים מן השינויים הבולטים והמוכרים של עידן זה, בו כבשו הציניות ה"מפוכחת" והחשדנות הזהירה את תודעתנו החברתית, הם ניתוץ המיתוסים, התפוררות הנרטיבים הגדולים והפרטת האתוסים. תמורות משנה שגלומות במהפכה זו הן השתנותן של דמויות המופת ושל הגיבורים בתרבות שלנו. אין זה מפתיע שדווקא דמויותיהם של האנטי-גיבורים פרחו בחברה שהתאכזבה מהניסיון לכונן חברה לאור רעיונות נשגבים, תכנון חברתי ופרדיגמות סדורות של מוסריות אדוקה.
"תפקידו של המדען", אמר מקס ובר "הוא להסיר את הקסם מן העולם". לאחר שדרווין גילה שאנחנו לא יותר מקוף משוכלל, פחות אנשים רצו להישבות בקסמיהם של חצאי אלים. לאחר שפרויד גילה שבסתר ליבנו אנחנו רוצים לרצוח את אבינו ולשכב עם אמנו, פחות אנשים רצו להאזין לסיפורים על תכונות נעלות של טוב מוחלט וטוהר. לאחר ש"הטובים" במלחמת העולם השנייה הביאו אותה לסיומה באמצעים שהטילו מום בל-יימחה ברקמת האנושות (פצצת האטום), פחות אנשים מאמינים לסיפורים שיש בהם טובים מול רעים. אם עד העידן המודרני ובמהלכו הקהל רצה להתפעם מגיבוריו, היום הוא רוצה להתנחם בהם ובאפסיותם.
אולם לא רק יצר וותרנות וחידלון הוא מה שגורם לנו למאוס בגיבורים ולהעריך את ניגודם. אלמנט ההזדהות האישית, שהחליף את הכמיהה לחסות בצלם של ענקים, הוא חברתי, דמוקרטי וקושר ביסודו, על אף מרכיביו האגואיסטיים. רצונותינו למצוא דמיון, לחלוק את בעיותינו ולקחת השראה ממי שמוכן לחשוף את מצוקותיו, הם חלק מניסיונותינו לחפש את דרכנו בעולם.
הסדרה "האחיות המוצלחות שלי", כדוגמא המציינת קונספט טלוויזיוני שהולך וגובר, מציגה שלוש אנטי-גיבורות המשתדלות במאמצים וכישלונות רבים לחיות את חייהן. גם אם הן לא נותנות פשר או כיוון לשינוי המשבר של דור ה-Y, הן לפחות מסירות את הבושה וגורמת לנו להרגיש שאנחנו לא לבד.
ניצנים של מנהיגות אחרת
התנועות שהרימו את דגל הצדק החברתי בעת המודרנית היו התנועות הסוציאליסטיות למיניהן. בכולן אלמנט "המנהיג" היה מבוסס ומכונן. דיוקנאות ופסליהם של מהפכנים קומוניסטיים, ואף יראת הכבוד שאפפה את המנהיגות הציונית בראשיתה, מיצבו את אותם מנהיגים כדמויות מופת, כגיבורי תרבות. לא אתייחס כאן לצרה הצרורה אליה הכניסו את עצמן תנועות השמאל, כאשר בלחץ האקדמיה, שנשטפה בזרמי הגות פוסט-מודרניים, החלו לסלוד מכל מנהיגות שהיא, זיהו אותה כדבר שלילי ומאיים מיסודו ובעצם כך פסקו מלהיות תנועות בעלות עוצמה.
מי שהניפה את דגל הצדק החברתי (כלכלי) במאה ה-21 לראשונה, אחרי שיתוק ממושך, הייתה ויקי קנפו. אנטי-תזה לגיבור תרבות. אנטי-גיבורה. "סתם" אישה שמנסה לחיות את חייה ולא מצליחה להשלים את משימתה הבלתי הרואית לגדל את ילדיה ולהשביע את צרכיהם. גבורת "האדם הפשוט". לא במובן ה'גורדוני'-החלוצי, אלא במובן החלש, החסר כל.
ובכל זאת היא נהייתה סנסציה. העם בישראל קם על רגליו לראותה. ספק רב אם לפני יובל שנים דמות כמו של קנפו הייתה מעוררת הזדהות. לא בטוח שהציבור היה מתעניין. לא בטוח שהתקשורת הייתה מחבקת או עטה על השלל.
ב-2003 כבר לא חיפשנו אדם מורם עם שאר רוח שאוחז בפרוגרמה ערכית שיפתור את הבעיות שלנו. חיפשנו את מי שסובלת מהבעיות שלנו. כן תפתור, לא תפתור, תפישה מהפכנית או רפורמיסטית, אין זה משנה. העיקר שיהיה מקור להזדהות. כבר זמן מה שאנו רוצים שהאדם שיעמוד בראש הטור תהיה בת אדם מן השורה. אנשים העומדים בראשם של ארגונים חברתיים נראים לנו כבעלי אינטרס או מנותקים. על פוליטיקאים אנחנו לא מוכנים בכלל לשמוע.
קנפו הייתה אולי המבשרת, אך היא עדיין לא הייתה מה שניתן לכנות "מנהיגה". היא הייתה מוחה. הציבורים המוחלשים נשאו אליה עיניים, ראו בה את עצמם, פיללו שהיא תשיג משהו. אך לא הצטרפו אליה. לא הפכו לפעילים. דפני ליף הייתה גם מנהיגה. במחאה שלא רק הציתה, אלא גם הובילה, הפכו אלפי אנשים לפעילים של ממש. במחאה החברתית היו מאפיינים של תנועה. קנפו וליף שתיהן נשים. מקרי או לא, גם זה עניין למאמר אחר.
לפני שהרגליים נוגעות בקרקע
שש שנים לאחר המחאה הגדולה, הדמוקרטית, המגוונת ובעלת הפריסה הגדולה בישראל אי-פעם, יצא הסרט התיעודי הראשון שעוסק בה. למעשה הוא לא עוסק ממש בה, אלא במנהיגות, ולא סתם במנהיגות, ספציפית בדפני ליף. ומי יצרה אותו? דפני ליף. כך יצא מעין סרט אוטוביוגרפי, וליתר דיוק ארספואטי בהנחה שהמחאה היא שירתה של דפני ליף. במידה רבה היא אכן השיר המאוד לא פרטי שלה. שירת הברווזון המכוער ושירת הברבור.
דמותה של דפני היא דמותה של המחאה. היא חלק ממנה המעיד על השלם: הנסיקה הפתאומית, ההחמצה, שברון הלב, ההסתלקות כאילו הייתה רק חלום והזיכרון שהחל להתגבש סביב 'מה היא לא'.
על אף הצרימה המלווה את בחירתה של מובילת המחאה העממית לעשות סרט על עצמה, על נפשה, על קשייה ומשבריה ולא על המחאה עצמה, יש כאן גם משהו אותנטי, טבעי מאוד, הולם את נפש המחאה ההיא.
בעבר כאשר מנהיג היה דמות, היה את פועלו, דמותו, מורשתו, על המסך והיו את נפשו המסוכסכת, חייו האישיים וסודותיו האפלים מאחורי הקלעים. בין שני העולמות הייתה הפרדה כאשר האחרונים עוררו את תאבונם של ההיסטוריונים שבאו רק שנים לאחר מכן.
במחאות האחרונות שנולדו מרחם הרשת החברתית, בהן הפרטי משתוקק ומוכרח להפוך לציבורי וכל העולם במה, דפני ליף הייתה בתפקיד עצמה.
למול המחאה בספרד שאופיינה על ידי החוקרים כמחאה "חסרת פנים", למחאה החברתית היו פנים ספציפיות מאוד. הפנים האלו העניקו לה את התום שהיה דרוש לה כדי לעורר את אמונם של האנשים על כי לא מדובר בעוד ספין, והם היו גם הבטן הרכה שלה. כשהתגלה הטריק של קעקוע המחאה בת חצי מיליון בני אדם, על ידי דה-לגיטימציה לעומדת בראשה, כל משתיקי המחאה כיוונו את חציהם למטרה אחת.
מי שיש לו את העוז לטעון שהמחאה הפסידה משום שליף לא שירתה בצבא או הוציאה דיפלומה בכלכלה, יאלץ להודות שדווקא החיבור הגורדי בין דמותה ואישיותה החשופה של דפני למחאה היה הנקודה הארכימדית לרכישת אמון הציבור בראשית הדרך. קולה הצרוד, שפתה הלא מלומדת, קטנותה למול המספרים ו"ילדותיותה" שהתגלמה בדרישה שפשוט יימצא פתרון ולא עליה למוצאו, היו אבן הצור במצית.
הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" שביימה וערכה ליף ממחיש עד כמה הייתה אנטי-מנהיגה: אנושית להפליא. חלשה בחשיפתה וחשופה בחולשתה. "קלולסית" במה שקשור להחזקה בעוצמה ציבורית. רגישה עד כאב. אנונימית עד אותה הנקודה.
אך מה שדפני ניסתה לשחזר שנה אחר כך היה בלתי ניתן לשחזור. "כוח העל" שלה כבר לא היה איתה. היא כבר הייתה גיבורה. כבר הייתה דמות. דווקא רצונותיה להיהפך לסמל היו מה שהפך את המחאה להיסטורית, בשלושת המובנים של המילה. בעידן הפוסט-מודרני סמלים טובים עבור הזיכרון. בהווה אנחנו רוצים אנשים בשר ודם. עדיף שיהיו פשוטים, שלא יהיה להם מחנה מאחוריהם מבעוד מועד, שיהיו אמיתיים, שיבכו מול המצלמה, שיהיה אפשר לראות בפייסבוק שלהם שהחבר שלהם זרק אותם לפני שבועיים, שכמו לכולנו – אין להם תשובות, שכל המנהיגות הזו קרתה להם בטעות ופתחה להם חלון זמן מוגבל ביותר להנהיג, שיהיו חלשים, חסרי בית (פוליטי או בכלל), שנסתכל עליהם ונראה אותנו, שיהיו אנטי-גיבורים.
