פה זה לא אמריקה 1. לפני כחודש הגיע שר האוצר כחלון לדיון חגיגי בוועדת הכספים בו דיווח על פעילות משרד האוצר. בין השבחים וההתפארות בהישגי המשרד, היה בדיון הזה רגע אחד שבו כחלון הוריד את מסיכת השר החייכן וצייר קו בחול. היה זה אחרי שחברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני) קבלה על הימנעותם של בכירי משרדו מלהגיע לדיונים בוועדת השקיפות בראשה היא עומדת. כחלון הבטיח שהפקידות תגיע אבל לא עצר שם. הוא הישיר מבט לשפיר וצעק בזעם מחנך: "תשמרו על כבודם. הם לא סמרטוטים. אני רואה איך אתם משדרים אותם בפייסבוק, איך אתם משפילים אותם. זה עוזר בפריימריס. תשמרו על כבודם. אני צופה בדיוני הוועדות ורואה את הפקידים עוברים מסעות השפלה. את זה אני לא מוכן לקבל…. תחוסו על כבודם. גם לרפרנט יש משפחה, ויש אמא שצופה בזה. אפשר לבקר אותם, אבל אל תשפילו ואל תבזו אותם". דרישתה של שפיר שהפקידות תגיע לדיני ועדות הכנסת מוצדקת ללא ספק. הפקידות צריכה לשמור על כפיפות לנציגי הריבון ונבחרי העם. אבל גם דרישתו של כחלון צודקת. הדמוקרטיה הישראלית בנויה לא רק על איזונים ובלמים בין רשויות השלטון אלא גם על כבוד הדדי בין נבחרי הציבור לעובדי הציבור.

ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת הסדרי החוב של הלווים הגדולים, בראשות חבר הכנסת איתן כבל (המחנה הציוני), ביקשה לחצות את אותו הקו שצייר כחלון בחול. הדיון נקבע ליום שלישי האחרון, בהשתתפות מנהלת רשות שוק ההון דורית סלינגר היה אמור להיות הרבה יותר אלגנטי ומהודר ממה שקורה בוועדות אחרות, בהן חברי הכנסת משתלחים בפקידים בזמן שאחד מעוזריהם מצלם ומשדר את הח"כ הלוחמני בפייסבוק. בנימוס ובשפה ציורית היו חברי הכנסת שולחים את חיציהם בסלינגר, כשהיא יושבת לבדה במרכז המעגל, חשופה מכל כיוון. על השידור בפייסבוק אפשר היה לוותר כשערוצי החדשות היו מביאים את המחזה החריג לכל בית בישראל בשידור ישיר. סלינגר ראתה את סידור הבמה וסירבה להיכנס למלכודת.

דורית סלינגר (צילום: יונתן זינדל / פלאש90).

סירובה של יו"ר רשות שוק ההון והביטוח להופיע בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית חסך לנו מופע של תאטרון אמריקאי תוצרת כחול לבן. אם הייתה סלינגר נכנסת לחדר הוועדה ומתיישבת על הכיסא שארגנו לה, היינו מקבלים הצגה שהייתה כובשת את מסכי הטלוויזיה בסגנון עדות מארק צוקרברג מול הסנאט האמריקאי, או אולי יותר כמו המשפט או.ג'יי סימפסון. דמוקרטיה נשכנית בשידור ישיר לכל בית. לאט לאט היה נרקם לו סיפור של טובים נגד רעים כמיטב המסורת ההוליוודית. העניין הוא שעם כל הכבוד איתן כבל הוא לא קנת' סטאר ולא רוברט מולר ופה זה לא אמריקה.

פה זה לא אמריקה 2. על פניו ועדת החקירה הפרלמנטרית היא תשובה לכשל במערכת הבנקאית. הכשל שאפשר לאנשים כמו אליעזר פישמן לצבור חובות עתק על חשבון הציבור, פעם אחר פעם, מבלי לתת על כך דין וחשבון. אבל האמת היא שפישמן, כמו נוחי דנקנר, נותן בימים אלה דין וחשבון במקום שבו ראוי שדין וחשבון כזה יעשה. בבית המשפט. מבחינת המערכת הבנקאית, היא כבר עשתה את התיקון שלה מבלי לעמוד לדין. המערכת הבנקאית של היום כבר לא ממהרת לתת אשראי נדיב ללא ביטחונות לבעלי ההון. מי שבכל זאת רוצה לבוא חשבון עם הבנקאים יכול להירגע כי ועדת החקירה הפרלמנטרית אולי תחשוף במעט את קלונם אבל אין לה שום אמצעי לגרום להם לשלם על שיקול הדעת הקלוקל שליווה את אותן הלוואות.

שאול אלוביץ, איתן כבל ואליעזר פישמן (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

האמת היא שאם בודקים לעומק את התשואות שקיבלו הבנקים על ההלוואות שנתנו ניתן לראות שאולי הם הנהיגו איפה ואיפה בתנאי האשראי שנתנו ללווים שונים, אך מבחינת האחריות שלהם לחוסכים, למשקיעים ולבעלי המניות, המערכת הבנקאית הישראלית נחשבת ליציבה אמינה ומתרחקת מסיכונים.

על אף השערורייה הנגזרת מאותן הלוואות שניתנו ולא חזרו, הבנקים שמרו על יציבות ולא נקלעו למשבר. זאת כמובן בניגוד למקביליהם בארצות הברית שקרסו לתוך בועת האשראי במשבר הסאב-פריים ונדרשו להצלה של הממשל. פה זה לא אמריקה וטוב שכך.

פה זה לא אמריקה 3. התרבות האמריקאית היא תרבות של סרטים. היא צריכה את הוויזואליה של הפיצוצים, את הגיבור ההוליוודי, את צילומי האוויר של המרדף המשטרתי ואת התפאורה השלמה. את האמריקאי מאכילים בכפית מהפרסומות בהתחלה ועד הכתוביות בסיום. אנחנו? עם הספר. את המציאות שלנו מעצב הסיפור שבו המספר נותן לקורא קטעי מציאות, ומשאיר אותו להשלים לבד בדמיונו. הסיפור הכתוב שבו מילה בודדת שווה לאלף תמונות. הסיפור שמתגלגל בלי הבטחה שהטובים ינצחו בסוף. ועדת החקירה הפרלמנטרית היא עוד נקודה בסיפור הזה שמישהו אי שם, אולי ממקום מושבו בשיקאגו, כותב עבורנו.

ראשי פייסבוק, טוויטר וגוגל בשימוע בסנאט על השימוש הרוסי במדיה החברתית בבחירות לנשיאות ארה"ב (צילום: REUTERS/Joshua Roberts).

הפרק הראשון של הסיפור הזה, שנכתב מסוף שנות השמונים במשך עשרים שנה על דפי העיתונים, נפתח בתיאורי העולב, השחיתות וחוסר היעילות של כל דבר ציבורי. הקורא יבין לבד שהבעלות הציבורית היא אם כל חטאת, וההפרטה היא הפתרון לכל מחלה. כך לאט לאט הוכשרו הלבבות להעברת הבעלות על המשק הישראלי מהציבור לאותם יחידי סגולה.

בפרק השני, אחרי שהכל כבר הופרט ונמכר בנזיד עדשים, מספרים לנו אותם אנשים, שבינתיים שהקימו עיתון ירוק משל עצמם, שריכוז ההון בידי מעטים הוא האשם בכל. נתנו להם גם שם – הטייקונים. אותם אלו שרוממנו כדי להפריט עשו את תפקידם ורכשו את כל מה שהמדינה יכלה למכור, ועכשיו צריך להיפטר מהם. קמפיין חד ומשומן לימד אותנו לשנוא אותם אבל לרגע לא שאלנו את עצמנו – מי יבוא במקומם? את הקטע הזה הם לא כתבו אבל מספיק להסתכל על מי מחזיק היום בנכסיו של דנקנר, מי הבעלים של חיפה כימיקלים, של תנובה, מי רוצה להשתלט על האימפריה של אלוביץ', למי ימכור תשובה את הפניקס ומי מחזיק בטבע. העברת ההון הזו מידיים ישראליות לבעלות אמריקאית, ארגנטינאית, רוסית או סינית לא מתרחשת במקרה או באופן טבעי. שלא תהיה טעות, מי שטבע את השם "טייקונים", וניהל קמפיין להפלתם, לא חשב לרגע שכדאי להחזיר את הנכסים לציבור.

ועדת החקירה הפרלמנטרית של ח"כ איתן כבל היא הקתרזיס של הפרק השני. הקמתה לא נועדה לתקן את הדרוש תיקון. אין לה גם שום כלי לעשות זאת. היא לא תשיב את הכסף לחוסכים ולא את הנכסים לציבור. הקמתה נועדה לצרוב את הפרק השני בזיכרוננו. עדויות משודרות לתוך מהדורות החדשות יבטיחו מעבר חלק ובלי שאלות מיותרות לפרק השלישי, שבו מדינת ישראל תהפוך לפרובינציה פיננסית של ההון הבינלאומי. בדרך גם נרמוס את חומות ההגנה המעטות שעוד נותרו לו לאינטרס הציבורי – הרגולטורים שהקמפיין להחלשתם כבר נכתב. מה יהיה סופו של אותו סיפור? איך אומרים באמריקאית – אלוהים יברך את אמריקה. פה זה לא אמריקה.