במאמרו מיום 6.8.18, משווה ד"ר גיא לרון את העלאת דירוג האשראי של ישראל על ידי חברת S&P, לזו של רומניה של צ'אוצ'סקו בשנות השמונים. אז, הוא אומר, בעבור נתון המאקרו הזה, צ'אוצ'סקו פגע ברמת החיים בצורה קשה עד כדי כך, שייתכן שהיא עלתה לו בחייו. כלומר, היא היוותה מרכיב במהפכה אלימה, מהבודדות בנפילת הגוש הקומוניסטי.
בשביל לחזק את הטיעון, לצד נתוני היחס חוב-תוצר של ישראל (סך החוב של ישראל מול סך התוצר הישראלי), לרון טוען שבוצעה שחיקה ברמת החיים הישראלית, כזו שמהווה פגיעה בציבור בשביל נתון המאקרו הזה, ושופכת את התינוק עם המים.
השוואות מהסוג הזה, תמיד בעייתי לעשות, גם כאנקדוטות.
קודם כל, משום שהמצב הכלכלי בישראל לא בר השוואה לרומניה של התקופה. ישראל היא מדינה עם שיעור אבטלה ברמות שפל היסטוריות – 3.5% (!), כאשר שיעור ההשתתפות בכוח העבודה גם הוא גבוה היסטורית. כלומר, לא מדובר על ירידה באבטלה כתוצאה של יציאה מאנשים משוק העבודה, אלא בדיוק להפך.
עליית המחירים בארץ, קרי האינפלציה, נמוכה עד כדי זניחה, וזה במקביל לעלייה בשכר הממוצע במשק. בפשטות, כוח הקנייה של הצרכן הישראלי – גדל. להבדיל מלרומני הממוצע בשנות השמונים, בארץ לא קשה יותר לקנות מזון, אלא קל יותר. מערכת הבריאות הישראלית, על אף כשליה, סך הכל מתפקדת. מודל קופות החולים הישראלי נלקח כדוגמה למנגנון בריאות מוצלח הנלמד במדינות אחרות, וכו' וכו'
בואו נשים רגע בצד את סיפור ההצלחה של המשק הישראלי. הרי גם עליו (כמו על כל דבר), אפשר להתווכח: פערים חברתיים, הקצאות לא יעילות, מחירים גבוהים ביחס לעולם. צריך רק לבחור. אנחנו עוד נחזור לסיפור, אבל בינתיים חשוב להבין מהי המשמעות של "נתון המאקרו הזה".
מדינת ישראל מנהלת חוב, כמו לא מעט מדינות, חברות או משקי בית. החוב הזה הוא תולדה של הוצאה תקציבית ללא כיסוי של מיסים. ניהול חוב מאפשר למדינה גמישות מסוימת: גם אם אין מספיק כסף ממיסים, היא עדיין יכולה להוציא בהתאם לתכנון. על החוב הזה המדינה משלמת ריבית, שהשיעור שלה יכול להפוך (כמו שכבר קרה) לאחד הסעיפים הגדולים בתקציב המדינה.
ניהול נכון של החוב (לקיחת חוב חדש במקום החוב הישן בריבית טובה יותר, פריסה ארוכה יותר) תלוי לגמרי במדיניות התקציבית של המדינה, וכבר היינו במקום אחר. תחת ממשלת רבין בשנות התשעים, נוהלה מדיניות תקציבית מרחיבה, ללא כיסוי מיסויי מספק- גידול בחוב הממשלתי. אגרות החוב הישראליות נסחרו בתשואה של כ-10% והכריחו בפועל את נגיד בנק ישראל,יעקב פרנקל, לקבוע את גובה הריבית בארץ בהתאם. גם האינפלציה נעה במספרים האלה. לולא פרנקל, שעמד בלחצים של רבין ושר האוצר אברהם שוחט, היינו עלולים להגיע בשקט להיפר אינפלציה ולמשבר קשה.
את הריביות על החוב שנוצר בשנים האלה, בשיעורים הללו, לפני יותר מ-20 שנה, שילמנו עד לשלהי העשור הקודם.
ודבר אחרון, אם נחזור רגע למצבה הכלכלי של ישראל. הוויכוח על מצבה הכלכלי או על ניהול תקציב המדינה, על פניו, לא קשור לחוב. אין מניעה להגדיל את התקציב, ואת השירותים הציבוריים, ובמקביל להעלות מסים, כך שיחס החוב-תוצר יישמר או ירד.
הדיון הזה הוא לא רק לגיטימי הוא גם חשוב ולא נדון מספיק בציבוריות הישראלית (הרי יש לנו ספינים למלא בהם חדשות), אבל זו לא חכמה להחליט שיחס החוב-תוצר, הוא רעה חולה, או נקודת מוצא להסברים לכל מה שלא טוב בכלכלה שלנו. אם כבר, אז הוא נגזרת של מדיניות הממשלה לאורך זמן, ונקודה לטובת המדיניות הזו.
גיא לוזון הוא כלכלן
