החל מהיום, בעקבות תבחינים חדשים שאישר אתמול השר לביטחון פנים גלעד ארדן, יגדל במאות אלפים מספר האזרחים הישראלים שיהיו זכאים להוצאת רישיון לנשק אישי. האם זה אמור לגרום לכם להרגיש בטוחים יותר? לא בטוח. הרי ארדן סבור שהאיום המוחשי ביותר הוא סכנת טרור היחידים, והוא גם חושב שבמדינה מערבית בה יש לא מעט רשויות האחראיות על ביטחוננו, דווקא האזרח הפשוט אמור להיות מצויד בנשק חם כדי לשמור על בטחון הציבור.

אם פיגועי טרור אינם הגורם המרכזי שמאיים על ביטחונם של ישראלים, האם אנו זקוקים ליותר אזרחים עם נשק ביד כדי להיאבק בו? 

השר ארדן בישר על החלטתו בקול תרועה גדולה – תוך התגאות בכך שכעת מאות אלפי אזרחים נוספים יהיו זכאים לרישיון נשק, ואמר כי "אני גאה להודיע היום שבישראל יהיו מעתה יותר נושאי נשק, יותר אזרחים כשירים חמושים ומיומנים, שיוכלו להילחם במחבלים, עובדה שתביא ליותר בטחון".

 גם אתר המשרד לביטחון פנים בישר הבוקר על השינוי בגאון, ונעזר בין היתר גם בסרטון אנימציה שהסביר את הרפורמה: "תהליך הוצאת רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי, יהיה מהיום יעיל, נגיש, וידידותי. הכירו את רועי. היה לוחם בצה"ל בשירות סדיר. השתחרר לפני 3 שנים, והיום רוצה רישיון לשאת נשק לביטחונו האישי". למה רועי צריך נשק לביטחונו האישי, במדינה מערבית שלא חסרים בה גופי ביטחון? את השאלה הזאת הסרטון אינו שואל. אבל אם עד היום היה צורך בעמידה באחד מהקריטריונים הייחודיים שמבהירים מדוע נושא הנשק נזקק לנשק זה – למשל, עבור עבודתו כמאבטח, עבודתו באחד מגופי הביטחון, מגורים או עיסוק באחד הישובים המוכרים על ידי המשטרה כזכאים, ועוד; החל מהבוקר – הרשימה הזאת נפרצת.

תמונה מתוך אתר המשרד לבטחון פנים.

 ארדן לא מגזים כשהוא מדבר על מאות אלפי אזרחים חדשים שיוכלו לשאת נשק אם ירצו בכך. לפי התבחינים החדשים, מספיק לעבור טירונות 07 בצה"ל, להיות מתנדב באחד מארגוני ההצלה או במשטרה, להיות קצין או נגד בצה"ל, גם אם כבר אינך משרת במילואים – ותוכל לשאת נשק יום יום במרחב הציבורי.

 לפי התבחינים שאושרו אתמול, מי שהיו לוחמים בצה"ל ובמשטרה יהיו זכאים להוצאת נשק, כך גם קצינים ונגדים – גם אם אלה כבר אינם משרתים במילואים. הרשימה לא נגמרת כאן – רישיון נשק יינתן גם למתנדבים במשטרה, מתנדבים במד"א, זק"א, ואיחוד והצלה. בנוסף, אם החזקת ברישיון נשק ב-10 השנים האחרונות, תוכל להמשיך להחזיק בו מעתה גם ללא בחינתך מחדש. בקיצור, הרבה מאוד נשק, בידיים של הרבה מאוד אזרחים פרטיים.

 ארדן מתגאה בצעד הזה, כי הוא רואה באזרחים שבמכנסיהם תחוב נשק כלים למלחמה בפיגועים. לדבריו, "אזרחים רבים הצילו חיים במהלך פיגועים ובעידן של "טרור יחידים" – ככל שיהיו יותר אזרחים מיומנים שנושאים נשק, כך יגדל הסיכוי לסכל פיגועים ללא נפגעים ולצמצם את מספר הנפגעים".

 אני מוצאת בתפיסה הזאת שתי בעיות – ראשית, בהגדרת איומי הביטחון הממשיים עמם האוכלוסייה האזרחית בישראל מתמודדת, ושנית, בתפיסה שקוראת להפריט את האחריות על ביטחון מידי גופי הביטחון לידיהם של אזרחים נושאי נשק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה..

נתחיל בשאלה הראשונה, הבסיסית והחשובה מאוד – מה מאיים על אזרחי ואזרחיות ישראל? מהו בעל הסיכויים הגדולים ביותר לפגוע חלילה בגופם וחייהם? תשובה אינטואיטיבית לשאלה הזאת היא טרור. בתוך עמנו אנו חיים, ולצערנו, פיגועי טרור הם חלק מנוף חיינו. אבל, התבוננות זריזה על הנתונים תראה שלפחות בשנים האחרונות, מספר הישראלים שנרצחים על רקע פלילי גדול פי עשרה ממספר הישראלים שנרצחים בפיגועי טרור. הטרור מפחיד יותר – הוא זוכה לסיקור רב יותר, והישראלי הממוצע מרגיש שסיכויו להיהרג בפיגוע גבוהים מסיכויו להיהרג על רקע פלילי. בפועל, הנתונים מראים אחרת.

 הערת שוליים כאן היא רצח נשים – ארגונים שעוסקים בסוגיה הקשה של רצח נשים עומדים בחזית המאבק בשינוי התבחינים על ידי ארדן, ולא בכדי. גם אם נבודד ממספר הנרצחים בישראל רציחות נשים בלבד, נגלה שלרוב מספר הנשים שנרצחות על רקע מגדרי גבוה ממספר הישראלים שנרצחו בפיגועי טרור בשנים האחרונות. הנתונים על רצח נשים הינם חשובים בהקשר זה, משום שכמעט תמיד, לא מדובר על רציחות שמקורן באורח חיים עברייני, או קשורות בסכסוך עברייני כזה או אחר, אלא אלימות המופנית כלפיי נשים בתוך המשפחה או הזוגיות.  

על פי נתוני "האקדח על שולחן המטבח", קואליציית ארגונים הפועלת לצמצום הנשק במרחב הציבורי בישראל, בין השנים 2002-2013 נהרגו 35 בני אדם, מתוכם 18 נשים, על ידי נשק שנישא ברישיון לצורכי אבטחה, על ידי בן זוג או קרוב משפחה, כאשר אלה השתמשו בהם במרחב הביתי. על פי נתוני שדולת הנשים, מתוך 16 נשים שנרצחו השנה על רקע מגדרי, 3 נורו בנשק חם. יש לציין כי עד עתה, ישראל הייתה ממוקמת בתחתית הטבלה של מספר כלי נשק ביחס לאוכלוסייה. בעוד בישראל היו עד עתה מעט מעל 7 כלי נשק ל-100 איש, בארה"ב הנתונים הראו ב-2016 על 89 כלי נשק ל-100 איש. בעוד בארה"ב מתנהלת היום מלחמת חומרה על העלמת כלי הנשק מהמרחב הציבורי, מפחיד לחשוב שאנו פועלים להגדיל את כלי הנשק אצלנו.

אם פיגועי טרור אינם הגורם המרכזי שמאיים על ביטחונם של ישראלים, האם אנו זקוקים ליותר אזרחים עם נשק ביד כדי להיאבק בו? ולא סתם יותר אזרחים, אלא מאות אלפי אזרחים חדשים עם נשק ביד? ארגוני הנשק מציינים תמיד כי אותן רציחות לא מתרחשות תמיד לא על ידי נשק ולא על ידי נשק חוקי. וזה נכון – לא כל רצח מתבצע על ידי נשק, אבל לא חסרים מחקרים שמראים כי ככל שיש יותר נשק כזה במרחב הציבורי, כך עולה הסבירות לאלימות.

האם חזרנו לימי הישוב היהודי תחת המנדט הבריטי?

השאלה השנייה שמעלה פעולתו של ארדן, היא מי אחראי על בטחון אזרחי ישראל. זאת שאלה שמצחיק לשאול בישראל, נכון? ישראל, שהיא לא מדינה שיש לה צבא אלא צבא שיש לו מדינה. ישראל, שהמשפט "הגדלת תקציב הביטחון" נאמר בה יותר פעמים מ"בוקר טוב". הגנה על ביטחונה של האוכלוסייה האזרחית היא אולי מהתפקידים הבסיסיים ביותר של מדינה. לשם כך מוקמים גופים כמו צה"ל, המשטרה, השב"כ, רשויות החוק, ומשרדי הביטחון האמונים על כל אלה. ואז פתאום, בא ארדן, ואומר – אזרחים פרטיים צריכים להיות אחראים לביטחון. גם להם צריך להיות תפקיד בסיכול טרור. או כפי שאמר אמש השר: "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי תורמים לתחושת הביטחון, מהווים קו הגנה חשוב בפני פיגועי יחידים ומשמשים למעשה כמכפילי כוח מזדמנים וכך, מחזקים את ביטחון הציבור". למה תפקיד ההגנה מגיע לידיהם של אזרחים חמושים? האם חזרנו לימי הישוב היהודי תחת המנדט הבריטי?

יכולים להיות גורמים שונים שהובילו להרחבת תבחיני הנשק אמש. חלקם אכן מבוססי מציאות – בפיגועים שונים שהתרחשו בשנים האחרונות, היו אלה אזרחים חמושים שהיו הראשונים לנכוח במקום, ומנעו פגיעה באזרחים. זהו סיוע מבורך, אבל הוא לא יכול להיות המרכיב היחיד שלוקחים בחשבון בשעה שמאפשרים הרחבה דרמטית כל כך במספר הזכאים לנשיאת נשק אישי. אי אפשר לבטל או לא לחשוב על הסכנה שעלולה להיווצר בשל מאות אלפי אזרחים חדשים שיישאו נשק אישי. כלפיי עצמם, וכלפי הסובבים אותם – אותם האזרחים עליהם ארדן מבקש להגן מטרור.