אמירות חד משמעיות משופטי בג"ץ הביאו את ארגון "שומרי הבית" למשוך את עתירתו כנגד שידורי התשדירים של שותפות לוויתן, וחמק מצו הוצאות משפט נגדו. על פי בית המשפט, בעוד שבשידורי חדשות קיימת נורמה של חובת איזון בין קול לקול שכנגדו, הרי שאין חובה כזו בפרסומות, שם כל שקל שווה לכל שקל אחר. השופט עופר גרוסקופף: "הציבור אינו טיפש. הרצון שנתערב הוא מופרך".

ארגון שומרי הבית ספג היום הפסד נוסף בבית המשפט, אחרי ההפסד הקודם בנושא מתן הרישוי לצנרת הקונדנסט. הארגון פנה לרשות השנייה בבקשה להסיר קמפיין טלוויזיוני מטעם שותפי "לוויתן" בטענה שהוא מכוון כנגדו וכי מדובר בנושא שנוי במחלוקת ציבורית. אחרי סירוב הרשות, עתר הארגון לבית המשפט. אך בית המשפט, כאמור, תמך בעמדת הרשות השנייה, לפיה הקמפיין כלל לא מתייחס לנושא השנוי במחלוקת – מיקום האסדה, אלא עוסק בתדמית כללית לגבי התועלת שתצמח מהפרויקט.

https://www.youtube.com/watch?v=e8tjyZN4JLA

לאורך הדיון בבג"ץ, הסתייגו השופטים שוב ושוב מטענות העותרים. בפתח הדיון אמר השופט יצחק עמית כי "אני מתקשה להבין מדוע אדוני רוצה שנעשה צנזורה, הגשתם עתירה לפני מיצוי הליכים, יכול להיות שהיה צריך לדחותה על הסף".

השופט גרוסקופף פנה באת הכוח של העותרת , עו"ד שלומית ולנסי, בדוגמה: "עכשיו הייתה תקלה של חברת סלולר… גבירתי רוצה שנגיד עכשיו לחברת הסלולר – 'עכשיו את לא תפרסמי'?. הרי זה לא ייתכן" . ולנסי השיבה כי "הציבור אליו מכוונת הפרסומת הוא לא זה שיקנה את המוצר, לא מחליט ממי יקנה וכו', הוא רק מחליט האם להצטרף למחאה נגד המתווה או לא". חשוב לציין כי ולנסי לא מתכוונת למתווה הגז, שכבר אושר בבג"ץ אחרי תיקון סעיף בתוכו, אלא לתכנית הפיתוח של מאגר לוויתן, המבוססת על אסדת גז קבועה, כ-10 ק"מ מהחוף ולא בלב ים.

השופט גרוסקופף הסביר את הגישה הליברלית של החוק: "מה לעשות, זה עובד לפי תשלום. באותו מחיר אתם יכולים לעשות פרסומות. אם נמנע מכל גורם שיש מחלוקת ציבורית לפעול נגד תדמיתו, אנחנו נתחיל לצנזר פרסומות".

עו"ד ולנסי הודתה שטיעוניה שלה עצמה, סביר שיידחו לשידור בטלוויזיה מפני שהם נוגעים בלב המחלוקת. אמנם בהסדרים דמוקרטיים כל קול שווה בערכו לכל קול אחר, אך בכלכלה, כל שקל שווה בערכו לכל שקל אחר. הקמפיין המוצלח ברשתות החברתיות, לצד ידוענים הנרתמים להפיץ את המסר של המאבק, ותמיכה כספית מועדי יישובים וגורמים מוניציפליים, לא משתווה לכיסים העמוקים של תאגידי הגז. מבחינת כללי רשות השנייה, דווקא המסר של המאבק הוא המסר השנוי במחלוקת, ואילו סרטוני תדמית על תרומת פיתוח מאגרי הגז לישראל, לא עוברים את הסף הזה.

האם הסיקור מונמך בכוונה ?

אתמול הקדיש רינו צרור, בתכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, אייטם ארוך לשאלה מדוע העצרת במוצ"ש לא זכתה לכיסוי נרחב בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, למרות שהייתה בין ההפגנות הסביבתיות הגדולות בישראל, אולי הגדולה שבהן מעולם. צרור אמר בשידור: "בכל פעם שאנחנו נוגעים בנושא הזה, אנחנו נתונים ללחץ משוגע , הרבה מאוד טלפונים של הרבה לוביסטים ואנשים פוליטיים שמסבירים ומשדלים ועושים מערך שלם של התייחסות כדי שנרגיע, שלא נתייחס להפגנה, שלא נתייחס לדרישות". יש לציין כי חדשות התאגיד וערוץ 10 כן שידרו באותו הערב ידיעות קצרות מהעצרת, וגם אתר זה דיווח בהרחבה.

מבחינה משפטית, המאבק לא ניצב על קרקע איתנה. בתי המשפט נוטים להימנע מלהתערב בהחלטות של רשויות התכנון, שכן אינם "מתכנני-על", ואילו העתירות שכבר הוגשו עד כה לגבי תכניות הפיתוח של מאגרי הגז. גם 'שומרי הבית' לא טענו עד כה שמיקום האסדה הוא החלטה לא חוקית. למעשה, המנגנון התכנוני שנקבע בחוק, הוא מנגנון של תכנית מאפשרת ולא מחייבת, והוא אושר על ידי משרד האנרגיה. גם אם הנושא שנוי במחלוקת ציבורית, אין למחלוקת הזו עד כה שום ביטוי במערכת הפוליטית. את הרשות השניה ייצגו עוה"ד יאיר עשהאל ונגה גל ממשרד אפרים אברמזון ושות'

משותפות לוויתן נמסר: "עוד עתירת סרק של מתנגדי הגז נדחתה, בדיוק כשם שנדחו עתירותיהם הקודמות. הקמת אסדת לוויתן תחל בחודשים הקרובים  בדיוק בנקודה עליה החליטה הממשלה בהמלצת מערכת הביטחון, וכפי שאישרו כל גופי התכנון, הרגולציה והערכאות המשפטיות שנדרשו לעניין".

מארגון שומרי הבית נמסר: " הקמפיין הפרסומי של נובל אנרג'י מיועד להסיט את דעת הקהל מהמאבק של אזרחי ישראל להגנה על הבריאות והחופים שלנו. במקום לנהל דיון ציבורי ער ונוקב בחשיפה ציבורית שווה באמצעי התקשורת, קנו שותפויות הגז את זמן השידור בכסף רב. לצערנו הלך הרוח בדיון היה כזה שניתן היה להבין ממנו שסיכוי העתירה נמוך ועלול לחייב אותנו בהוצאות ולכן משכנו את העתירה. זאת למרות שהבאנו ראיות לפגיעה בחופש המחאה ולכך שנובל אנרג'י נוקטת בפרסום מסחרי רק כאשר קמה כנגדה מחאה ציבורית ולא על מנת למכור מוצר כלשהו לציבור. השופטים לא נתנו משקל מספיק לחוסר האיזון האינהרנטי בין מפרסם עתיר ממון שיכול לקנות את דעת הקהל לבין ציבור שמנהל מחאה חסרת אמצעים. כל זאת באצטלה של חופש ביטוי מסחרי, אשר בוודאות משפיע גם על הסיקור התקשורתי השוטף, המושפע מבעלויות צולבות וכספים במסווה של פרסומות".