בצעד מעורר מחלוקת בחרה חברת האופנה "נייקי" בקוורטרבק קולין קאפרניק לייצג את המוטו האיקוני שלה "Just Do It" בחגיגות ה-30 שנה לקמפיין המפורסם. קאפרניק פרסם את הבחירה בו דרך חשבון הטוויטר בתוספת למשפט "תאמין במשהו, גם אם זה יעלה לך בהכל".

"נייקי" החתימה את קאפרניק בשנת 2011 כאשר היה בשיאו, היא החזיקה אותו בסגל הכוכבים הבלתי נגמר שלה והשתמשה בדמותו מספר פעמים. בשנתיים האחרונות בעקבות הפיכתו לדמות מעוררת מחלוקת בארה"ב, מאז שהחל את מחאת הספורטאים באוגוסט 2016 כנגד האלימות המוגזמת של השוטרים באזרחי ארה"ב האפרו-אמריקאים.

"נייקי" בחרו לנצל את החזרה של ליגת ה-NFL מהשבוע הבא ולשם כך גייסו את קאפרניק בהחלטה שיצרה באזז תקשורתי אדיר. לכבוד חגיגות ה-30 של הקמפיין, צורף קאפרניק אל היכל התהילה של ספורטאים פורצי גבולות שהגיעו לשיאים חדשים כאשר פרצו את כל הגבולות האפשריים. בנוסף אליו הצטרפו גם לברון ג'יימס, סרינה וויליאמס, שקים גריפין, אודל בקהאם ג'וניור ולייסי בייקר.

הבחירה המפתיע של "נייקי" לחבק את המחאה של שחקני הפוטבול ואת גיבורה הטראגי מוציאה את העוקץ והמשמעות העמוקה מתוך היכולת לצאת באמת כנגד הממסד האמריקאי. הופעתו המחודשת של קאפרניק כפרזנטור של "נייקי" מגיעה בעיקר סביב ההבנה העמוקה שהמחאה נמצאת בסופה, אלו הן רק האדוות האחרונות של המאבק אליו יצא קאפרניק ובעקבות כך גם לא ישחק שוב בליגה.

הדיון על משמעות המחאה הפך כבר מזמן למאבק על הזכות למחות ולא על מה מוחים ולאחר מחאה ארוכה התקבלה פשרה בפורום משותף של בעלי הקבוצות עם השחקנים, בו הוחלט על ההשקעה 90 מיליון דולר בפרויקטים קהילתיים. למרות שעדיין ישנם מעט משחקני ה-NFL המעוניינים להמשיך את מחאת ההמנון, המחאה כבר מזמן איבדה את הניצוץ שהצית ואת האנשים שהנהיגו אותה.

פעולתו של קאפרניק והשחקנים שנאבקו לצידו, הפכו את המחאה לאייקון השלישי בשרשרת הדורות של ספורטאים שמוחים כנגד הפגיעה הממסדית האלימה באזרחיה האפרו-אמריקאים ודורשים שוויון זכויות לא רק במגילה, אלא גם בחיי היום יום בפועל. קאפרניק לא המציע את המאבק או את השיטה. אבל הוא ייזכר לנצח כספורטאי הראשון שמחא כנגד אי השוויון בספורט קבוצתי וסחף אחריו חלקים גדולים מהאומה.

קולין קאפרניק כורע ברך במשחק כמחאה בזמן נגינת ההמנון האמריקאי (Twitter via AP) (Daniel Gluskoter/AP Images for Panini)

אחד הספורטאים השחורים הידועים שהחליט להקריב את הקריירה המקצועית שלו כדי להילחם כנגד אי הצדק והשוויון היה המתאגרף האגדי מוחמד עלי. בשנת 67 סירב עלי להתגייס לצבא האמריקאי והעדיף לוותר, בשיא הקריירה שלו, על התואר החשוב בעולם האגרוף. הוא עשה את המעשה המהפכני הזה כדי לבטא בצורה העמוקה ביותר את המחאה שלו כנגד המעורבות של צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם והיחס כלפי האפרו-אמריקאים בצבא בארה"ב.

החוליה השניה בשרשרת דורות המאבק הייתה הצדעת "הכוח השחור" של האתלטים אמריקאים אפריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס במהלך טקס הענקת המדליות במהלך אולימפיאדת מקסיקו בשנת 68. בזמן שדגל ארצות הברית הונף ונוגן המנון ארצות הברית, הניפו שני הספורטאים את אגרופיהם כשהם עטויים כפפה שחורה, והורידו אותם רק בתום ההמנון. בעקבות הצדעה, הספורטאים הורחקו מהאולימפיאדה ונודו מהמשך הקריירה בארה"ב.

על הפודיום באולימפיאדת 1968 – פיטר נורמן, טומי סמית' וג'ון קרלוס. (צילום: AP)

בזמן המאבק, עלי, סמית' וקרלוס הפכו לאויבי האומה. מחאתם נחשב כלא לגיטימית והם הוצגו כאלימים ואנטי-פטריוטים. בשנות ה-90 השתנה הטון סביב שתי המחאות והשלושה הפכו לגיבורים לאומיים. בעיקר כי השיח בארה"ב הפך לליברלי יותר והדעות השתנו והתקדמו במקצת. לכן גם אם היום שחקני הפוטבול נחשבים בעיני רבים אנטי- פטריוטים ושנואים בעיני חלק גדול מאוכלוסיית ארה"ב, ההיסטוריה מלמדת אותנו שבעוד מספר שנים גם הם יהפכו לגיבורים לאומיים.

כאשר פורצת מחאה מכל סוג שהוא, היא בעלת קסם מיוחד, משהו שמצליח להפתיע את הציבור הרחב ולהפוך אותה לפורצת גבולות ומושכת את עניין הציבור. מחאה היא תמיד רגע קצר, היא אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. ניתן להביט בישראל במחאת יוקר המחייה שהתקיימה ב-2011 וסחפה חצי מיליון תושבים לרחובות ת"א או מחאתה של ויקי כנפו כנגד הפגיעה בגזרות הכלכליות שפגעו באמהות החד הוריות שיזם שר האוצר בזמנו, ביבי נתניהו. מחאה לא נמשכת לנצח כי אין לחברה את כוח העמידה להמשיך אותה מעבר לחודש או קצת יותר. לאחר שהשיא מגיע, מתחילה הדעיכה וכל נסיון להצית מחדש את המחאה לא מצליח, כי מחאה היא דבר זמני והכלים לשינוי חברתי עמוק לא נמצאים בצעדה, אלא בחינוך לשינוי ועשיה חברתית ארוכת טווח.  

המאבק של קאפרניק וחבריו אינו יכול להיגמר, גם לאחר שהמחאה כבר נגמרה או איבדה את קסמה ומתקיימת על זכרונות מן העבר. טראמפ ובעלי הקבוצות הצליחו להכניע את המחאה בעיקר כי למחאת ספורט אין תוכנית שינוי אופרטיבית ולעולם לא תהיה לה.

המטרה של מחאת הספורטאים היא לעודד את האנשים הנכונים לקום ולפעול למען קיומו של עתיד טוב יותר. הבחירה של קאפרניק ו"נייקי" לחבור ביחד בעיקר משרתת את הקפיטליזם שמחבק בחיבוק הדוב האחרון את המחאה לעבר שקיעתה הסופית. אבל השינוי האמיתי מתחולל כבר שנים ברחבי ארה"ב והתוצר שלו הם הספורטאים שבוחרים להצטרף למאבק בשלל דרכיו ולא הם לא אלו שנועדו להוביל אותו.