זכיתי להכיר את שארל אזנבור, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, ולהיפגש עימו מספר פעמים בשנתיים האחרונות של חייו. במידה זו או אחרת, נעשינו ידידים. הכרתי אותו מעט, אבל בצורה משמעותית לשנינו: הומניסט, אדם מיוחד ואמן גדול.

לאחר מחקר שערכתי על סיפור הצלתם של יהודים וחברי מחתרת בידי משפחתו, והכתיבה של הספר "מצילים (צדיקים) ולוחמים" שראה ב-2016, נותרו שתי שאלות לא לגמרי ברורות בעיני.

הראשונה, בימי מלחמת העולם השנייה משפחת אזנבוריאן (אזנבור) החליטה, ולמעשה בחרה, ללא הבחנה להציל אנשים לא מוכרים להם, חברי מחתרת ארמנים ויהודים תוך ידיעה ברורה שהם מסכנים את חיי משפחתם – ההורים והילדים. מדוע עשו כך? התשובה החלקית שאני נותן לשאלה זו היא ההומניזם שהיה מרכיב אימננטי בחייהם. ההומניזם ואהבת האדם ניכרים גם בשירתו של אזנבור. גורם משמעותי נוסף הוא העובדה שהם היו ניצולי רצח העם הארמני, פליטים מהג'נוסייד שקרה להם, ולכן הזדהו עם קורבנות הג'נוסייד שהתרחש בעת הכיבוש הנאצי של צרפת. "כבר מההתחלה ידענו שזה אותו דבר", אמרה לי אאידה, אחותו של שארל אזנבור.

השאלה השנייה, מדוע הסיפור הזה כמעט ואינו ידוע למרות ששארל הוא דמות בינלאומית מוכרת ולמרות שכתב לפחות שלושה ספרים אוטוביוגרפיים. ההורים, מישה וקנאר לא חשבו שהם עושים משהו מיוחד והתחושה הזאת עברה גם לילדים. לא מעט מצילים נוטים לצמצם ולהפחית את משמעות מעשיהם. אי ההבנה שמעשיהם הם מיוחדים וייחודיים באה לידי ביטוי גם אצל שארל ואאידה (אחותו), ונראה שקיבלו זאת מהוריהם. "למה לא סיפרת יותר?" אני שואל אותו. "איני יודע בדיוק" השיב, "בשבילי המעשים חשובים, לא הדיבורים. נכון, הם הצילו והסתכנו אבל היו עוד כאלו".

כן, היו עוד כאלו, אבל הם היו מיעוט קטן כמעט אפסי באוכלוסיית צרפת באותם השנים. הרבה הרבה פחות מאחוז אחד. בצרפת אדם אחד מבין 307,10 הציל יהודים וקיבל את אות חסיד אומות העולם. סביר להניח שהיו יותר, אבל בכל מקרה זו קבוצה מאד קטנה.

באירוע לציון 70 שנה לאירועי אצטדיון החורף (Vel d’Hiv) בו רוכזו יהודי פריז, שנשלחו משם לדרנסי, ואחר כך לאושוויץ, אמר נשיא צרפת דאז פרנסואה הולנד: "האמת קשה ואכזרית, והיא שאף חייל גרמני לא גויס למבצע. זה הפשע שבוצע בצרפת על ידי צרפת".

הייתה לי הזכות לחשוף את סיפורה יוצא הדופן של משפחת אזנבור בפומבי. סיפור ההצלה שנעשה על ידי המשפחה הוא בעל משמעות רבה לארמנים, הגאים בו מאד. בארמניה שארל אזנבור הוא דמות איקונית, סמל ודוגמה מוערך מאד. גם ליהודים שנוכחו לדעת, ש"לא כל העולם הוא נגדנו". יש משמעות לסיפור המשפחה גם לצרפתים ביניהם הוא חי, ולאנושות כולה, במיוחד בשל מעמדו הבינלאומי.

שארל אזנבור הוא דמות מוכרת בעולם כולו, האמן הצרפתי המפורסם ביותר, והארמני הידוע ביותר בעולם, "שגריר כל ארמניה". חשוב לדעתי שהסיפור הזה יהיה ידוע יותר בעולם ובארץ. זכיתי לתרום לחשיפתו של סיפור המשפחה שהצילה יהודים וארמנים בעת שפריז הייתה כבושה על ידי הגרמנים. במבוא לספרי "מצילים (צדיקים) ולוחמים – משפחת אזנבור ו"המודעה האדומה".

גם בספרו האחרון של אזנבור Retiens la vie (להיאחז בחיים) זכיתי למחמאות מוגזמות, לפי דעתי, שהרשו לי לצטט את חלקן: "בכותבו את הספר הזה, יאיר נכנס להיסטוריה הארמנית ולעולם לא יצא ממנה….", "מה שעשינו בתקופת הכיבוש היה נראה לנו כדבר הטבעי ביותר בעולם, עד כדי כך שבהדרגה התחלנו לשכוח את פועלם של הורינו – עד ליום שיאיר אורון בא לדבר איתנו על כך…", "תמיד האמנתי כי אם אתה מכריז מעל הגגות על מעשה הנתינה לזולתך בעת צורך וכאב – זה כאילו לא עשית דבר…".

תיאורים אלו מוגזמים בעיני.

השואה והכיבוש השפיעו מאד על המשפחה, כמו על ארמנים רבים נוספים – בצרפת, בארמניה ובעולם כולו. שוב ושוב שארל ואאידה מדברים על "חיים והישרדות" שאלמנטים הנוכחים תמיד בחייהם. "הרבה אנשים חושבים שאני יהודי כשאני אומר שלא, יש המתעקשים: 'אבל באמת, אפילו לא קצת?' הם מתעקשים. אבי דיבר קצת יידיש שלמד בילדותו בגרוזיה. בטיבליסי יש בסמיכות בית כנסת, מיסגד ושתי כנסיות – משם ידע קצת יידיש. אני כמה מילים: 'פאר ווס' – למה. וגם 'ברוך אתה אדוני אלוהינו'. שיחקתי שבע פעמים בתפקיד יהודי בקולנוע ורק פעמיים בתפקיד ארמני. למדתי לומר קדיש. אני הגוי האשכנזי הראשון", הוא צוחק ונראה שהוא גם גאה.

הדוכנים בשוק של פריז, שהיו ללא רישיון, היו ברובם של יהודים. הייתה קירבה רבה ביניהם. לאחר הגירוש הגדול של היהודים בקיץ 1942 ,הארמנים הם שדאגו לדוכני היהודים.

שרל אזנבור ובני משפחתו באו לחגוג את טקס בר המצווה לנכדו בכותל המערבי בירושלים. "אביו היה יהודי 'שטוקפיש' (מצבור דגים, י.א) הוא שם המשפחה", הוא אומר לי בחיוך. "אני מרגיש קרוב ליהודים, אבל נכון, פעם הרגשתי יותר קרוב", אמר לי, מתכוון כנראה להכחשת הג'נוסייד הארמני על ידי מדינת ישראל. על שאר הנושאים הקשורים לישראל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מסרב לדבר. "אני כאחד האדם, ודעתי בנושא חשובה כמו דעה כל אחד אחר", התעקש.

נמחיש את הקרבה הזו לעם היהודי בשני שירים. שארל כתב את מילות השיר "א יידישע מאמע" ("האמא היהודייה"), בשנת 1965, לאחר מותה הפתאומי של אם אישתו, שהייתה הניצולה היחידה מכל המשפחה, כשהייתה בדרכה מארמניה לצרפת. הוא כותב ושר בגוף ראשון:

"האמא היהודיה זו אהבה טהורה
מוכנה עבור ילדיה לתת כל קורבן
מה הייתי עושה בלי החום שלה
בלי האמונה החזקה בי
בלי האהבה של האמא היהודיה שלי.

… האמא היהודיה היא אוצר הבית היא האור…

אני יודע שעד סוף ימי אשמור חקוק בליבי לתמיד
את כל האהבה של האידישע מאמע שלי".

ההזדהות היא מוחלטת. האמא היהודייה היא אמו של שארל. "אנחנו באים מאותו כאב, מאותו סבל", הוא אומר לי.

שארל מציין ,בצדק, את חלקם של האדישים בשואה ובמעשי ג'נוסייד אחרים : "האדישות היא הנוראה מכל. היא נוראה. אני רואה רצח ילדים, ולא יכול להבין איך אפשר לגעת בילד קטן, איך אנשים עושים זאת".

שארל כתב בשנת 2011 את השיר הייחודי "J'ai connu" ("הכרתי"), על בני אדם, שחיו בתנאים הנוראים שנגרמו על-ידי אנשים אחרים. בתקופת השואה אכן היו ברובם יהודים. השיר הוא על קורבנות הג'נוסייד, קורבנות השואה, מעשי-ידי אדם. "אני שר בגוף ראשון יחיד כאילו אני אחד מהאסירים היהודים במחנות ההשמדה" הוא אומר לי.

החשוב בעיניו הוא הפזמון:

"מה שאדם עושה לחברו
כיצד הופרו כל החוקים
מה עשה אדם לחברו
… מה עשה אדם לחברו
כפי שלא עושים זה לזה בעלי החיים…
ולא ניתן להעלות על הדעת".

השיר נפתח כך:

"הכרתי את השלשלאות
הכרתי את הפצעים
הכרתי את השנאה
הכרתי את הייסורים
הכרתי את העלבון
את הצמא והרעב
הכרתי את הפחד
מיום המחרת"

הוא מדבר בשיר, המונומנטלי לדעתי, גם על כך שהכיר את "גילוח השיער, את הבושה שבגופי העירום…הכרתי את גסות הרוח, את הפשעים הנתעבים מכל שדבר לא ישווה אליהם". הוא ממשיך:" הכרתי את הנשים ואת שדיהן היבשים מחלב הנשים, את המבט הכבוי בילדים שהדקנו תחת העין המזוינת  של רוצחם שפלים".

הוא ממשיך:

"אך למרות הגרוע מכול
שבאותם גורלות אומללים
הכרתי את צחוקך
ואת מבטך הצלול
כאשר בתוך הבית הקודר ללא מציל
באותן עיניים בוערות
הכרתי את האהבה".

והוא אומר לי: "אני מדבר על אהבה במחנות. אני יודע שהייתה. טוב מאוד שהייתה. עוד יותר במקום הנורא הזה, אנשים זקוקים לחום, למגע אנושי, לאהבה". בעיני זה אחד השירים המשמעותיים והחשובים ביותר על מחנות ההשמדה, שיר שנכתב על-ידי אדם שלא היה אסיר במחנות.

נשיא צרפת אמר ,"אזנבור זה צרפת". הרשו לי לא להסכים עמו. אזנבור היה צרפתי, הוא היה ארמני והוא היה אזרח העולם. צריך לזכור שהמשטרה הצרפתית, ואחר כך הגסטאפו חיפשו אחרי המשפחה ובאו לחפשם מספר פעמים, ומשפחתו של אזנבור המשיכה והמשיכה להציל.


פרופסור יאיר אורון הוא חוקר רצח עם ופעיל למען הכרה ישראלית ברצח העם הארמני