מה לא אמרו על ראש הממשלה בנימין נתניהו. קוסם, גאון, תותח, "קינג ביבי" אפילו, למי שזוכר את שער המגזין "טיים". פרשה רודפת פרשה, אבל הציבור מעניק לו קדנציה אחר קדנציה.
אלא שבשבועות האחרונים נראה שמשהו בתדמית של הבלתי מנוצח, מתחיל להיסדק כהוגן. ראשונה הייתה אורנה פרץ מקרית שמונה, שהעזה למתוח ביקורת על היחס של הממשלה לפריפריה. "את משעממת אותנו", הטיח בה הקוסם, וראו זה פלא, לא היה בזה טיפה של קסם. שנייה הגיעה אופירה אסייג. מגישת הטלוויזיה והרדיו שהפכה יום בהיר אחד קורבן לעוד פוסט מכפיש ומכוער מצד בנו הבכור של ראש הממשלה, החליטה להחזיר מנה גדושה משלה. בנאום חד וחריף שזכה למאות אלפי צפיות ברשתות, היא פירקה לחתיכות את כל שיטת נתניהו להפרד ומשול ולזריעת פחד ושנאה.
השבוע הגיעו גם תושבי שדרות. אלה שאוהבים להגיד עליהם שהם "חזקים", "מכילים", כל מני סופרלטיבים על חוסן לאומי, שעה שכבר 17 שנים הם אנוסים למצב בלתי אנושי. הפעם הם לא הכילו, אלא הבעירו צמיגים. כי נמאס להם להיות חלק מריטואל אכזרי שבו יורים ונוצרים, בלי שמישהו טורח להסביר בכלל על מה ולמה. נמאס להם ממכבסת המילים, כי הם לא "עוטף" והם לא תפאורה בתוך "סבבים" – הם בסך הכל אנשים שרוצים לחיות בשקט.
ואז הגיע ליברמן. אם עד לרגע הזה היה שם סדק, יו"ר ישראל ביתנו הפך אותו לשבר לא קטן. ליברמן לקח את המקום היחיד כמעט שנתניהו מקבל בו קרדיט רציני – הנושא הביטחוני – וקעקע אותו לחלוטין. הוא צייר את ראש הממשלה כתבוסתן, רופס, מי שמעניק לחמאס פעם אחר פעם ניצחון על מגש של כסף.
מה השתנה הפעם אם ממילא כל פרשות השחיתות והנהנתנות רק חיזקו עד היום את נתניהו? הפעם, הביקורת מגיעה מהבסיס הפוליטי שלו. מה שמכונה "הבייס". פרץ מקרית שמונה היא פעילת ליכוד, אופירה אסייג מעידה על עצמה כימנית מלידה, תושבי שדרות שיצאו השבוע לרחובות לא מצביעים כנראה למרצ, וליברמן הוא לא בדיוק השמאלני הכי גדול בשכונה. וכשהם זורקים רימון, זה עמוק בתוך הנגמ"ש – משהו שבעשור האחרון קרה רק במחנה השני.
החישוב הקר של ליברמן
מבחינת אביגדור ליברמן, הייתה זו תבונה פוליטית קרה לחלוטין. הוא נראה כועס, מדבר מהבטן רגע אחרי אירוע אותנטי מאוד עם נסיבות ברורות והגיוניות מאוד, אבל ליברמן לא באמת פועל מהבטן. הוא פוליטיקאי מנוסה ומשופשף, מספיק בשביל להבין שכדי להישאר חזק על הגלגל צריך לדעת לפעמים לקפוץ ממנו. למעשה, החוכמה היא לזהות מתי בדיוק נכון לבצע את הקפיצה הזו, והשבוע זה בדיוק מה שהוא עשה. ליברמן ידע שהמערכת הפוליטית קרובה ממילא לבחירות, הוא גם ראה את הסקרים וחשש מהתרסקות, וזה עוד לפני שהסיבוב האחרון בעזה נצרב בתודעה הציבורית כפשיטת רגל ישראל.
היו לו שתי אפשרויות: להיות חתום על השפל ההרתעתי והביטחוני בתור שר הביטחון של הימים האלה, או להיות זה שלא הסכים להידבק לכיסא ועזב בשם העקרונות וההתעקשות להציג קו תקיף ונחוש יותר מול ארגוני הטרור. כשמנתחים את הדברים בצורה קרה כמו ליברמן אין ספק מהי הבחירה הנכונה, לפחות אם אתם פוליטיקאים. בדרך, ליברמן הבטיח לעצמו קמפיין בחירות לא רע, חינם אין כסף, ועל חשבון נתניהו. עכשיו נותר לראות אם בצד השני של הגלגל עדיין מחכה קוסם.
