ועידת האקלים הישראלית השלישית התקיימה ב-29 בנובמבר בבניין בית הספר פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב. את התובנות הבסיסיות החשובות ביותר מוועידה זו קיבלתי מהשולחן העגול בו השתתפתי בנושא של שיתוף פעולה אזורי. בשולחן זה השתתפו נציגים מהאקדמיה, משרדי ממשלה, פעילים סביבתיים ועוד. לדעתי, הדברים ששמעתי שם מפי מומחי האקלים הם הדברים הבסיסיים שלעניות דעתי, על כל אחד מאיתנו לדעת ועל-פיהם יש לתכנן את המדיניות הסביבתית בארץ וכן את שיתוף הפעולה האזורי.

לדברי מומחי האקלים, קיימת הסכמה במחקר המתבססת על המודלים האקלימיים לפיה הטמפרטורות יעלו בכל העולם, אך במזרח התיכון ובצפון אפריקה הם עתידים לטפס פי 2 מהטמפרטורות בשאר העולם. עלייה חדה זו בטמפרטורות צפויה להיות מלווה בכמות משקעים שתלך ותפחת בטורקיה, עיראק, סוריה, לבנון, צפון אפריקה וגם בצפון הארץ בכלל ובצפון מזרח הארץ בפרט ובכמות משקעים שתלך ותעלה בצפון מערב הנגב וברצועת עזה.

שולחנות עגולים בוועידת האקלים הישראלית השלישית. 29 בנובמבר 2018 (צילום: מור הופרט)

בפועל, אנו כבר חשים את ההשלכות באזורנו. הטמפרטורות הקיץ טיפסו לשיאים חדשים בכל רחבי העולם, כולל במזרח התיכון. כתוצאה מהשילוב של עלייה בטמפרטורות, מיעוט משקעים, שנות בצורת רצופות וחוסר ניהול תקין של משאבי מים, טורקיה ואיראן מתייבשות. התייבשות זו ניכרת באגמים ובגופי מים נוספים המתייבשים ברחבי שתי המדינות, כולל ימת אורמיה שבצפון מערב איראן, שרק לפני עשרות שנים מעטות הייתה הימה הגדולה ביותר במזרח התיכון. יתרה מכך, טורקיה ואיראן סוכרות נהרות הזורמים לעיראק, כמו הפרת והחידקל, ומשתמשות במימיהם לצרכי פיתוח. אולם כתוצאה מכך, סוריה ועיראק מתייבשות וכיום גם ניתן לחצות את נהר החידקל ברגל מצד לצד בבגדד. הביצות ששוקמו בדרום עיראק לאחר ששליטה, צדאם חוסיין, ייבש אותן, שוב התייבשו ונראה כי נכון לעכשיו לפחות, הנזק לביצות ולזרימת המים בנהרות הוא בלתי הפיך. בסוריה, כבר בסוף העשור הקודם, עוד טרם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה, סטודנטים גירפו את קרקעית נהר הברדא הזורם בדמשק.

גם לבנון, העתירה במשאבי מים, מתחילה להתייבש. בשל מיעוט המשקעים, כמות המים הזורמת בנהרות פוחתת והולכת ועצי הארזים, סמלה של לבנון, גם הם מתחילים להיעלם בשל כמות השלגים הפוחתת. גם מקורות הירדן וצפון הארץ מתייבשים כתוצאה משינויי האקלים. בירדן, המצב מלכתחילה הוא חמור ועתה הוא חמור עוד יותר.

שלט האוסר לשחות בנהר במרכז איראן. הנהר כבר התייבש לחלוטין (צילום: Wilfred Y Wong / Getty Images).

גם צפון אפריקה סובלת מעליה בטמפרטורות ומירידה בכמות המשקעים. כתוצאה מכך, מרוקו סובלת ממשבר מים חמור, בתוניסיה לפני כשנתיים כמעט ופרצו מחאות ומהומות ברחבי המדינה על רקע חוסר מים. בלוב, הצדדים הנצים במלחמת האזרחים הרסו את הנהר המלאכותי העצום שהוא המיזם המלאכותי הגדול בעולם המוביל מים מהאקוויפר הנובי שבמדבר הסהרה אל ערי החוף הלובי ולכן, גם לוב סובלת ממחסור במים.

מצרים גם סובלת ממשבר מים חמור, על כן היא חוששת שהשלמת בניית סכר התחייה שבאתיופיה תפחית מכמות המים המגיעה אליה דרך הנילוס. זאת, מאחר וכ-85% מהמים המגיעים למצרים מוצאם בנילוס הכחול, ששם, על-פי התחזיות האקלימיות, כמות המשקעים צפויה דווקא לגדול. הבעיה היא מדיניות הסכרים והפיתוח הבלתי אחראית של אתיופיה. לפני כשנתיים וחצי אתיופיה מנעה את זרימת נהר השבלה אל תוך סומליה, מה שגרם לחוסר מים ומזון בדרום המדינה, אך אחרי זמן מה אפשרה את זרימת המים בנהר. על נהר האומו שבדרום המדינה הקימה אתיופיה את הסכר הענק Gibe III שהוא בעל השלכות קטסטרופליות על השבטים בנהר האומו ועל אגם טורקאנה, שבצפון קניה ודרום אתיופיה שרק לפני עשרות שנים היה האגם המדברי הגדול בעולם, אך עתה הוא מתייבש במהירות, כך שניתן בהחלט להבין את חששה של מצרים. כבר השנה, בשל משבר המים בו נמצאות מצרים ועיראק, שתיהן הכריזו כי הן מפסיקות לגדל אורז, הצורך כמות רבה של מים.

לעומת זאת, על פי המודלים האקלימיים, כמות המשקעים היורדת ברצועת עזה עתידה לגדול, אולם נראה שלא זה מה שיפתור את בעיית המים ברצועה שהיא כבר הרבה מעבר לתוצאה של שינויי אקלים.

תעלת מים יבשה באזור בצרה בדרום עיראק. 28 ביולי 2018 (AP Photo/Nabil al-Jurani)

לטענת מומחי האקלים, כל מה שתואר לעיל צפוי רק להחריף ולהיות גרוע יותר עד סוף המאה. אזורנו גם יהיה מושפע מההתמוססות המהירה של הקרחונים בקטבים. הקרחונים בגרינלנד נמסים הרבה יותר מהר מאשר ב-350 השנה האחרונות ובאנטארקטיקה, מדף קרח פי שלושה מהגודל של מנהטן ניתק לאחרונה מהיבשת אל הים. התמוססות מהירה זו של הקרחונים מובילה לעלייה במפלס פני הים שכבר הרגשנו השנה בים התיכון, כאשר 70% משטחה של ונציה הוצף.

גם כל הדלתא של הנילוס במצרים צפויה להיות מוצפת כמו גם חלק מחופי הארץ. טמונות בכך שתי בעיות קשות: הראשונה, בדלתא של הנילוס חיים עשרות מיליוני אנשים ונשאלת השאלה מה יעשו במקרה כזה ולאן יילכו. הבעיה השנייה והקשה לא פחות היא שהכור הגרעיני הראשון של מצרים ניבנה על-ידי הרוסים באל-דאבה שלחוף הים התיכון. במידה ואכן הדלתא של הנילוס תוצף אז גם הכור הגרעיני יעלם מתחת למים. נשאלת השאלה, מה יהיו ההשלכות של אסון זה על הים התיכון ועל חופיו? בהקשר זה יצוין, כי הרוסים בונים כור גרעיני בבנגלדש שגם היא מועדת להצפה בעקבות עליית מפלס פני הים וגם שם הכור ניבנה על חוף הים.

במידה ותחזית אקלימית זו אכן תתממש והמצב יחמיר הרבה יותר ממה שהוא כיום, נשאלת השאלה כיצד יימשכו החיים באזורנו, זאת במיוחד לאור גידול האוכלוסייה העצום. כיום, האוכלוסייה במזרח התיכון ובצפון אפריקה נאמדת ב-381 מיליון נפש, אולם בשנת 2100, על-פי מספר הערכות, האוכלוסייה באזור צפויה למנות כמיליארד נפש על אף הירידה הצפויה בגידול האוכלוסייה. השילוב של אוכלוסיה גדלה והולכת יחד עם התחממות ולחץ על משאבי טבע בסיסיים (מים וקרקע מעובדת) המתדלדלים והולכים עלול לגרום לאחת משתי אופציות: מלחמות בין מדינות או בין קבוצות אנשים על השליטה על משאבי מים וקרקע מעובדת והנגישות אליהם או שיתוף פעולה בניצול משאבי הטבע המוגבלים.

לאור הנתונים האקלימיים הבסיסיים הללו והשלכותיהם שכבר נראות לעין ולאור העובדה שישראל נמצאת במזרח התיכון ושלסביבה אין גבולות ומה שקורה במדינה אחת יכול להשפיע על המתרחש במדינה השכנה, על ישראל גם להתכונן ליום פקודה. במדינות ערב, השיח הסביבתי הוא שיח ביטחוני. כבר מאמצע העשור הקודם, השיח הסביבתי במדינות האזור סובב סביב ביטחון המים, ביטחון המזון, ביטחון האנרגיה, מדבור והתדרדרות הקרקע. כל פגיעה באחד מאתגרי הביטחון הסביבתי הללו עלול לפגוע בהישרדות המשטר. דוגמאות טובות לכך הן מלחמות האזרחים בתימן ובסוריה שפרצו, בין היתר, על רקע סביבתי. בדומה לערבים, גם אנחנו צריכים להתייחס לסוגיות הללו כאל סוגיות ביטחוניות ויתרה מזאת, יש ביכולתנו גם לסייע למדינות ערב להתמודד מול האתגרים הללו.

אך ראשית, כדי לעשות כן, עלינו להיות מודעים לשיח הערבי הסביבתי ולא להתעלם ממנו כמו במקרה של מתקן ההתפלה הירדני שהוא חלק מפרויקט תעלת הימים. מדינת ישראל טענה כי אין בו כדאיות כלכלית ולכן לא מיהרה לשתף פעולה עם ירדן כדי לבנותו. עבור ירדן, מתקן ההתפלה הוא חיוני לאספקת המים לאוכלוסייתה הגדלה. עתה, ישראל מבינה שטעתה ושוקלת מחדש את הנושא.

שנית, עלינו להיות מוכנים לשתף פעולה בניהול משאבי מים משותפים כמו מי התהום המשותפים לנו ולפלסטינים ומי נהר הירדן, הכנרת וים המלח המתייבשים והנהרות והנחלים הנשפכים אליהם.

מפעל התפלה באשדוד. ארכיון (צילום: אדי ישראל/ פלאש 90)

שלישית, על ישראל להיערך להגעת מספרים גדולים של פליטים סביבתיים שייאלצו לעקור ממקומות מושבם בשל התייבשות גופי מים, מדבור, הצפות ועוד ואובדן מקורות פרנסה. דוגמא טובה לכך היא עשרות מיליוני בני האדם שייאלצו לעקור מהדלתא של הנילוס למקומות אחרים.

רביעית, יהיה על ישראל להקים מוביל ארצי שיוביל מים מהדרום אל הכנרת וצפון מזרח הארץ. לבסוף, יהיה על ישראל להיערך בעצמה לקראת התרחיש הזה במישור הארצי והמקומי תוך שילוב המגזרים הערבי והחרדי.