לפני כחודש ציינה הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת עשרים שנים לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית. בישיבה החגיגית נכחו חברות וחברי כנסת, נציגים רבים ממשרדי הממשלה ומארגוני נשים, ופעילות ארגוני סיוע לנפגעות תקיפה מינית. באופן סמלי, מי שנעדרה מהדיון היתה מנסחת הצעת החוק, ד"ר אורית קמיר. המשפטנית הפמיניסטית דווקא הגיעה למשכן הכנסת באותו יום, כדי להשתתף בדיון שנערך ממש באותה שעה בחוק חדש שניסחה – החוק למניעת התעמרות בעבודה. "אני כאן כיוון שהעתיד חשוב יותר מן העבר", אמרה, "החוק הזה (למניעת התעמרות בעבודה – ע.י.) והחוק למניעת הטרדה מינית הם מאוד מאוד קרובים, ומאוד דומים".

כשאני שואלת את ד"ר קמיר מה מבחינתה מחבר בין שני החוקים, היא מבקשת לצייר משהו על המחברת שלי. תוך כדי שרטוט של שמש ששולחת את קרניה לכל עבר, היא מסבירה על רגל אחת את הרקע והתפקיד המשותף שלהם: "ב-1992 נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", היא מצביעה על השמש בציור, "החוק הזה אמור להגדיר באופן עקרוני מה הם ערכי הליבה מבחינת זכויות האדם". לאחר מכן מציירת קמיר את הקרן הראשונה, ומסבירה כי "ב-1998, העברנו את החוק למניעת הטרדה מינית, שמסביר מהו כבוד האדם וחירותו בהקשר של יחסים בין אישים של ניצול מיני". אנחנו עוברות אל הקרן השנייה, שבעיני קמיר מסמלת את החוק למניעת התעמרות: "החוק הזה עוסק בעוד שטח של החיים הבין אישיים, ומנסה לפרוט להוראות קונקרטיות מה אומר 'כבוד האדם וחירותו' ביחסים בין אנשים במקום העבודה. ככה זה אמור להיות לדעתי בכל היבט של החיים".

המושג 'התעמרות בעבודה' הוא מושג חדש יחסית בשיח הישראלי והעולמי. בהצעת החוק שניסחה קמיר הוא מוגדר כך: "התנהגות לא מקובלת שאינה מוצדקת בנסיבות העניין, הננקטת במעשה או במחדל כלפי אדם במסגרת העבודה באופן חוזר ונשנה ולאורך זמן, ומתקיים בה אחד מאלה: היא הופכת את סביבת עבודתו לעוינת ופוגענית; היא מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או יוצרת נסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו". היקף התופעה? על פי ד"ר איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי ומחבר הספר 'המגיפה השקטה במקומות העבודה' העוסק בהתעמרות, אחד מכל ארבעה עובדים בישראל חוו התעמרות בעבודה במהלך הקריירה, וכמחציתם פוטרו או התפטרו בעקבות כך.

החוק למניעת התעמרות בעבודה הונח על שולחן הכנסת לפני כשלוש שנים, על ידי חברת הכנסת מירב מיכאלי (המחנה הציוני). ביולי 2015 הוא עבר בקריאה טרומית במליאת הכנסת, אך זמן קצר לאחר מכן הוקפא – ולא נידון עד השבועות האחרונים. כעת, ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, בראשות ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), דנה בו על בסיס שבועי, תוך ניסיון לקדם את חקיקתו מהר ככל האפשר. בדיונים בכנסת הצביעה קמיר על דמיון רב בין ההתנגדויות שמעורר החוק לבין ההתנגדויות שעורר בשעתו לחוק למניעת הטרדה מינית, כמו חששות מפני תביעות שווא או ענישה מופרזת, שהתבדו לאורך השנים, או ניסיונות לצמצם את הגדרת העבירה כדי להקשות על העובדים להתלונן ולתבוע.

מעבר לבסיס המשותף של יישום 'כבוד האדם וחירותו' בתחומים שונים, קמיר מסמנת נקודות דמיון משמעותיות בין עצם העבירה של התעמרות בעבודה לבין הטרדה מינית. "התופעות הללו דומות גם במוטיבציה שלהן, וגם בתוצאה שלהן. במקרים רבים, המוטיבציה להטרדה מינית או להתעמרות היא של אדם שרוצה להעלות את מעמדו, וחושב שיוכל להשיג זאת באמצעות השפלה של מישהו אחר. זו המוטיבציה, או המניע, גם אם האדם לא מבין עד הסוף למה הוא עושה את זה. הוא רוצה לצבור כבוד, על חשבון ביוש של אדם אחר. לפעמים הוא עושה את זה בכך שהוא אומר למישהי אחרת שהיא כוסית או לא כוסית, ולפעמים הוא עושה זאת על ידי הפיכת קולגה לשק חבטות. הרבה פעמים, בשני המקרים, זה עלול להפוך מדבר שמתרחש בין שני אנשים לדבר קבוצתי. זה יכול להפוך את המתעמר או המטריד לראש חבורת הבריונים".

התעמרות בעבודה. אילוסטרציה (צילום: shutterstock).

"התוצאה, בשני המקרים", ממשיכה קמיר להסביר, "היא פגיעה בכבוד האדם וחירותו. דחיסת הקורבן למשבצת מאוד מקטינה ומדכאת, שמחזיקה אותו במצב תמידי של איום, פחד, חוסר העזה, של רצון להסתתר ולהקטין את עצמו כדי שלא יפגעו בו. כמובן שהרבה פעמים בשני המקרים, זה מוביל לנזקים מאוד חמורים, גם נפשיים וגם פיזיים. אלה לא רק התקפי בכי ודיכאון וייאוש, אלא גם פריצות דיסק, התקפי לב, שבץ, כל חלקי הגוף עלולים להגיב מאוד קשה לשני סוגי הפגיעה האלה. אז יש הרבה דמיון בדינמיקה. לכן, זה לגמרי הגיוני שגם החוקים יהיו מאוד דומים. שניהם שואפים לעקור מהשורש תופעות חברתיות רחבות היקף שנובעות מדברים דומים, וגורמות לדברים דומים".

קמיר מספרת שלא ציפתה שיחלפו עשרים שנים בין חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית והחוק למניעת התעמרות בעבודה. "חשבתי שכל שנה ייצא חוק, ותוך עשר שנים נסדיר את חיינו לפי מה שחוק היסוד אומר. חשבתי גם שזה אמור להיות מובן מאליו, לא רק לי אלא לכל שוחרי כבוד האדם וחירותו, שעכשיו צריך לתרגם את ההוראה הכללית הזאת להוראות ספציפיות ומדויקות מאוד, לתחומי חיים שונים". אבל היה כנראה גם מי שחשב אחרת, וגלגלי החקיקה עבדו לאט.

"אני בשוק העבודה כבר 35 שנים. ראיתי את התופעה הזאת, לדעתי מהיום הראשון. חוויתי את זה על בשרי בכל מקום. ואז, כשתבעתי פעמיים מעסיקים, לא יכולתי לתבוע על ההתעללות הזאת"

"חוויתי התעמרות על בשרי, בכל מקום"

קמיר (57) נולדה וגדלה בירושלים. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ותואר שני בפילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית. ב-1988 הוסמכה כעורכת דין, לאחר התמחות בבית המשפט העליון ובפרקליטות המדינה.העיסוק בפמיניזם ליווה את קמיר מתחילת דרכה המקצועית. בין היתר, הייתה מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. את הדוקטורט שלה, שעסק בתופעת הסטוקינג (הטרדה מאיימת) במשפט ובספרות מנקודת מבט פמיניסטית, כתבה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, כתלמידתה של קתרין מקינון, מהדמויות המרכזית בפמיניזם המשפטי הרדיקלי בארצות הברית. בשנת 2004 הייתה ממקימות "המרכז הישראלי לכבוד האדם", שכיום היא עומדת בראשו.

ד"ר אורית קמיר (משמאל) עם ד"ר איתן מאירי, מחבר הספר 'המגיפה השקטה' בנושא התעמרות בעבודה (צילום: ניצן צבי כהן)

עבור קמיר, התעמרות בעבודה אינה רק מושג תיאורטי – היא מעידה שחוותה אותו על בשרה. "אני בשוק העבודה כבר 35 שנים. ראיתי את התופעה הזאת, לדעתי מהיום הראשון. חוויתי את זה על בשרי בכל מקום. ברור שלא ידעתי לכנות אותה בשם, אבל אני מכירה את הסיפורים האלה מאז ומעולם. ראיתי את זה קורה כמו הטרדה מינית, בכל מקום סביבי. ואז, כשתבעתי פעמיים מעסיקים, ראיתי שבשני המקרים לא יכולתי לתבוע על ההתעללות הזאת, על ההתעמרות, כי אי אפשר היה לתבוע על זה. היה צריך לתבוע על הרבה דברים מסביב, אבל לא על זה".

שתי התביעות אותן מזכירה קמיר היו כנגד מוסדות אקדמיים בהם לימדה. בראשית העשור הקודם, לאחר שוועדת המינויים של האוניברסיטה העברית העניקה לקמיר קביעות, ביטלה ועדת המינויים העליונה את ההחלטה. קמיר תבעה את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה בירושלים, בטענה כי המוסד מתנכל אליה בשל דעותיה הפמיניסטיות, ובפרט עקב החוק למניעת הטרדה מינית שכתבה וקידמה, החל כמובן גם על מקום העבודה. האוניברסיטה העברית הכחישה טענות אלה, ולבסוף הושגה פשרה בין הצדדים. התביעה השנייה הייתה כנגד המרכז האקדמי פרס, לאחר פיטוריה מן המוסד. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק לטובתה של קמיר בתביעה זו, קבע כי פוטרה שלא כדין, ופסק לטובתה פיצויים.

בעקבות התביעות שניהלה, גילתה קמיר שלתופעה שחוותה יש שם – התעמרות בעבודה. "קראתי ספרות זרה, וראיתי שבמדינות אחרות כבר מדברים על התופעה הזאת וממשיגים אותה", סיפרה.

ההחלטה לפעול בנושא לא הייתה מידית, וחלפו עוד מספר שנים עד שקמיר החלה לפעול לחקיקת חוק. "זה הלך והתבשל אצלי הרבה שנים, עד שלפני כארבע שנים, הזמין אותי ד"ר איתן מאירי והציע שנקים ועדה ציבורית ונעורר מודעות לעניין. הצעתי לו שנעשה יותר מזה – אפשר לנסח חוק. הנושא לא צריך להיות רק ברמת הציבור, משום שכשיש חוק, פתאום אנשים לוקחים את התופעה ברצינות. ישבתי וניסחתי את הצעת החוק, וכעבור מספר חודשים חברת הכנסת מירב מיכאלי שאלה אותי אם אפשר להניח אותה על שולחן הכנסת. היא הכניסה את משרד עורכות הדין של אורנה לין שיעזרו לנו לעבור על הסעיפים שהצעתי, כי הן מומחיות בדיני עבודה. וכך זה קרה".

"ההפנמה של החוק הנוכחי תהיה מהירה פי אלף"

לצד הדמיון לחוק למניעת הטרדה מינית, קמיר מציינת שני הבדלים מרכזיים בין החוקים. "החוק למניעת הטרדה מינית חל בכל תחומי החיים, לא רק בעולם העבודה. הוא חל ברחוב, במשפחה, בכל מקום. החוק למניעת התעמרות בעבודה מכסה במובן הזה טריטוריה הרבה יותר מצומצמת, רק יחסי עבודה, מתוך הנחה שיש מאפיינים ייחודיים להתעמרות בעבודה, ששונים מאשר התעמרות ברחוב או בבית. הוא כמובן גם רחב יותר, משום שלא מתעמרים באנשים רק על רקע מיני. מתעמרים באנשים בגלל הגודל שלהם, אם הם מגמגמים, בגלל שהם עובדים טובים, או אתיופים, או גאורגים, או בגלל שאדם מסוים פשוט רוצה להתעלל באחרים. העילות הן הרבה יותר רחבות, התחום הוא יותר מצומצם. ההבדל המשמעותי השני, הוא שבגלל שהחוק מתמקד בעולם העבודה, הוא אינו חוק פלילי –  ויגיע לדיון בבתי דין לעבודה ולא בבתי משפט".

במאמר שפרסמת לקראת 20 שנים לחוק ההטרדה המינית, כתבת שקיימות עדיין בעיות במענה של מערכת המשפט לתופעה. יש משהו שאפשר ללמוד מזה כלפי חקיקת החוק למניעת התעמרות בעבודה?

"קודם כל, זה לגמרי ברור שההפנמה של החוק הנוכחי תהיה פי אלף יותר מהירה, כי כולם כבר מכירים את החוק למניעת הטרדה מינית. לא רק אנחנו אומרים על סעיפים רבים בחוק שהם כמו בחוק למניעת הטרדה מינית. גם הציבור הרחב שומע שהתעמרות בעבודה משמעה כך וכך, ואומר 'אה זה כמו בחוק למניעת הטרדה מינית'. עברנו את זה פעם אחת, הפעם השנייה תהיה הרבה יותר מהירה. כבר לא ייקח עשר שנים עד שאנשים יתחילו להבין על מה מדובר.

"זה שמישהו מוכן להודות שהוא נפל קורבן לדבר כזה, לא אומר שמשהו איתו לא בסדר. זה אומר שהוא מאוד אמיץ, ומסוגל להודות בזה, לעמוד מול העולם ולדרוש שיפסיקו לפגוע בו"

"עם זאת, קיימות בעיות שהן מבניות למערכות המשמעת והמשפט, וצריך לטפל בהן באופן מבני. למשל, סחבת של עולם המשפט, היא רעה חולה מטורפת. עד שלא יהיו הרבה יותר תקנים לשופטים, גם  בבתי הדין לעבודה אבל לא רק שם, הדברים לא ירוצו יותר מהר. כשאדם צריך לתבוע, בין אם על הטרדה מינית ובין אם על התעמרות בעבודה, ולחכות שנים עד לסיום המשפט, זה נזק נורא ואיום".

"עובד שמתלונן הוא אמיץ"

בעייה נוספת שקמיר מתריעה מפניה היא יצירת דימוי שלילי לעובדים שיתלוננו על התעמרות, בדומה למתלוננות על הטרדה מינית – תופעה המכונה 'האשמת הקורבן'. "כשמישהי מתלוננת על הטרדה מינית, היא נחשפת לסכנה שתהיה סטיגמטיזציה שלה, כבעייתית, כרגישה מדי, אולי כפתיינית, וכן הלאה. לצערנו, דבר דומה קורה מול חלק מהעובדים שמתלוננים על התעמרות – מעסיקים מתייחסים אליהם כאל מייצרי בעיות, לא רוצים להתקרב אליהם, חושדים בהם שהם מביאים את זה על עצמם."

ד"ר אורית קמיר בועדת העבודה בכנסת (באדיבות דוברות הכנסת)

"צריך יהיה להילחם בסטיגמות ובסטריאוטיפים בשתי החזיתות האלה", מדגישה קמיר, "גם אדם שהתלונן על התעמרות, לא צריך להיחשד כמי שהביא את זה על עצמו, ושמשהו לא בסדר איתו. צריך להבין שמערכות מכילות באגים של התעללות, התעמרות, הטרדה, התנכלות. זה שמישהו מוכן להודות שהוא נפל קורבן לדבר כזה, לא אומר שמשהו איתו לא בסדר. זה אומר שהוא מאוד אמיץ, ומסוגל להודות בזה, לעמוד מול העולם ולדרוש שיפסיקו לפגוע בו".

עם זאת, קמיר מציינת כי הטיפול בהתעמרות בעבודה לא יכיל חלק מהבעיות שקיימות כיום בטיפול בהטרדה מינית: "פה לא יהיה מפגש עם המשטרה. נניח העובדה שאת באה למשטרה ועוברת חקירה נגדית חסרת רגישות, מרגישה שמזלזלים בך ומעדיפה פשוט לפרסם את השם של הפוגע באינטרנט – זה לא יהיה".

"אם הממונות למניעת הטרדה מינית עושות עבודה טובה ולא נפלאה, זה יותר מכלום"

הצעת החוק העדכנית למניעת התעמרות נותנת  בידי כל עובד שחווה התעמרות את היכולת לתבוע את מעסיקו בבתי הדין לעבודה. אך עוד קודם לכך, קובעת הצעת החוק כי על המעסיק לדאוג לפרסם במקום העבודה תקנון למניעת התעמרות, ולהדריך את עובדיו בנושא. הצעה נוספת שעלתה בדיון האחרון על החוק, היא קביעת ממונה למניעת התעמרות במקום העבודה – בדומה לממונות למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה. אלא שבחודשים האחרונים, התקיימו מספר דיונים בכנסת על הבעיות הקיימות כבר היום עם הממונות כנגד הטרדה מינית במקומות העבודה, בראשן היעדר רגולציה על בחירתן והדרכתן לנושא.

בדיונים שהיו לאחרונה על ממונות על הטרדות מיניות בעבודה, עלו כל מיני בעיות שקיימות היום ביחס אליהן. לא יקרה אותו דבר אם אותה ממונה על הטרדה מינית, תהיה עכשיו אחראית גם על מניעת התעמרות בעבודה?

"אומרים שהאויב של הטוב הוא הכי טוב שיכול להיות. אין דברים מושלמים. אני מלכתחילה לא חשבתי שזה רעיון טוב, שהממונות על הטרדה מינית תהיינה עובדות מתוך מקום העבודה. חשבתי שמוטב שתהיה רשות של המדינה שתטפל בכל מקום עבודה. אבל אז, לפני עשרים שנים, חשבתי שאם המדינה תצטרך לתקצב רשות ציבורית חדשה, זה לא יקרה, ועדיף להתחיל ממנגנון שהוא פחות ממושלם. לצערי הרב, מאז השקפת עולמה הימנית הכללית של המדינה רק הקצינה באופן משמעותי. ברור שלא יקימו עכשיו נציבות וישקיעו כוח אדם כדי לטפל טוב בדברים האלה. היום, במקום לדבר על נציבות כזאת, צריך לעבוד עם מה שיש. יש הרבה ממונות שעושות עבודה נפלאה. ואם הן עושות רק עבודה טובה ולא נפלאה, זה הרבה יותר מאשר כלום. תמיד אפשר לפנות בהמשך לבית הדין לעבודה, שעושה מה שהוא יכול ומחבק עובדים שמתלוננים. עכשיו הוא יחבק גם על התעמרות".