נפתח בתרחיש דמיוני: מנהיג או מנהיגת המפלגות המתמודדות בבחירות 2019 מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, בה יחשוף את מצעה הכלכלי של המפלגה. "יש דרך חלופית, והיא לא קיצוצים תקציביים בלתי נגמרים", יאמר אותו מנהיג מול המצלמות והמיקרופונים, "אנחנו זקוקים להשקעה ממשלתית כדי לתמרץ את הכלכלה שלנו, וכדי לייצר מקומות עבודה ושכר. לכן, אנחנו מתחייבים להגדיל את תקציב המדינה ב-60% מגודלו הנוכחי בתוך עשור, ולהוסיף לו עוד 200 מיליארד ש"ח, אותם נלווה מהציבור או נדפיס". המילים האלה בישראל של היום נשמעות כמעט דמיוניות, וגם אם ייאמרו, מרבית העיתונות הכלכלית כבר תדאג לסמן את הרעיון כמסוכן והזוי, ולא כהצעה לגיטימית שניתן להתווכח על היתרונות והחסרונות שבה.

ההסבר לכך שאמירה כזו נשמעת בלתי אפשרית בשיח הפוליטי והכלכלי בישראל של היום נעוץ בפער העצום בגיוון ובאיכות השיח הכלכלי בין ישראל למערב, בעיקר במה שקשור להצבת חלופות למשטר הכלכלי שעיצב את המערב בשלושת העשורים האחרונים – הניאו-ליברליזם. למעשה, המילים שלמעלה נכתבו לאחרונה במצע מפלגת הלייבור בבריטניה בהנהגתו של ג'רמי קורבין, מפלגה שנמצאת בקרב צמוד מול המפלגה השמרנית על הנהגת הממלכה המאוחדת, ובחלק מהסקרים אף עוקפת את יריבתה. כמובן שלא כולם בבריטניה מסכימים איתו, ועדיין, מדובר בפוליטיקאי בעל סיכוי ריאלי להפוך לראש הממשלה הבא של בריטניה. (כדי להתאים אותן לישראל, שינינו רק את המספרים – הסכום שהלייבור מתחייבים להוסיף לתקציב הוא 500 מיליארד פאונד).

גם במערכת הפוליטית בבריטניה תרחיש כזה היה נחשב עד לא מזמן לדמיוני. עד לפני מספר שנים קיבלה מפלגתו של קורבין כמעט לחלוטין את המדיניות הכלכלית של השמרנים, שכללה קיצוצים רחבים בתקציב המדינה, הפרטת השירותים הציבוריים ופגיעה בזכויות החוקיות של העובדים. למעשה, בפעם הראשונה מאז שנות השמונים של תאצ'ר עולים לכותרות פוליטיקאים שמאתגרים את ההנחות הכלכליות המקובלות, ובמקרים רבים זוכים לתמיכה ציבורית.

מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין מגיב להכרזה על תוצאות הבחירות 9.6.17 (צילום: Dominic Lipinski/PA via AP).

קורבין זוכה לאהדה לא מבוטלת על אף שחיטת הפרות הקדושות של השיח הכלכלי בימינו. בנוסף להגדלת תקציב המדינה, מציעה מפלגתו להלאים את השירותים החיוניים שפועלים כיום בחוסר יעילות ובמחירים מופקעים לטענתם. גם הלאמת שירותים ציבורים נחשב לטאבו בשיח הכלכלי מאז שנות השמונים, אבל על פי סקרים שנערכו בבריטניה לפני מספר חודשים, מרבית הציבור הבריטי דווקא תומך בהלאמה כשמדובר ברכבות למשל. מפלגת הלייבור הבטיחה להלאים גם את חברות האנרגיה, ולקבוע בעצמה את המחירים לצרכן.

מה שנחשב בלתי סביר זוכה לתמיכה רחבה

קורבין והלייבור הבריטיים לא לבד. בבחירות המוקדמות שקיימה המפלגה הדמוקרטית למועמדה לנשיאות הציע הסנטור ברני סנדרס לבצע השקעה של טריליון דולר בתשתיות, הצעה שהזכירה את ה"ניו דיל" המפורסם של הנשיא רוזוולט בשנות השלושים. "שנים רבות מדי כבר ייבשנו באופן דרמטי את התשתיות בהן הכלכלה שלנו תלויה. זו הסיבה שבגללה הצעתי להשקיע טריליון דולר לאורך חמש שנים, כדי לשפר אותן" אמר סנדרס בהסבר לתכנית. סנדרס קורא גם להטלת מס על השקעות הון ספקולטיביות ופיקוח הדוק יותר על וול סטריט. כיום מציעה הסנטורית אליזבת' וורן, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2022, להטיל מס על הון. מדובר בהצעות שלא נשמעו בשיח הכלכלי בארה"ב במשך שנים ארוכות.

סנטורית אליזבת' וורן נואמת באיווה, ארה"ב ב4 בינואר 2019. (AP Photo/Nati Harnik)

חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז מניו יורק הוכיחה גם היא שניתן להשמיע מדיניות כלכלית שפורצת את גבולות השיח הקיים. הצעתה של קורטז להחיל מס הכנסה של 70% על בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר בארה"ב היא פופולרית למדי. אבל ההצעה המשמעותית ביותר של קורטז היא "גרין ניו דיל" – מדובר בתכנית השקעה מאסיבית, שמטרתה להחליף את התשתיות האמריקאיות בכאלו המבוססות על אנרגיה מתחדשת. כך, טוענת קורטז, ניתן יהיה להפחית משמעותית את פליטות הפחמן בארה"ב, ולייצר כמות עצומה של מקומות עבודה איכותיים בעלי שכר גבוה. מדובר כמובן בתכנית שתדרוש הרחבה משמעתית של תקציב המדינה, דבר שנחשב לבלתי סביר רק לפני כמה שנים.

אלכסנדריה אוקסיו קורטז מתראיינת לאחר שניצחה את גוז'ף קרולי כנציגת הדמוקרטים (AP Photo/Mark Lennihan)

התפכחות בעולם – אבל לא בישראל

מאז שנות השמונים יישמו רוב מדינות המערב את הכלכלה הניאוליברלית, המבוססת על צמצום השקעות ממשלתיות, מסים נמוכים, הפרטות, ביטול ההגנות על עובדים והקלות על שוק ההון. הקריאות לשינוי כיוון החלו להישמע בעקבות שילוב בין מספר גורמים – החל במשבר הכלכלי של 2008 והמיתון שבא אחריו, דרך המשברים החברתיים שנבעו מצמצום השירותים הממשלתיים והפגיעה בזכויות העובדים, ועד לחוקרי כלכלה מהזרם המרכזי שהצביעו על הכשלים במדיניות זו. זוהי התשתית לקריאותיהם של קורבין בבריטניה, סנדרס, וורן, ואוקסיו-קורטז בארה"ב, וכן פוליטיקאים נוספים כמו מלנשון בצרפת, שזוכות לפופולריות ולתמיכה ציבורית.

אלא שההתפכחות והביקורת על הכלכלה הניאוליברלית כמעט ולא הגיעה לישראל. הוצאות הממשלה כבולות לכללי הוצאה מחמירים, והגדלתן אינה נושא לדיון ציבורי אלא מושא להפחדה ציבורית על ידי הפקידות, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקאים. גם כשכלכלני מחלקת המחקר של בנק ישראל טענו כי כדי להשוות את השירות הציבורי בישראל לממוצע המדינות המפותחות נדרש להגדיל את תקציב המדינה ב-129 מיליארד ש"ח, כלומר להעלותו בשליש (בערכי 2015), הם זכו למתקפה חריפה מצד משרד האוצר ושר האוצר כחלון.

חדר מיון בבית חולים ברזילי באשקלון (צילום: shutterstock).

מירוץ לימין, ללא אלטרנטיבה

עד כה נדמה כי הדיון הכלכלי במערכת הבחירות הנוכחית היא זירה להתגוששות בין מרבית המפלגות על אימוץ עמדה 'ימנית' יותר – נתניהו מתגאה ברפורמות שהוביל להגדלת שוק ההון, צמצום קצבאות הרווחה וההפרטות, יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד טוען שנתניהו מתערב בכלכלה יתר על המידה ושרק הוא יוכל לשמור על 'אחריות תקציבית', יו"ר 'העבודה' גבאי טוען שייעל את המגזר הציבורי (בדרך כלל שם נרדף לקיצוצים ופיטורים), וכן שישפר את השירות לאזרח מבלי להגדיל את תקציב המדינה. הרכש החדש, גנץ, דיבר בנאומו הראשון לאומה על הגדלת התחרות והסרת מכסים, האיחוד הלאומי הציגו מצע ניאוליברלי עטוף בדברי חכמים, וגם איילת שקד מ'הימין החדש' מבטיחה שלא תכרות ברית עם ההסתדרות אלא תפעל להחלשתה.

גם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שאמנם מצא עצמו דורש להגדיל את תקציב הביטחון במיליארדי שקלים, אינו מבקר את השיטה הניאוליברלית. מפלגתה של אורלי לוי, 'גשר', דורשת שינוי סדר העדיפויות לטובת השכבות החלשות, אך לא הציגה עד כה תכנית למימון מהלכים אלה. לוי אף הצטרפה לתוקפים את מדיניות שר האוצר כחלון מימין כשטענה שהיא מגלמת "בור תקציבי" בן שמונה מיליארד שקלים ש"יחייב קיצוצים גדולים בשנים הבאות".

תמיד חשוב לקרוא את האותיות הקטנות.

Posted by ‎אורלי לוי-אבקסיס‎ on Friday, 11 January 2019

גם מרבית הח"כים של מרצ, שריד למפלגת מפ"ם ההיסטורית, מוכרים לציבור בעיקר בזכות מאבקים למען מיעוטים וזכויות האדם, ומרבים לטעון כי מימון הגדלת השירותים החברתיים צריך להגיע מהקטנת ההשקעה בפיתוח ההתנחלויות או בתקציב הביטחון – ולא מהגדלת עוגת התקציב כולה.

משה כחלון בכנס ההשקה של קמפיין הבחירות באשקלון. (צילום: אלעד מלכה)

במציאות הזו שר האוצר משה כחלון ומפלגתו 'כולנו', שמדיניותם מתאפיינת בתיקוני עיוותים שונים בתוך הכלכלה הניאוליברלית, הם הסמן השמאלי, על אף שאינם מערערים על עצם השיטה הניאוליברלית. עם זאת, גם כחלון היה מוכן לעיתים לחרוג ממנה, גם בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרדו – למשל בהעלאת קצבאות הנכים ותשלום החוב לשוטרים – שמשמעותם הגדלת תקציב ארוכת טווח. אליהם מצטרפים חברי כנסת בודדים ממפלגות שונות, לאו דווקא מפלגות שמאל שהובילו מהלכים נקודתיים להגדלת תקציב המדינה, או כנגד הפרטה כלשהי – החל מאילן גילאון (מרצ) שיזם את החוק להעלאת קצבאות הנכים ושר הרווחה חיים כץ (ליכוד) שקידם את יישומו בפועל, דרך גלעד ארדן (ליכוד) שנאבק למען השוטרים, ועד המאבק של כץ על עצמאות תקציב הביטוח הלאומי והפסקת הכפפתו למשרד האוצר. ישנן כמובן גם דוגמאות נוספות.

"מי שמציע משהו קצת שונה, מיד שולחים אותו לונצואלה"

מדוע, אם כן, לא צומח כאן סנדרס ישראלי? לשאלה הזו יש תשובות רבות. חבר הכנסת דב חנין, אחד מהבודדים בכנסת שלא היסס לבקר את המדיניות הניאו ליברלית ופרש לאחרונה מהכנסת, מסכים שיש פער גדול בין הויכוח במערב לבין המצב בישראל. "הדיון הכלכלי חברתי בישראל הוא דיון מאוד שמרני ומאוד ימני", אמר ל'דבר השבוע', "מי שמציע משהו קצת שונה, מיד שולחים אותו לונצואלה. יש לי עכשיו חילופי מאמרים משעשעים ביותר עם נחמיה שטרסלר ב'הארץ' וזה באמת מעיד על תפיסה לא רצינית ולא מפותחת של הדיון."

ח"כ דב חנין נואם בכנסת, ארכיון (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

חנין מסמן התרחקות של השיח הפוליטי ומרבית הפוליטיקאים מהמצוקות של הציבור. "הפוליטיקה הישראלית לא מתעסקת בנושאים החברתיים באופן אמיתי ומשמעותי, היא פשוט רחוקה משם. יש פוליטיקאים שיש להם עמדות יותר מתקדמות." תופעה נוספת היא שעקב הויכוח הפוליטי מדיני, הדיון הכלכלי לא מתנהל בהכרח בין מפלגות יריבות, אלא בתוך המפלגות עצמן. "רוב המפלגות לא מגדירות את עצמן לפי נושאים חברתיים וכלכליים, ולכן בתוך אותה מפלגה יש מגוון של עמדות בנושאים חברתיים, אבל המנעד של הויכוח הזה הוא לא מספיק רחב."

המצב הזה עומד בבסיס החלטתו של חנין לפרוש מהכנסת לאחר כעשור של פעילות פרלמנטרית. "אין משמעות בישראל לפוליטיקה סוציאליסטית", הוא אומר, "אני שלם עם ההחלטה שלי לצאת מהכנסת, בדיוק כדי להיאבק לשינוי של החברה הישראלית – גם בחברתי וגם במדיני כלכלי, ואני שלם עם ההחלטה לעשות עבודה פוליטית מלמטה, אבל אני לא אכחיש שאני ברגשות מעורבים לגבי מה יהיה בכנסת".

משבר שנות השמונים עדיין כאן

כששאלנו את פרופ' רפי מלניק על היעדר הביקורתיות בשיח הכלכלי בישראל, הוא סימן את הטראומה שעבר המשק הישראלי בשנות השמונים כגורם נוכח ומעצב את הרובד הפסיכולוגי של המדיניות הכלכלית הישראלית. "בחוגי אגף התקציבים באוצר עדיין נמצאים תחת הרושם של המשבר הגדול שעבר על הכלכלה הישראלית בתקופת האינפלציה הגדולה", אומר מלניק, המלמד בבית בספר לכלכלה ובבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, "הם עוד לא היו אז בחיים, אבל התורה בעל פה ממשיכה לעבור מדור לדור. הפוקוס שלהם בנושאים המקרו כלכליים בנושאים המצרפיים – הגירעון, סך ההוצאות, שזה דבר חשוב מאוד, אבל אנחנו כבר בסביבה מאוד נכונה, אולי אפילו בפעילות יתר בנושאים האלה. נושאים לא פחות חשובים ואפילו יותר קריטיים לכלכלת ישראל, עדיין לא נכנסו לתודעה במידה שהם צריכים. הנושא מספר אחד – אולי הבעיה המרכזית של כלכלת ישראל, זה הפריון, התפוקה לעובד".

ישיבת ממשלה מיוחדת בנושאים כלכליים, במשרד ראש הממשלה בירושלים. משמאל לימין, ראש הממשלה שמעון פרס, השרים גד יעקובי ומשה שחל, היועץ נויבך, ח"כ עוזי ברעם, פרופ' ברונו, וראשי ההסתדרות חיים הברפלד וישראל קיסר. 30.06.1985 (צילום: הרמן חנניה/ לע"מ).

מלניק, שהיה חבר בוועדת טרכטנברג שקמה בעקבות מחאת האוהלים, מספר כיצד הצעות 'מרחיקות לכת' נפסלו בישיבות הוועדה: "היינו צריכים לדאוג שהתכניות שאיתנו יהיו ממומנות. היה לנו יעד של הקטנת העוני בישראל. בתת ועדה של ועדת טרכטנברג אמרתי שצריך לשקול מספר מסים, שעשויים לתרום לעניין הזה, בעולם מדברים על זה הרבה. ההצעה הראשונה היתה מס רכוש, כמו שמציעה אליזבת' וורן. אמרתי, בואו נשקול מס רכוש בישראל. ההצעה השנייה שלי הייתה מס ירושה – שלפחות על פני דורות, תהיה נקודת זינוק שוויונית יותר לאנשים, שמס הירושה יכול לתרום לזה. החלופה השלישית שהתקבלה, ואותה פחות העדפתי, זה מס יסף – למסות את בעלי ההכנסה הגבוהה מעבר למס הכנסה – זה היום המעבר מ48% ל50% מס שולי. היה ויכוח גדול מאוד, במעורבות עקיפה של פוליטיקאים. אם היה יוצא מס רכוש, או מס ירושה, שכמובן מחייב מס מתנות, זה היה יותר פועל לכיוון הזה.

מלניק מצטרף לקביעה כי גודל התקציב, סוגיה שעליה מתקיים ויכוח ער בכל מדינות המערב, כמעט ולא עומדת לדיון ציבורי בישראל. "הוויכוחים במערב מגיעים פחות לישראל", הוא מאשר, "נכון – יש אזיקים על תקציב המדינה. הכלל הפיסקלי שמגביל את הגידול בתקציב התאים מאוד לתקופה שמשקל ההוצאות היו חריגות יחסית לתוצר, אבל היום אנחנו בחריגה בכיוון ההפוך. להמשיך עם הכלל הפיסקלי הזה היום זה בהחלט לא מתאים. אני אפילו הצעתי בכמה הזדמנויות לשנות אותו, וההצעה שלי אומרת – בואו נחליט בוויכוח ציבורי ודיון פומבי מה משקל ההוצאה הציבורית שרצוי למדינה. לא היה דיון כזה. הכלל הפיסקלי קבע שהוא מוכרח לרדת כל הזמן, למרות שאף אחד לא החליט את זה, וזו החלטה סופר חשובה ומהותית מבחינת איך הכלכלה נראית ואיך החברה נראית".

פתוחים לכלכלה אחרת, אבל חוששים מקיצוניות

תני גולדשטיין, יועץ ממשרד וגנר את גולדשטיין המלווה גופים כלכליים, ארגונים חברתיים ופוליטיקאים, טוען שהציבור הישראלי דווקא פתוח לרעיונות כלכליים אלטרנטיביים, והבעייה נמצאת בתחום אחר לגמרי. "זה תחום שמתנהל באווירה של שדה מוקשים. אנחנו נתקלים בה כל הזמן בעבודתנו עם ארגוני שמאל ומועמדים פוליטיים, ואפילו ארגונים חברתיים שאינם ארגוני שמאל, ואנחנו רואים מאיפה היא באה. היא לא באה מהתחום הכלכלי. לאנשים כאן יש פתיחות גדולה לאמירות שיוצאות מהקופסה בתחום הכלכלי, ובסך הכל יש לנו כמדינה שורשים סוציאליסטיים. היא בטח גדולה בהרבה מארה"ב, ששם סנדרס היה המועמד הראשון שהכריז על עצמו כסוציאליסט מאז המפלגה הסוציאליסטית שהיתה שם. בארה"ב, למילים כמו הלאמה הגדלת מסים יש מטענים שליליים שמפריעים לאנשים כאלה בבחירות."

"בישראל לעומת זאת, אנשי מיינסטרים כמו יחימוביץ' ופרץ דיברו במצבי משבר בהם חברות מסחריות התנהגו בכוחניות ואלימות, כמו מתווה הגז, המשבר שהיה בטבע או המשבר של צים והאחים עופר, ואיימו להלאים אותם. היתה לזה השפעה. ההתבטאויות הכוחניות והפופוליסטיות של עמיר פרץ הזיזו את החברות, בטח לעומת ביבי."

אז איפה המוקש לדעתך?

"בכל התחום שנוגע ליחסי יהודים ערבים. במצבי משבר, יש טקטיקות שהארגונים החברתיים עושים כל הזמן, כמו להפגין מתחת לבית של מישהו, או ללכת ברחוב ולצעוק 'הוא שודד'. אלו טקטיקות מקובלות מדמוקרטיה. אבל בישראל, דברים שאתה אומר בסגנון הזה מעוררים חרדות, שאחרי זה אתה מתחרט שאמרת אותם. למשל כשאמרו לתשובה 'שודד' ו'שוד הגז', אז אנשים אמרו להם – איך אתם מדברים ככה, רצחו פה ראש ממשלה שקראו לו בוגד. זה מעורר חרדות, ויש תעשייה שלמה של ארגונים שכל הקיום שלהם זה למקסם את החרדות האלה. יש פה תיבת תהודה כפולה. אם אנשים הולכים עם קילשונים לטייקון כי הוא שודד את הציבור, אז מישהו ייקח את זה למקום של עימות כמו יהודים ערבים."

עובדי כלל ביטוח מפגינים מול ביתו של מנכ"ל החברה איזי כהן (צילום: ניצן צבי כהן)

גולדשטיין מספר כיצד מאבק חברתי תמים לחלוטין קוטלג כבגידה במדינה: "היינו מעורבים במאבק לוקאלי בחיפה נגד כביש מסוכן. תושבים לא רצו שיסללו להם כביש מסוכן ליד הבית. לא משהו רדיקלי כמו להלאים את 'טבע'. אבל מה קרה? הכתבת שסיקרה את המאבק בצורה הכי נלהבת היתה כתבת של אתר מקומי בשם סמאר עודה, קרובת משפחה של איימן עודה (יו"ר חדש). הם אחמדים, קבוצה שמשרתת בצה"ל. ברגע שהסתבר שהיא הכתבת שמסקרת את המאבק נהייתה שם חגיגה שלמה ועשו להם דה לגיטימציה. דוגמה נוספת – כשהקרן החדשה התגייסה למאבק הגז, עוד בשלבים המוקדמים שלו, הם תמכו ברפורמה של ששינסקי שלא היתה רפורמה קיצונית, והיתה יזומה מטעם ראש הממשלה. התוצאה היתה ש'אם תרצו' אמרו שהם עושים את זה בשביל הגז המצרי כדי לדפוק את המדינה."

עצם סימונה של הקרן החדשה כעוינת למדינה על ידי מנהיגי הימין מאפשר לפסול מראש טענות של ארגונים הנתמכים על ידה. "ארגונים שאנחנו עובדים איתם וקיבל קצת כסף מהקרן החדשה, בכל פעם שהם באים ומותחים ביקורת על ח"כים שאינם חברתיים התגובה היא 'אה, זה הקרן החדשה שלחה אתכם'", מספר גולדשטיין, "עבדנו עם ארגון של טוענות רבנות שיוצאות נגד הכפייה הדתית, והן הזהירו מסעיף בחוק הלאום שקבע שתהיה עדיפות למשפט העברי. טוענות דתיות אורתודוכסיות ירושלמיות, ימניות, רצו לעשות על זה מחאה. אף ארגון לא רצה לממן אותן חוץ מהקרן החדשה. אבל מהרגע הזה אף אחד לא הקשיב להן. גם יוצאי אתיופיה – כמה הם היו צריכים להשקיע כדי לא לתייג את המאבק שלהם כשמאלני. אמרו בשעתו שיוצאי אתיופיה עצמם הם לא אלימים, ושיש 'גורמי שמאל' שמתסיסים אותם."

חרדה נוספת שקיימת בקרב רבים מהציבור הישראלי נובעת מההיסטוריה הסובייטית. "המילה קומוניזם מעוררת אסוציאיות קשות, אבל לא בגלל זה שזה רעיון כלכלי כל כך נורא, אלא בגלל שברית המועצות דיכאה את היהודים והיתה נגד ישראל. יש כאן גם מיליון יוצאי ברה"מ והרבה פעמים אני שומע כאן דברים כמו 'בברה"מ היו דברים קשים, אבל החינוך היה באמת בחינם, או ש'שם לא היו נותנים לתשובה לגנוב כל כך הרבה'. מצד שני, כשאומרים להם על מישהו 'קומוניסט' הם נבהלים. רואים מישהו כמו דב חנין, שהוא מנהיג עובדים, מנהיג חברתי, פרלמנטר מצוין, רק שומעים שהוא ממפלגה קומוניסטית, הם נחסמים. וזה נכון לא רק על יוצאי חבר המדינות, אלא על ישראלים באופן כללי."

נגד הממשלה או נגד המדינה?

מנסיונו של גולדשטיין, 'תעשיית הפחד' הזו משפיעה עמוקות על מובילי המאבקים, שחוששים להיתפש כקיצוניים מדי. "יש פחדים קיומיים מכל מה שנשמע קצת אלים, ויש מי שמספסר בפחדים האלה ובראשם ראש ממשלת ישראל. זה נוגע לכל דבר שאנחנו מתעסקים איתו, וכל פעם שמעוררים מהומות כדי למשוך תשומת לב, זה יוצר מחול שדים. מה סתיו שפיר עשתה? הוציאה אנשים לרחובות כדי לדבר על יוקר המחיה ורנט קונטרול. מאות אלפים ברחובות מדברים על יוקר המחייה. זה כמו שה99 אחוז היו מביאים 30 מיליון איש לרחובות. אבל באה איילת שקד מישראל שלי ושלחה לכל משתתפי ההפגנה ובערך לכל בן אדם בישראל SMS שסתיו שפיר לא קמה בזמן שירת התקווה, מה שבכלל לא היה נכון, וסימנה את שפיר בתור סוציאליסטית מסוכנת אנטי ציונית."

שלטים הקוראים למדינת רווחה בהפגנה במהלך המחאה החברתית ב-2011. (צילום ארכיון: נתי שוחט/פלאש90)

אנחנו מזכירים לגולדשטיין את תשדיר הבחירות בו השווה נתניהו את העובדים המאורגנים ברשות השידור לטרוריסטים מארגון החמאס, והוא מציין שגם זה דפוס חוזר – שמחלחל עמוק. "כשביבי משווה ועדים לחמאס, מקשיבים לו. הוא גם השווה את עובדי הנמלים לאויבים ואת חברת חשמל למשחתת של הורמאכט. בכל סכסוך עבודה, העובדים חייבים להיות יותר אגרסיביים מהממשלה או בעל ההון שכנגדם הם פועלים, והם תמיד 'נגד' מישהו. כשמדובר במגזר הציבורי, הם נגד הממשלה. וההבדל בין 'נגד הממשלה' או 'נגד המדינה' הוא מטושטש. זה מגיע לכל נקודה של השיח. יש פה את המטענים של הפנתרים השחורים שבסופו של דבר הלכו לחד"ש, יש מין פחד, רתיעה כזאת מלהיתפש כמתנגד למדינה. באים למפגש של פעילים חברתיים וישר מתחילים לחפש את תעודת הכשרות שלהם. בהפגנת עובדים נגד סגירה של מפעל, שמים דגל. מה זה קשור? אם הם ישימו דגל, אז הם כביכול בסדר".

"רעיונות כמו של סנדרס או קורטז מלהיטים את השיח", מסכם גולדשטיין, "קורבין בוודאי מלהיט את השיח וגם מלנשון, יותר מאשר מועמדים נחמדים או פעילים נחמדים יותר, שפחות מעוררים מהומות שפחות צועקים ופחות מדברים על הלאמה. בישראל יש אווירה ש'אסור להגזים', כי כבר רצחו פה ראש ממשלה בגלל שהשיח התלהט מידי."

הדברים החשובים נדחקים הצידה

פרופ' דן בן-דוד, כלכלן באוניברסיטת תל אביב ועומד בראש מוסד שורש למחקר כלכלי חברתי, מצביע על רדידות השיח הציבורי בנושאים כלכליים – בפוליטיקה ובתקשורת כאחד. כך נושאים חשובים וארוכי טווח כמו השקעה בתשתיות, אותה הוא מציב כצורך אקוטי לעתיד המשק הישראלי, נדחקים הצידה.  "אנחנו הולכים על הדברים שהם מאוד רועשים כעת, ותשתיות לא ממש מעניינות", אומר בן-דוד, "זה לא משתנה, מתוך נסיון – אני מנסה לדחוף את זה כבר עשרים שנה. בפעם הראשונה שהגעתי לישיבת ממשלה נאמר לי במפורש מאחד הבכירים, שלא אמסור את שמו כרגע, 'אל תדבר על תשתיות תחבורה – זה לא מעניין אף אחד'. עניתי שאם הזמינו אותי לדבר, אדבר על מה שאני חושב".

הפגנת פעילים מחוץ לתחנת רכבת חיפה חוף הכרמל, 18 באוקטובר 2018 (קרדיט: "בארכבת")

בן-דוד מציין כי מאז חל שיפור מסוים, אך לא מספיק. "הפיגור הנורא בהשקעה בתשתיות גורם לזה שאנחנו לא מרגישים את השינוי", הוא מוסיף, "את הרכבות עושים כמו עינוי סיני – טיפה טיפה, במקום לרשת את כל המדינה, ולא נותרות חלופות מלבד לעלות על הכביש. למרות שיש 40% פחות מכוניות לנפש ממדינות אירופאיות קטנות, אין לנו חלופות, והצפיפות אצלנו בכבישים היא פי שלושה".

מה לדעתך עוצר את ההשקעה בתשתיות לאומיות, בין אם מדובר ברכבות או במערכת החינוך?

"יש פוליטיקאים שעדיין חושבים במושגים של צמיחה כלכלית לעשירים שמחלחלת לעניים. צמיחה זה תחום ההתמחות שלי. הצמיחה הכלכלית נובעת משיפור בתשתיות, והתשתית האנושית הכי חשובה – ההשקעה בחינוך והאיכות שלו, כמה שיותר אנשים שאשפר להכניס למעגל של השכלה – הפריון עולה וזה נותן מוביליות חברתית וזה מאפשר לאנשים להתגבר על חסמים מהבית, לא רק בישראל. יש קשר בין השכלת הורים להישגים של הילדים. תשתית של בתי ספר טובים זה לא רק טוב לתלמידים – זה כמו להפעיל יותר צילינדרים של המנוע. זה לא לעשות להם טובה, זה לעשות לעצמנו טובה. אנו זקוקים להם. אבל הפוליטיקאים – חלק מהם חיים בעולם של בואו נעזור לעשירים ואולי משהו יטפטף כלפי מטה וכולם יהיו מרוצים מהפירורים. זה פשוט לא עובד, וזה חוסר הבנה בכלכלה".

וכשאתה משמיע את הביקורת על התפישות האלו, באילו תגובות אתה נתקל?

"כלפי התקשורת – חלק מבינים מה אני רוצה וחלק לא. יש לי גרף שמראה את הפער ההולך ועולה בין ה-7G לבין ישראל בפריון העבודה. הפער גדל פי 3 משנות ה-70. הגרף נראה אותו דבר כבר למעלה מארבעה עשורים, אני רק מעדכן אותו בכל שנה. אנשים אומרים לי 'הראית את זה כבר', אבל זו הנקודה – אנחנו נסוגים בזה כבר יותר מארבעים שנה, זה פוגע ביכולת להעלות את רמת החיים. אם לא מטפלים בזה, אם לא משדרגים את החינוך והתחבורה, את כל התשתיות האלה – זה לא משתנה, אבל לי אומרים 'אז מה חדש'? יש יותר מדי ריצה אחרי הסנסציה, מה חדש עכשיו, אבל אם הדברים לא משתנים אז זו בדיוק הבעיה, והבור הופך להיות יותר ויותר עמוק".