בעלי המניות של החברות המחזיקות בבזק נמצאים בבעיה בדמות חובות גדולים, אותם לא מוכנים הנושים לדחות יותר. האינטרס שלהם, להוציא כמה שיותר רווחים בצורת דיבידנדים מהחברה כדי לכסות את החובות, מנוגד לשני אינטרסים מרכזיים של בזק עצמה. השפעתו של ניגוד זה, ירושה ממבנה השליטה המעוות דרכו החזיק אלוביץ' בחברה, חורגת בהרבה ממאבק פנימי בתוך שוק ההון, אך פעולתו של משרד התקשורת בנושא רק מחריפה את הבעיה.
לענקית התקשורת בזק, שלמרות החבטות הרבות שעברה בחודשים האחרונים נותרה חברת התקשורת המרכזית בישראל וכמעט מונופול בתחום התשתיות הנייחת, יש שני אינטרסים מרכזיים שסותרים את האינטרסים של בעלי השליטה בה: הראשון הוא להקטין את מצבת החובות הגדולה של החברה, העומדת על מעל 13 מיליארד ש"ח. השני הוא להרחיב את ההשקעה בתשתיות החברה, וזאת כדי להציע ללקוחות שירות איכותי יותר ולשמור על נתח השוק שלה.
בעוד המתחרות מציעות בפריסה מוגבלת אינטרנט מהיר במהירות 200-500 מגה-ביט, בזק מגיעה היום בפריסה ארצית לאינטרנט במהירות מקסימלית 100 מגה-ביט למשקי הבית, ובמקומות מסויימים רק 40 מגה-ביט או 15 מגה-ביט, בשל בעיות תשתית במקטע המכונה "המייל האחרון" – מבית הלקוח עד לארון של בזק. מכיוון שליבת הרשת של בזק שודרגה מזמן לסיבים אופטיים אולטרה-מהירים, רק המקטע הסופי נותר בנחושת במהירות אטית יחסית. בזק יכולה לשדרג את המקטע האחרון באמצעות החלפת הציוד בארון ובבת הלקוחות לנתבחדיש (כמו זה שכבר השיקה), בהשקעה לא קטנה, אך בעזרתו להעלות את המהירות למאות מגה-ביט בשניה. בהסתכלות ארוכת טווח, השקעה כזו תשרת את בזק וכמובן גם את הציבור, הרבה יותר מאשר חלוקת רווחים בשוק ההון. מכיוון שלפי כל תכניות התחרות של משרד התקשורת, בפריפריה בזק תישאר מונופול בכל טווח נראה לעין, דווקא שמירה על רמת שירות גבוהה בפריפריה מחייבת דווקא את השדרוג של רשת בזק, כדי לצמצם אפליה, והקלה על פיתוח שירותים עסקיים גם ביישובים מרוחקים או פחות צפופים.
התחרות שמכשילה השקעות
בשנים האחרונות, משרד התקשורת ובזק מנהלים מאבק סמוי בנושא הפעלת רשת הסיבים של בזק, דרך השדרוג במקטע הסופי של "המייל האחרון". בזק נמנעת מהשדרוג, משום שאיננה מוכרחה לבצע אותו, כאשר משרד התקשורת מתעקש לדרוש מהחברה להשכיר את הקו המשודרג למתחרות שלה מהיום הראשון להשקתו, ובכך לפגוע באופן עמוק בהחזר ההשקעה הצפוי לה. "תחרות" מהסוג הזה היא הלב של הסדרי "השוק הסיטונאי", אך איננה תחרות אמתית, מכיוון שלקוחות המתחרות נשארות תלויות בפועל בבזק, בייחוד בטיפול בתקלות. תחרות זו מחייבת הנהגה של משטר פיקוח מחירים מורחב מצד משרד התקשורת על מחירי ההשכרה, תוך מצג של תחרות חופשית במחירים לצרכן.
הסדר זה אכן מצליח ליצור חיסכון של 10-30 ש"ח ללקוח בחודש שוק סיטונאי מול מחירי בזק, במחיר הקפאת ההשקעות בשוק, ו"משכון" של העתיד שלו. באופן תמוה, המשרד שומר על מחירי הקווים הנייחים של בזק גבוהים, וכן מחייב את ספקיות המתחרות בבזק להעביר לה נתח משמעותי ממה שהם גובות מהלקוחות בגין גודל החיבור לאינטרנט, וזאת בניגוד למדיניות מוצהרת, מגובה בשימועים, אשר אמורים להתיר לבזק להוריד מחירים ולחסוך כסף לציבור. השמירה על המחירים גבוהים יוצרת בידול בין לקוחות בזק – לקוחות ותיקים ממשיכים לשלם מחיר גבוה, ולקוחות צעירים נוטים לנטוש את השירות. הביקוש קווי לטלפון נייח בקרב מתחרי בזק מבוסס בעיקר על לקוחות מהמגזר העסקי.
התחרות בשיטת "השוק הסיטונאי" היא מיזוג יוצא דופן שמשלב בין החסרונות של כל העולמות: גם פיקוח מחירים, לעתים גבוהים במיוחד מעלות אספקת השירות, גם המשך התלות בתשתיות של מונופול בזק, וגם יצירת חסמים טכנולוגיים וכלכליים כנגד שדרוג והשקעות עתיד. נסיגה ממדיניות זו יכולה לפתור בבת אחת חלק משמעותי מהבעיות של בזק, עובדיה, בעלי מניותיה וגם של הציבור, אך בטווח הקצר יכולה לפגוע מאוד במתחרות של בזק. מדובר בהיפוך משמעותי של מדיניות משרד התקשורת, וקשה לראות את המשרד מודה בטעויות של עצמו ובנזקים שהן גרמו, גם אם בכירים משרד מחזיקים בעמדה זו בדיונים פנימיים. הדברים החמורים שנכתבו לפני כמה חודשים ע"י הסמנכ"ל הבכיר חיים גרון, נכתבו אף בלשון המעטה ביחס למצב הממשי:
"שכחנו אולי כי תחרות איננה חזות הכל ואיננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשאת (מיקסום) רווחת הצרכן בראייה ארוכת טווח. רווחת הצרכן איננה מתבטאת רק במחיר נמוך עד מגוחך לשירותים, אלא בשירותים מתקדמים, המתבטאים בכיסוי, רוחב פס אולטרה רחב, אמינות ועוד. איבדנו בשנים האחרונות את האיזון הראוי בין יעדי המדיניות ונכשלנו לדעתי כמדינה וכמשרד במבחן התוצאה".
