שדות ירוקים וחורשה על גבעה. זה הנוף שנשקף באתר בו אמורה לקום תחנת הכוח 'מפגש השלום' במזרח השרון, בין כפר סבא, ג'לג'וליה ומושבי האזור. בינתיים התחנה, שהקמתה מקודמת בוועדה לתשתיות לאומיות תחת השם "תת"ל 91", מעוררת דווקא סכסוף בין תושבי האזור לבין המדינה והיזמים – חברת ריינדיר, שמקימיה ישראלים וחברת סימנס שותפה בה. "מטה המאבק קם כדי להילחם על החיים של תושבי האיזור", אומרת יעל בנט מאיר, ממובילות מטה המאבק, "התחנה מהווה סיכון בריאותי, ביטחוני ובטיחותי, והיא תסכן מאות אלפי תושבים בשרון". מקורבים לחברה מספרים סיפור הפוך לחלוטין, בו רשויות המדינה העדיפו את הקרקע הזו מבין מבחר רב של חלקות שאיתרו יזמים פרטיים, בשל יתרונות תכנוניים, ובייחוד ריכוז תשתיות, שתמנע את הצורך בהקצאת בשטחים נוספים בעתיד.
מתנגדי תחנת "מפגש השלום", הנמצאת סמוך לכבישים 444, 55 וכביש 6, מביעים תרעומת על מחדל אפשרי בתחומי הבריאות והביטחון, ומציינים כי התחנה תמוקם בלב ריכוזי אוכלוסיה – מרחק של קילומטר עד 2 ק"מ מכפר סבא, הוד-השרון, אלפי מנשה, מתן, נירית, ג'לגוליה, נוה ימין, ירחיב, חגור, שדה חמד, צור-יצחק כוכב יאיר צור יגאל, וקלקיליה. מדובר באיזור של אוכלוסיה צפופה, בייחוד בכפר סבא ובקלקיליה, המקבלים כיום חשמל מתחנות כח מרוחקות. המרחק בינה לבין גדר ההפרדה, החוצצת בין שטחי הרשות הפלסטינית לישראל, יהיה 170 מטרים בלבד – מה שמעלה חשש לפעילות עוינת בעת הידרדרות ביטחונית.
ברמה המהותית חוששים התושבים מהכבדת זיהום האוויר, זיהום הקרקע בסולר במקרה של דליפה באיזור בעל רגישות הידרולוגית, זיהום רעש וסיכון בטחוני. ברמה הטכנית, התושבים טוענים לבעיות פרוצדורליות בהוכחת הזיקה לקרקע של היזמים, שמהווה תנאי מקדים כדי להגיע בכלל לדיון בות"ל.
מתן אישור עקרוני לתחנה בהיקף ענק, לא מחייב להקים אותה בהיקף המקסימלי. תכנית מעשית מצריכה גם החלטות של רשות החשמל לגבי תחזיות ביקושים והסדרים תחרותיים למכירת חשמל, על פיהם ייקבע המודל העסקי. מדובר בתכנון צופה פני עתיד רחוק, כאשר היזמים עצמם עוד לא יודעים האם יזכו בשטח של 57 דונם בלבד, עליו חתמו חוזה אופציה עם בעלי הקרקע – משפחת אבו-דיע מהיישוב טירה, או לשטח סמוך נוסף בבעלות רשות מקרקעי ישראל, השייך כיום למושב ירחיב. גם אם ייתכן שתקום תחנה בהיקף של 1,300 מגהואט, עומדת האפשרות לתחנה בהיקף קטן יותר, או בשילוב עם יחידות לאגירת חשמל – טכנולוגיה מתפתחת שעוד אין לה אסדרה ברורה בישראל.
התושבים מתריעים מזיהום וסכנה בטחונית
לפי מטה המאבק של התושבים, "אין חולק כי אזור השרון המזרחי רווי תשתיות לאורכו ולרוחבו. החל מכביש 6 וכבישי אורך ורוחב נוספים המפלחים אותו וכלה במרכזי טיהור שפכים ותשתיות ביוב רבות. גם אין מחלוקת כי באזור זה ממוקמים אזורי תעשיה רבים. כל זאת במקום בו ישנו ריכוז אוכלוסייה גדול שעתיד להמשיך ולגדול משמעותית. ואולם, לא רק שהכוונה להקים את תחנת הכוח הנוכחית תביא לעומס נוסף על התשתיות באזור רווי תושבים זה, אלא ששלוש תחנות הכוח מתוכננות לקום בתא שטח המיועד לשימוש חקלאי. קרקעות אשר ברובן שייכות לרשות מקרקעי ישראל ומשמשות כאדמות חקלאיות".
תכניות התחנה מאפשרות להקים בה יחידות ייצור בהספק של עד 1,300 מגהואט – גודל חסר תקדים בישראל ליצרן פרטי. למרות ששימוש בגז טבעי עדיף בהרבה על תחנת כח פחמית, הרי שארובות התחנת הפחמיות גבוהות הרבה יותר מארובות תחנת כח בגז. כלומר, למרות שהשפעת התחנה הכוללת על הסביבה נמוכה בהרבה, בקילומטרים שסמוכים לתחנת הכח, תיתכן עליה משמעותית בזיהום האוויר. טענות נוספות של התושבים הן התנגדות על רקע רגישות הידרולוגית אזורית, והפרעת הארובות למסלולי טיסה קיימים. שקף מתכנית תת"ל 91, אכן מראה שהאיזור כולו רגיש הידרולוגית, אך תחנת "מפגש השלום" עדיפה יחסית לחלופות אחרות באיזור.
לבקשת הציבור – ניתן למצוא את התוכנית באינטרנט – תקלידו – תת"ל 91 – ועדה לתשתיות לאומיות,מיקום התחנה – בתחומי משולש…
Posted by מבטלים את תחנת כוח כפר סבא on Monday, February 18, 2019
טענה נוספת של התושבים היא שהקרבה לקלקיליה היא בחירה גרועה – גם סיכון בפגיעה במקורות המים של קלקיליה, וגם יוצרת בעיית בטחונית, מחשש לטיווח בטילים או פצמ"רים. חשוב לציין, שהמיקום אינו נופל תחת ההגדרה של "רדיוסי מגן", המחייבות הרחקה מקידוחי מים.
תהליך האישור קבע כי המיקום הגיוני
אם כן, אילו יתרונות מוצאת המדינה בהקמת תחנות ענק דווקא בסמוך לריכוזי אוכלוסיה בשרון ? מפרוטוקול הדיונים בות"ל ושיחות עם מקורבים לחברה היזמית, עולים מספר יתרונות אפשריים. הראשון הוא ניצול שטח יעיל – מדובר בשטח שסמוך לכבישים ולתחנת דלק, כאשר ריכוז הספק חשמל גבוה בשטח קטן יחסית, יאפשר מניעה של הפרת שטחים נוספים בעתיד הרחוק, למטרות דומות. השטח עצמו קרוב גם לתשתיות הולכת הגז וגם לקווי מתח גבוה, ולכן ניצול השטח צפוי להיות יעיל יחסית.
יתרון נוסף הוא צמצום 'איבודי חשמל'. ייצור חשמל קרוב לצרכנים יעיל יותר מבחינה פיזית, ומקטין את איבודי החשמל הקיימים בקווי הולכה ארוכים מהנגב לגוש דן. תכניות הפיתוח של רשת החשמל מבוססות על עיבוי הקווים הקיימים מהנגב למרכז, הן בשל השדות הסולריים והן בשל תחנות הכוח המבוססות על גז שממוקמות בדרום, מה שיוצר מצב לא מאוזן: ייצור רב של חשמל בנגב, בעוד עיקר הביקוש הוא דווקא במטרופולין גוש דן ובירושלים. כדי לפצות על כך נדרש עיבוי מתמיד של רצועות הולכה על פני קילומטרים רבים, והקצאת שטחים נוספים בנגב בעבור קווי מתח "על-עליון" וקווי מתח גבוה. הקמת תחנה חדשה באזור המרכז תוכל לחסוך את ההולכה ואת איבוד החשמל.
עוד יתרון עליו הצביעו רשויות התכנון הוא מרחק התחנה מהחוף. משטר הרוחות בישראל מעביר את עיקר השפעת הארובות לכיוון מזרח. הקמת תחנה במזרח השרון, כאשר רוב התחנות ממקומות סמוך לחוף, תגרום להפחתת זיהום האוויר מגוש דן, לאזורים מזרחיים יותר, לכיוון שטחים פחות מיושבים בשרון ובשומרון. הקרבה לכביש 6 ולכביש 444 תאפשר גם מיסוך של הרעש שתייצר התחנה, אותו ניתן להפחית גם באמצעות התקנת אמצעי מיסוך נוספים, אם יידרשו כאלו.
![ציטוטים מדיון הות"ל על התחנה במזרח השרון, 3 בדצמבר 2018](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2019/03/vatal031218quotes.png "ציטוטים מדיון הות"ל על התחנה במזרח השרון, 3 בדצמבר 2018")
טענת הסכנה הביטחונית נשללה בדיוני הות"ל על ידי האלוף במיל' אייל רוזנברג, לשעבר מפקד פיקוד העורף וכיום יועץ בשכר ליזמים. רוזנברג אמר כי הרחקה מהחוף היא יתרון מבחינת ביזור תחנות הכח, וכן כי הקרבה לגדר ההפרדה אינה מהווה מניעה בטחונית בשל נוכחות צבאית ומשטרתית גבוהה יחסית. בנוסף, איזור מזרח השרון מרוחק באופן יחסי ממוקדי איום הטילים שנורו עד כה נגד ישראל – מלבנון ומעזה.
יתרונות יחסיים אלו עשויים להסביר מדוע גם במפגשים מקדימים וגם בדיוני הות"ל מעוניינים גורמים מדינה מעוניינים לקדם את התכנית, בייחוד לאור בעיות המתגלות בחלופות אחרות, דוגמת קרבת התכנית של "תחנת קסם" (אחת החלופות שהוצעה) לאיזורים בעייתיים יותר מבחינת קידוחי מים.
גם הטענה לפסילה טכנית עדיין בדיונים
מאחר והטיעונים הסביבתיים של התושבים לא שכנעו את גורמי התכנון, צפה הדרישה לפסול את התכנית בנימוקים טכניים: חלק קטן מקרקעות הנדרשות בשטח – כ-6 דונם, ושטח נוסף אשר גורמי המדינה רוצים להוסיף לתכנית מאדמות מושב ירחיב נמצא בבעלות רשות מקרקעי ישראל, ולכאורה, לא עומד בכללי החלטת 2592 – שמחייב זיקה לכל הקרקע הנדרשת. טענת המשך של התושבים, מעבר לאי עמידה לכאורה בתנאי סף, היא שאין להקצות קרקע מרמ"י למיזם שכזה ללא מכרז, מה שיכול "לתקוע" את קידום התכנית. מבדיקת "דבר ראשון" עולה כי ליזמים אין בעיה עקרונית להשתמש אך ורק בשטחים הפרטיים לגביהם הגיעו להסכם, ואילו המדינה היא זו שרוצה להגדיל את השטח, כדי לרכז תשתיות בשטחים סמוכים.
המערב הפרוע של הפרטת משק החשמל
טענה אחת נותרה ללא מענה ברור, והיא הטענה כנגד מדיניות האנרגיה של ישראל במישור הלאומי – תכנון תחנות כח בשלושה מסלולים מקבילים, שניים מהם בהובלת רשויות המדינה, והשלישי בהובלת יזמים פרטיים, שהמדינה מעודדת אותם להשיג 'זיקה' לשטחים ולהקים בהם תחנות כוח המבוססות על גז טבעי, ואז מכשירה את התכנית בדיעבד.
במסלול הראשון, יש שטחים שכבר מיועדים לתחנות כח ויש בהם תחנות כח של חברת החשמל ושל יצרנים פרטיים. בשטחים אלו, ניתן להוסיף יחידות ייצור חשמל, על בסיס תשתיות הולכה קיימות, ויעוד קרקע שכבר קיים. המסלול השני, הוא מציאת קרקעות חדשות לתחנות כח ביוזמת המדינה, ויצירת תהליך שבו משנים את יעוד הקרקע, בקרקעות שהמדינה בחרה, על בסיס שיקולי תכנון.
המסלול השלישי הוא מסלול תכנון מופרט, שבו יזמים פרטיים מאתרים קרקעות, והמדינה בוחנת את איתורי הקרקע ומאשרת אותם בדיעבד, מבלי להתחייב מתי, אם בכלל, תידרש הקמת תחנות כח, כמו במקרה של תחנת "מפגש השלום". להלכה, האישור שיקבלו היזמים הוא בעבור "מלאי תכנוני" של קרקעות לתחנות כח.
המסלול הזה עוגן בהחלטת הממשלה 2592, שעוררה מחאות בכל רחבי הארץ כנגד מיזמים פרטיים, בהם נחתמים הסכמים כלכליים צרי אינטרסים בין מזכירות מצומצמת של יישוב חקלאי, לבין יזמים פרטיים, אשר הופכת בין לילה ל"אינטרס לאומי". מנגד, מתווה ממשלתי זה מעמיד גם את היזמים בחשיפה לסיכון משמעותי – תהליכי תכנון פרטי, שעלותם מליוני שקלים בודדים ולעתים יותר, ללא שום הבטחה אם ומתי בכלל יוכלו להבשיל לפרויקט של בניית תחנה. בשיחה לא פורמלית עם "דבר ראשון" העריך מקור בכיר במשרד האנרגיה, כי מי שהשקיע מליוני שקלים, והכין סקרי השפעה על הסביבה וצלח את ועדות התכנון, צפוי בסופו של דבר גם לקבל את אישור המדינה להקמת התחנה, ולא רק אישור לכניסה ל"מלאי התכנוני".
הפתרון הבטיחותי ביותר: אנרגיות מתחדשות משולבות באגירה
נושא הגז שנוי במחלוקת בישראל, כאשר שר האנרגיה מתאר אותו כ"דלק נקי", המזהם בשיעור נמוך מאוד לעומת פחם, סולר ומזוט, אך ארגוני סביבה מדגישים שעדיין מדובר בדלק מזהם, ממקור מתכלה, התורם לאפקט החממה, ואף מוחים על השימוש במונח "גז טבעי", כאילו מדובר במתנה של הטבע, ולא בעיבוד כימי של חומר דלק.
עד כה, האנרגיות המתחדשות, בייחוד אנרגיה סולרית, היוו מקור יקר ולא רציף לאספקת אנרגיה. בשנים האחרונות צונחים מחירי הפאנלים הסולריים והופכים את הפקת החשמל משדות סולריים לזולה יותר משימוש בגז טבעי, מגמה שממשיכה להתפתח. את הקביעה הזו יש לסייג – גם שדות סולריים מצריכים הקצאת שטחים גדולים, וחשמל המיוצר מקולטנים על שטחי גגות עדיין יקר יותר מחשמל המופק מגז. אם מוסיפים על אלו את עלויות אגירת החשמל מהאנרגיות המתחדשות, שהיא הכרחית מכיוון שהשמש אינה זורחת בשעות הלילה, הרי שעדיין קיימת עדיפות כלכלית לייצור חשמל בגז.
למרות הקשיים והעלויות הגבוהות יותר, נראה כי הדרך העדיפה לייצור אנרגיה בעתיד היא שילוב בין אנרגיות מתחדשות לאגירת חשמל. לפתרון כזה, גם אם הוא יקר יותר, יש יתרונות בהיבטים שונים: ייצור חשמל באנרגיות מתחדשות אינו מזהם את האוויר, אינו גורם לרעש, אינו מסכן מקורות מים ואף ניתן לעשותו על גבי מאגרי מים. בנוסף, כשמבזרים את נקודות הייצור בגיבוי הדדי של הרשת המקומית, מונעים תרחיש של פגיעת טיל בנקודה אחת מרכזית שתשבית את כל ייצור החשמל.
מדינה מכורה לגז
לפי תכניות משרד האנרגיה, בשנת 2030 תייצר ישראל 80% מהאנרגיה שלה בגז, ורק 17% באנרגיות מתחדשות. אנשי המקצוע ברשות החשמל מעריכים שיהיה קשה לעמוד אפילו ביעד הזה, שנחשב לצנוע בקנה מידה עולמי. יעדים אלו משרתים היטב את מיזמי הגז השונים, כמו מאגר "תמר" ומאגר "לוויתן" המפותח בימים אלו, לצד מאגרי "כריש" ו"תנין", ומבטיחים להם שוק מקומי למשך שנים ארוכות. בצד השני של העולם כבר הפכו תקליט: בלוס אנג'לס, למשל, מתחילים לוותר על הרעיון של אנרגית גז כ"דלק ביניים" ועוברים כבר בימים אלו להעדיף הפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים, בעיקר כתוצאה משיקולים כלכליים. רק לפני חמש שנים, מהלך כזה היה נשמע מופרך לחלוטין.
ראש מועצת דרום השרון, אושרת גני גונן, סיפרה ששוחחה עם יו"ר מטה הדיור במשרד האוצר זאב ביילסקי, וקיבלה את הרושם שקידום התכניות לתחנות כח בשרון נכנס להקפאה. עם זאת, הקפאה לכאורה שכזו אינה מגובה במסמך. לאחרונה צוטט ביילסקי בגלובס, שם אמר כי "גם בנושא תשתיות כמו תחנות כח צריך לשנות דיסקט. אי אפשר להמשיך לשרוף פחם ודלק ולזהם את הסביבה. מאות אנשים נפטרים כל שנה מזיהום אוויר, ולכן חייבים לעבור לאנרגיות מתחדשות. אפשר לעשות את זה ולהפסיק עם ה-NIMBY (ראשי תיבות שפירושן "לא בחצר האחורית שלי" – א.ר.), כדי שלא נכה על חטא בעתיד, שלא עשינו מה שצריך לעשות בזמן". בצד הביקורת המרומזת של ביילסקי על מאבקי התושבים, הרי שהוא מצהיר על העדפתו לאנרגיות מתחדשות, ולא לשריפת דלקים.
ברשות החשמל פועלים בעקביות להסרת חסמים רגולטוריים המקשים על ניצול הגגות בישראל, אך עד כה לא יזמו שום קמפיין ציבורי להעלאת המודעות לאפשרות ניצול הגגות. אם וכאשר תוכח יכולת גבוהה לשימוש במקורות מתחדשים בישראל – נושא שעדיין שנוי במחלוקת – יהיה בכך בכדי לחזק את הטענה, שניתן להטות את תמהיל האנרגיה העתידי של ישראל לטובת אנרגיות מתחדשות, ולהפחית את הצורך העתידי בהקמת תחנות כח מונעות בגז. השאלה היא האם כשהחלטה כזו תתקבל כבר תסתיים בנייתן של עשרות תחנות כוח חדשות שיזהמו את השטחים הפתוחים, ושלמפעיליהן הפרטיים יהיה אינטרס מובהק בהמשך פעולתן.
