סיקור נתוני הכלכלה הישראלית כבול למחזוריות קבועה: באוצר מפחידים, בתקשורת הכללית מהדהדים (את הפחדות האוצר) ובעיתונות הכלכלית מרגיעים. הנתונים עצמם מספרים סיפור אחר: הגירעון (הפער בין ההוצאות השוטפות של הממשלה והכנסותיה השוטפות) והחוב הלאומי (סך הכספים שעל הממשלה והמגזר הציבורי להחזיר לציבור, לבנקים וגופים נוספים) הינם בשיעור נמוך יחסית ולא מסכנים בשום צורה את הכלכלה הישראלית.

משה כחלון בכנס ההשקה של קמפיין הבחירות באשקלון. (צילום: אלעד מלכה)

ולמרות זאת, ההודעה ביום חמישי בערב על נתוני הביצוע התקציבי מהאוצר הולידה שטף של ידיעות, כתבות ופרשנויות, שבראשן פאניקה: הגירעון השנתי המצטבר ב-12 החודשים האחרונים של הממשלה עלה ל-3.5 אחוזי תוצר. לא הועילה לעניין, כמובן, שעת הפרסום יוצאת הדופן (בערך ב-22:30 ביום חמישי) שהובילה להשערה כי המטרה הייתה להסתיר את הנתון. לרוב האנשים מדובר ב"ממבו ג'מבו" כלכלי חסר פשר, והאמת היא שהם די צודקים.

שערו בנפשכם כי הממשלה תפנה לפתור את בעיית הפקקים במדינה, בדרך של השקעה מסיבית בתשתיות התחבורה. עליה של כמה נקודות האחוז בגרעון השנתי ומיד יזדעקו חכמי הכלכלה באוצר ובתקשורת, למרות התועלת הכלכלית הברורה

הדברים החשובים באמת בכלכלת המדינה הם דווקא הנתונים הכלכליים שרוב האנשים מסוגלים להבין בצורה ישירה: מה גובה השכר והאם הוא במגמת שחיקה או עליה? האם הממשלה דואגת לפתרון בעיית יוקר הדיור? עד כמה צפוף בבתי החולים? מה גובה תשלומי ההורים למערכת החינוך ומדוע לא נרכשו די קרונות וקטרים לרכבת ישראל?

כאשר כלכלנים מנתחים את מצבה של חברה עסקית משימתם היא, בדרך כלל, פשוטה. מנתוני הרווחיות, ההשקעות, הביקוש לשירותי ומוצרי החברה, החובות והנכסים, ניתן לייצר תחזית סבירה לגבי מצב החברה והיכולת שלה להחזיר חובות.

לעומת זאת, כאשר בוחנים מדינה מבחינה כלכלית אי אפשר, או לפחות פחות מקדם, לבצע את אותם חישובים והנחות. הרבה יותר קשה לדעת מה היקף ההשקעות של המדינה, לעומת הוצאות שנחשבות ל"תצרוכת" ולא להשקעה. בעוד שהכנסותיה של חברה עסקית תלויות במספר המוצרים שתמכור בשוק ובמחירם, למדינה יש דרכים שאין לשום חברה עסקית על מנת להשפיע על הכנסותיה כמו קביעת שיעורי מס, חיוב גופים שונים להלוות לה כסף ובמקרה של מדינת ישראל – מדינה בעלת מטבע ריבוני – גם הדפסת כסף.

בעוד שכל אנרגיות הפניקה הציבורית מופנות לגודל הגירעון הדאגה האמתית בציבור צריכה להיות מדברים ממשיים: ילדים שאין להם כיתה ללמוד בה, חולים שלא מטופלים כראוי בגין צפיפות יתר בבתי החולים ועורקי תחבורה סתומים

בחברה עסקית השקעה תיחשב למוצלחת אם ההכנסות שהניבה אותה השקעה גדולות יותר מההוצאות, לרבות כלל עלויות הייצור וגם את הריבית על ההון שגויס. לעומת זאת, במקרה של המדינה, ניתן לחשב מה עלות גיוס ההון אבל קשה להפריד בין השקעות שונות, ולבחון את התועלת שלהן, שהיא הרבה פעמים עקיפה מאוד.

נשים קונות ירקות ופירות בשוק רמלה. ינואר 2018 (צילום: יעקב לדרמן/ פלאש90)

כך למשל, שערו בנפשכם כי הממשלה תפנה לפתור את בעיית הפקקים במדינה, בדרך של השקעה מסיבית בתשתיות התחבורה הציבורית בישראל. פעולה כזו צפויה להעלות את הפריון העסקי של רוב החברות במשק, אשר ירוויחו יותר וישלמו יותר מסים, וכך תוחזר ההשקעה של המדינה. כלומר השקעה כזו צריכה ליצור ציפיות חיוביות לגבי המשק הישראלי. אך אם תוספת הוצאות שכזו תביא לעליה של כמה נקודות האחוז בגרעון השנתי הצפוי בתקציב הממשלה מיד יזדעקו חכמי הכלכלה באוצר ובתקשורת ויצלצלו בפעמוני האזהרה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר התחבורה, ישראל כ"ץ, בנסיעת הרצה בקו הרכבת המהיר לירושלים, 20 בספטמבר 2018 (צילום עמוס בן גרשום לע"מ)

המשבר התחבורתי שישראל כלואה בו הוא דוגמה טובה לקונספציה שגויה זו. שילוב של תת השקעה והשקעות לא מוצלחות גורמות לגודש תנועה, שיש לו תג מחיר של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. ברור שהגדלת הגירעון, גם ל-5% ו-6% למשך מספר שנים לצורך פתרון הבעיה בעשור האחרון תהווה השקעה מוצדקת, משום שתחסוך בעתיד הרבה יותר נזק כלכלי, בריאותי ורווחתי לאזרחים ממה שהיא עולה, אבל ההסתכלות על הגירעון לבדו לא מאפשרת לתת משקל לנתונים משמעותיים יותר – היכן חסרה השקעה ציבורית? מה גודל ההשקעה הנדרשת וכמה כסף היא עשויה לחסוך למדינה בעתיד?

גם מגמת צמיחת האוכלוסייה הקבועה בישראל, מצדיקה השקעות לעתיד, גם במחיר של צבירת חובות. אבל במקום לעשות ניתוח מעמיק ומפרך לגבי מה ההשקעות שכדאי למדינה לבצע, לעומת מה ההשקעות שהיא מבצעת בפועל, והשוואה עם עלות גיוס ההון, גודל הגירעון השנתי הוא "כלל אצבע" נוח ופשטני כדי לבחון, לכאורה, האם הממשלה פועלת באופן "אחראי" ביחס לתקציב שלה.

ההסתכלות על הגירעון בפני עצמו היא הסתכלות שטחית. מגבלת גירעון, בייחוד במדינה צומחת באוכלוסיה כמו ישראל, היא הטלת אזיקים על הממשלה על מנת להחלישה. זו מדיניות עקבית בישראל שהובילו גם ממשלות שמאליות יחסית, אך בעיקר ממשלות ימין כמו הנוכחית, אשר משתמשות ברטוריקה של 'מדינה חזקה', אבל בפועל מקדמות ממשלה חלשה.

האם ניהול החוב של ישראל אחראי?

הגדלת הגירעון מביאה עמה – וזוהי כמובן האזהרה המרכזית של מתנגדי הגדלת הגירעון – הצטברות של חובות שעל הממשלה להשיב. ולכן יש לשאול, מה מצבו של החוב של ישראל?

אמנם החובות של ישראל גדלו בעשור האחרון, אך גם הכלכלה הישראלית גדלה כך שהיחס בין החובות לתוצר השתפר וירד מאיזור ה-70% לאיזור ה-60%. מכיוון שרוב החוב הזה הוא בשקלים, וגם רוב החוב החיצוני של ישראל מגובה בערבות של ממשלת ארה"ב או קשור בארגון הציוני "הבונדס". היחס בין החוב בסיכון (חוב לגורמים חיצוניים) מול התוצר של ישראל הוא נמוך במיוחד – כ-5% בלבד. רוב החוב נקוב בשקלים ומכיוון שהממשלה אחראית על כמות השקלים במחזור, יש לה כלים מספקים על מנת לגייס די שקלים כדי להחזיר חובות, ודאי כל עוד המשק צומח באמצעות השקעותיה.

בשנים האחרונות יחידת ניהול החוב הלאומי באוצר ניצלה את תנאי המשבר העולמי, שגרמו לירידת ריביות על החוב באופן דרמטי ברוב המדינות, כדי להחליף חובות היסטוריים יקרים בחובות חדשים בריבית קטנה יותר וגם להאריך את זמן הפירעון הממוצע, כך שיש סיכוי קטן יותר שישראל תיאלץ למחזר חוב בהיקף גדול בלוח זמנים לחוץ.

משרד האוצר (צילום: דבר ראשון).

למרות הגרעון, ישראל יכולה וצריכה להגדיל הוצאות

בבנק ישראל מתריעים כבר כמה שנים על כך שההוצאה הציבורית של ישראל נמוכה במיוחד. מדובר גם בהשוואה למדינות מפותחות, וגם ביחס לצרכים מובחנים של ישראל. על פי בנק ישראל ישנה תת השקעה בתחבורה, חינוך ובריאות. בבנק ממליצים לממשלה להעלות מסים כדי לממן השקעות חדשות, אלא ששר האוצר הנוכחי מתנגד לכך.

ראש הממשלהֿ בנימין נתניהו; שר האוצר; משה כחלון; נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג (צילום: פלאש 90).

בעוד שכל אנרגיות הפניקה הציבורית מופנות לגודל הגירעון הדאגה האמתית בציבור צריכה להיות מדברים ממשיים: ילדים שאין להם כיתה ללמוד בה, חולים שלא מטופלים כראוי בגין צפיפות יתר בבתי החולים, עורקי תחבורה סתומים, שעולים למשק עשרות מיליארדי שקלים בשנה. המחיר אינו רק כלכלי, אלא גם פגיעה ברווחה ובאושר של האזרחים. אל מול הטענה שהעמסת חובות כעת 'מטילה אותם על ילדינו', חשוב לציין שרצוי קודם כל שלילדים הללו יהיו הורים במצב כלכלי שפיר, שיש להם פנאי להשקיע בילדים ביומיום, שלא מתבזבז על עמידה בפקקים ועם מערכת בריאות שמסוגלת לטפל בכל האזרחים, גם בפריפריה.

גירעון חברתי הוא בחירה בלתי מוסרית

הנזקים הממשיים מתגלים רק בניתוח כלכלי וחברתי אשר יורד לפרטים. מאחורי החלטות כלכליות, סטריליות לכאורה, נמצאים ילד שנפלט לרחוב ללא מסגרת חינוכית, אסיר שחוזר לכלא בהיעדר פתרון שיקומי, אדם שלא יוצא לעבודה כי אין לו פתרון תחבורתי או מסגרת לילדים, אדם שחלה בגין חשיפה מוגברת לזיהום אוויר בפקקי תנועה ועוד. כל אלו נזקים שלא ניתן להשיב לאחור, ויש להם גם משמעות כלכלית גדולה. אלו הם פני הגירעון החברתי, והם הנתונים החשובים שלא נספרים בניתוחים הפשטניים של גירעון שנתי כאחוז תוצר – מושג שרירותי שהומצא לצורך פוליטי.

מאחורי החלטות כלכליות, סטריליות לכאורה, נמצאים ילד שנפלט לרחוב ללא מסגרת חינוכית או אסיר שחוזר לכלא בהיעדר פתרון שיקומי

גם באוצר וגם בבנק ישראל מבינים זאת היטב, אבל מעדיפים לשכנע את הציבור שפוליטיקאים הם חסרי אחריות מטבעם, ולכן ראוי להטיל עליהם 'אזיקים' ביחס לכסף – מגבלת הוצאה שנתית, מגבלת גירעון שנתי ונומרטור להגבלת התחייבויות בעתיד. גם אם נכונה הטענה, שפוליטיקאים מתקשים לקבל החלטות מושכלות לטווח הארוך, לא ברור מי מינה את מומחי הכלכלה או את פקידי האוצר להצר את צעדיהם.

בדמוקרטיה, החלטותיהם של נבחרי הציבור אמורות לעמוד למבחן הציבור, ולא לבחינת אליטה כלכלית בלתי נבחרת. המצב הקיים כיום הוא שחשבי משרד האוצר מפקחים על כל הוצאה ממשלתית במשרדים, רפרנטים של אגף התקציבים מכריעים בפרוייקטים גדולים וקטנים, ולפקידות זו – גם אם היא מורכבת מאנשים מצויינים ודורשי טוב – יש לעתים כוח אפקטיבי גדול יותר מאשר של השרים במשרדיהם. מי שמזהה גירעון דמוקרטי במצב עניינים זה, וב'אזיקים' כלכליים שהממשלה מטילה על עצמה, לא טועה.