באוצר חוגגים כמובן את העלייה בדירוג האשראי של ישראל, אבל מי שמצטרפים בהתלהבות לחגיגה הם העיתונים הכלכליים. את החלטתה של חברת S&P לעלות את דירוגה של ישראל מתארים במושגים של 'גאווה' ו'תרשו לעצמכם לחייך', ובמקביל המדורים הכלכליים מתמלאים במספרים על חיסכון של מיליארדים. אלא שבמציאות ההשפעה של דירוג האשראי על כלכלת ישראל היא זניחה לחלוטין, וגם ההתייחסות אליו כאינדיקציה לחוסנה של הכלכלה מוטלת בספק.

התפקיד של הדירוג הוא פוליטי – הממשלה מזמינה לחצים מבחוץ כדי למנוע מימוש של השקעות חברתיות, ולא כי "אין כסף", אלא כי "מה יגידו חברות הדירוג?". זהו מיתוס שהתקשורת ממעטת לחשוף. גם אחרי שחברות הדירוג נחשפו בקלונן בימי המשבר העולמי שהחל ב-2007, בו העניקו החברות דירוג גבוה לאג"ח זבל בהלוואות משוק הסאב-פריים והפכו אותן לסחורה חמה ברמה העולמית. בכך תרמו חברות הדירוג לכך שמעשה הונאה בארץ אחת, נהפך למשבר עולמי שעדיין לא לגמרי הסתיים.

 איך לכאורה אמור דירוג לעזור ולמה זה בעצם זניח?

הדירוג מהווה את אחד השיקולים שעומדים בפני גופים פיננסיים זרים, כאשר ישראל מבקשת ללוות מהם כסף, כדי לקבוע באיזו ריבית להלוות אותו. זהו לא שיקול יחיד, ובדרך כלל הוא גם לא השיקול הכי חשוב. ראשית נבחן, כמה בכלל מהחוב שישראל גייסה הוא חוב מגופים זרים, שכן חובות לממשלה בשקלים אינם מדורגים. בכל זאת, "באורח פלאי וקסום", שוק ההון מצליח לתמחר אותם. 

דו"ח נתוני יחידת ניהול החוב באוצר מאירים את הסוגיה באור מעניין. 29% מהחוב הישראלי שגויס בשנת 2017 כלל איננו סחיר, והריבית עליו נקבעת לא לפי דירוג ולא לפי השוק, אלא בהחלטה פוליטית. 29% זה גם שיעור החוב הלא סחיר מכלל החוב, לא רק בשנת 2017. באותה השנה גיוס הנטו של חוב סחיר היה שלילי: מינוס 10 מיליארד שקלים – כלומר ישראל החזירה הלוואות בסכום זה מבלי לגייס הלוואות חדשות במקביל. יש לכך לפחות 2 סיבות – האחת כבר ציינו – חוב שהממשלה מחויבת לגייס באופן לא סחיר, והשנייה היא מדינות החנק התקציבי, שמקטינה את צרכי ממשלת ישראל במימון מצד שני.

 מכיוון שלא פורסמו נתונים, ניעזר ב"חישוב מפית" בסיסי ולא מדויק, כדי לקבל סדר גודל להשפעה הכלכלית. נכתב בדו"ח: "יתרת החוב הלא-סחיר במט"ח מקורה באיגרות חוב לממשלות זרות, למוסדות בינלאומיים, לבנקים בחו"ל ולקרנות דו-לאומיות יתרה זו הסתכמה בסוף שנת 2017 ב-4.2 מיליארד ש"ח. בסוף שנת 2017 היוו הלוואות אלה כ-%4.2 מכלל החוב במטבע חוץ". כלומר, מתוך חוב של 747 מיליארד שקלים, רק 100 מיליארדים הם בכלל בעלי פוטנציאל להיות מדורגים והגיוס השנתי נע סביב 4 מיליארד ש"ח. הבדל של 0.5 אחוז בריבית השנתית – אם העלאת דירוג מסוגלת לגרום לכך, וכנראה שגם זו הגזמה פרועה, פירושה רק 20 מליון שקלים בשנה בסך הכל. נחמד, אבל זניח.  

אם נניח שניתן למחזר חובות ישנים וליהנות מריבית עוד יותר נמוכה, אז  נרחיב זאת לכלל החוב במטבע חוץ – כ-100 מיליארד ש"ח. מהסכום זה יש לחסר את החובות בערבות ממשלת ארה"ב – 31.2 מיליארד ש"ח שהריבית עליהם לא נגזרת מהדירוג של ישראל, ואת החובות של ארגון הבונדס – 17.3 מיליארד ש"ח. כלומר רק 51.5 מיליארד ש"ח של חוב מדורג. אם נניח שתוך מספר שנים ניתן למחזר את כל החוב הזה , אז סך כל התועלת תהיה 260 מליון שקלים בסך הכל, חד פעמי. אבל גם זה לא יקרה, מפני שכפי שכבר כתב אבי וקסמן – את רוב הפירות ישראל כבר קטפה. הוא מתאר: " לא בכדי התגאו אנשי משרד האוצר לפני שבועיים בהצלחתם לגייס 250 מיליון יורו בהנפקה פרטית בריבית כמעט אפסית – ריבית קבועה של 0.05% לשלוש שנים". מכאן אין ממש לאן לרדת.

למעשה, יחידת ניהול החוב מקבלת מהממשלה הזדמנות יוצאת דופן לפעילות גמישה – הממשלה לא מעוניינת להרחיב את ההשקעות בישראל דרך תקציב המדינה. הריבית על חובות ממשלתיים של ישראל בכל זאת יורדת, (לא בגלל דירוג האשראי), ובאוצר עושים מאמץ גדול למחזר ככל שניתן את החובות הקיימים – גם בחו"ל וגם בחובות המקומיים. בגזרה הצרה הזו, הם הגיעו להישגים יפים – הארכת המשך הממוצע של אגרות החוב של ישראל באופן עקבי, והורדת הריבית הממוצעת על החובות, אלא שההישג הפיננסי לא מנוצל לטובת הישגים שהציבור הישראלי יכול לחוש בהם.

הזדמנות היסטורית מוחמצת

שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, הקפיד לציין שבניגוד למסר שחוזר בתקשורת על פינוי כספים להשקעות בחברה הישראלית – הציבור בישראל לא יראה שקל מהתועלת (גם אם הייתה כזו) של העלאת הדירוג. לדבריו, "הכללים הפיסקליים שלנו אומרים שכדי לשנות את ההוצאה, גם אם יש לך הרבה כסף בהכנסות, צריך לעשות חקיקה, ומאחר וחוק התקציב סגור ומסגרות התקציב סגורות, אנחנו לא רואים שום סיטואציה שבה לא רה"מ ובוודאי בוודאי לא שר האוצר, ייתנו יד לפתיחת כלל ההוצאה ולפתיחת התקציב של 2019". באב"ד צודק לגמרי, זו היא מדיניות החנק התקציבי של ממשלת ישראל, אשר פועלת באורח אידיאולוגי לא להגדיל השקעות, למרות שהשוק, דרך ירידת הריבית, בעצם "מבקש" מהממשלה לגייס עוד הון.  

בדו"ח של יחידת החוב מסבירים: "בשוק המקומי מדדי המניות התאפיינו בעליות (בהובלת ת"א 90) כאשר שוק האג"ח הממשלתיות גם התאפיין בעליות שערים ורשם תשואה שנתית של כ-3%, כאשר התשואה ל-10 שנים ירדה בסיכום שנתי מ-2.06% ל-1.26%. גם האפיק הקונצרני התאפיין בעליות כשהשוק עלה בממוצע בכ-6% במהלך 2017". כלומר הביקוש לאגרות החוב הממשלתיות עולה, ולכן גם ערכן עולה, ואילו הריבית יורדת. זו היא ההזדמנות ההיסטורית הכי גדולה שהייתה לממשלה לגייס כסף רב בישראל לשם השקעות ציבוריות, ומסיבות אידיאלוגיות היא בוחרת שלא לנצל אותה. לנתון הכלכלי של יחס החוב תוצר יש שני צדדים – חוב ותוצר. תמיד חברות הדירוג ימליצו להקטין את היחס דרך הקטנת החוב, ולא דרך הגדלת התוצר.

יום אחד – בעוד שנה או כמה שנים, המגמה של ריבית אפסית בבנקים המרכזיים בעולם תסתיים ותסמן את סיום המשבר העולמי – ואז מחיר גיוס הכסף לממשלת ישראל התייקר, וגם אז זה לא יהיה בגלל דירוג האשראי, אלא בגלל שיקול מכריע יותר – זמינות החלופה להשקעות אחרות בסיכון דומה. זו הסיבה המרכזית להורדת הריביות בעולם כולו, והריבית על הלוואות חדשות לממשלה נעות די במתואם עם ריבית בנק ישראל, שמתואם עם המגמה העולמית. את המידע הזה כמעט ולא תמצאו לעולם בתקשורת הישראלית, שמכורה למיתוס הכפול – שהעלאת דירוג עוזרת כלכלה הישראלית, ושהורדת דירוג תפגע בה. גישה שונה, כמעט יחידית, מופיעה בכתבה של אמנון אטד משנת 2013 בכלכליסט: " "דירוג האשראי בשקלים נחשב לנתון חסר חשיבות, שהמשקיעים בשוק ההון המקומי כלל אינם מודעים לקיומו, והוא בוודאי אינו משפיע על שיקולי ההשקעה שלהם. דירוג האשראי האמתי הוא הדירוג במט"ח, וגם הוא משפיע מעט מאוד על ישראל, בשל העובדה שהממשלה כמעט ואינה פעילה בשוקי ההון בחו"ל". גם ההקשר של הכתבה הוא ההקשר הנכון – לא סוגייה כלכלית, כביכול נפרדת, כמו ניהול החוב הישראלי והיקף תשלומי הריבית, אלא הוויכוח הפנים ישראלי על גודלו של תקציב המדינה ונגזרותיו הפוליטיות.

משחק פוליטי פנימי

עליית הדירוג, בסיכומו של עניין, היא עדיין חדשות טובות. היא מייצרת רוח גבית טובה לחברות ישראליות שרוצות לגייס אשראי בחו"ל, אבל בזאת גם מסתכמת התרומה שלה – השפעה פסיכולוגית. כשבוחנים את הסיבות שחברות הדירוג משתמשות כדי לנמק את העלאת הדירוג, צף ומתגלה ניסיון השפעה פוליטי בינלאומי, כדי להכתיב לממשלות קווי מדיניות כלכליים, ללא קשר לתוצאות ההרסניות שעלולים להיות להם.

חברת S&P נימקה את העלאת הדירוג כעת, בציפיות לקצב צמיחה משמעותי. חשוב להדגיש, כי האצת הצמיחה נובעת ממהלכים המנוגדים לעמדת חברות הדירוג – הרחבה תקציבית משמעותית, הגדלת הוצאות הרווחה ומעבר להעסקה פחות גמישה. למרות זאת, S&P המשיכה להמליץ להנהיג צנע. כך, הם קראו לממשלה "להכיל לחצים להוצאות על מטרות חברתיות ועל תשתיות". הם המליצו שאם הממשלה תחליט להגדיל את ההשקעה בתשתיות אז זה צריך להיעשות "מבלי להגדיל את יחס החוב", ואיימו ש"אם זה בכל יקרה זה בהחלט ייצור לחץ להורדת דירוג". במקום הגדלת החוב הם המליצו על מימון השקעות כאלה דרך קיצוץ תקציבי ודרך מיקור חוץ. כלומר, יותר משחברות הדירוג מחליטות על דירוג לפי ביצועי הכלכלה בפועל, הם מדרגות על פי הנאמנות של הממשלה לאידיאולוגיה כלכלית מוטת הפרטה והקטנת חלקה של המדינה במשק.  

אלו הפוליטיקאים שתומכים באידאולוגיה הזו, שבעצם "מזמינים" את הדירוג הבינלאומי כלחץ חיצוני ומפריזים בחשיבותו, כדי להדוף לחצים להגדלת תקציב המדינה בהשקעות בבריאות, בקצבאות הזקנה, בקצבאות הנכות ובתשתיות. אחד העיוותים בתחום התשתיות הוא שעלויות גיוס החוב של חברות עסקיות לשם ביצוע השקעות בתשתית הן תמיד גדולות יותר מעלות גיוס ההון של ממשלת ישראל. זו היא מדיניות שתומכת בהגדלת הגירעון החברתי, שמחירו לחברה הישראלית סמוי, אבל הרבה יותר יקר מעלות הריבית על החוב. כל עמידה מיותרת בפקקים, כל ילד שנפלט ממסגרת חינוכית, כל עובד/ת שמפוטרים מבלי למצוא עבודה מתאימה או הזדמנות להכשרה מקצועית חדשה, כל אי-הפחתה בזיהום האוויר – כל אלו דוגמאות לסדרה של בעיות חברתיות רבות אחרות, שמצטברות לנזקים כלכליים של עשרות מיליארדים של שקלים בשנה, מציאות שחברות הדירוג לעולם לא יתעניינו בה, אבל הציבור הישראלי יכול לדרוש מנציגיו בממשלה ובכנסת להתעניין בה ולפעול.