האם הפערים החברתיים-כלכליים בישראל מתרחבים או מצטמצמים, והאם החברה הישראלית נהיית חברה שוויונית וצודקת יותר? התשובות לשאלות כבדות משקל אלה קשות בהרבה למענה ממה שנראה ממבט ראשון. לפי הכלי המקובל למדידת חוסר שוויון – מדד ג'יני שפורסם החודש – הפערים בישראל גדלו ב-2018, וזאת לאחר כמה שנים של ירידה. אלא שגם מדד זה סובל מבעיות, ומספר סיפור חלקי על מצב אי-השוויון. ייתכן שאף מדד כלכלי לא יכול לספק לנו את 'התמונה המלאה', אך בכנס שערך לאחרונה מרכז טאוב והתמקד בקשר בין שוויון לצמיחה, הציגו מספר חוקרים נתונים ששופכים אור נוסף על שאלות השוויון בישראל, ויכולים לסמן כיוון למדיניות שתחלק את פירות הצמיחה במשק בצורה הוגנת יותר.
אז מה באמת קרה לעניים בישראל מאז הקיצוץ בקצבאות של 2003? מה קרה למעמד הביניים הישראלי, ואיך הוא בהשוואה למדינות אחרות במערב? איך משפיעה המדינה על המצב, ולאן ממשיכים מכאן? תשובות מוחלטות לשאלות אולי אין, אבל הנה כמה נתונים שמעניקים תמונה מורכבת יותר של הפערים הכלכליים החברתיים בישראל.
הפערים שלכם חזרו
יתרונו הגדול של מדד ג'יני הוא בכך שבאמצעות נוסחה המחשבת את פיזור ההכנסות בין כלל האזרחים, הוא מנפיק מספר אחד, ברור ובר השוואה, המשקף את חלוקת ההכנסות במדינה – בין 0 (חלוקת הכנסות שוויונית לחלוטין) ל-1 (כל ההכנסות מגיעות לאדם אחד בלבד, וכלום לכל היתר). מדד ג'יני לשנת 2018, שפורסם לפני כשבועיים, בישר על שינוי מגמה: אחרי כעשור של ירידה, אי-השוויון בישראל גדל – מ-0.351 ל-0.355. מדובר בגדילה קטנה יחסית בחוסר השוויון, אך בעלת משמעות ציבורית נרחבת: כל שינוי במדד זה משפיע על האופן בו אנחנו מספרים לעצמנו מה קורה בכלכלה שלנו.
סיפורה של ישראל בשני העשורים האחרונים כפי שמשתקף במדד ג'יני, הוא סיפור גדילתם המהירה של הפערים הכלכליים בתחילת שנות האלפיים, וצמצומם בשנים האחרונות עד לשיעור בו היו ב'נקודת האפס' האחרונה של הכלכלה הישראלית – הרפורמות הכלכליות האגרסיביות שהוביל נתניהו כשר אוצר בשנים 2003-2005
סיפורה של ישראל בשני העשורים האחרונים כפי שמשתקף במדד ג'יני, הוא סיפור גדילתם המהירה של הפערים הכלכליים בתחילת שנות האלפיים, וצמצומם בשנים האחרונות עד לשיעור בו היו ב'נקודת האפס' האחרונה של הכלכלה הישראלית – הרפורמות הכלכליות האגרסיביות שהוביל נתניהו כשר אוצר בשנים 2003-2005. רפורמות אלו כללו קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובקצבאות אחרות, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי, העלאת גיל הפרישה ועוד, והקפיצו את מימדי העוני ואי-השוויון.
"אחרי שעשינו כאן רפורמות גדולות מאוד, שהקפיצו את אי השוויון משום ששללנו את קצבאות הילדים, זה השפיע מאוד על הציבור החרדי והציבור הערבי וזה הגדיל את העוני ואת אי השוויון", אמר נתניהו בהתייחס למהלכיו כשר האוצר ב-2003, "אבל אחרי שהם הסתגלו לזה ונכנסו לשוק העבודה, תראו מה קרה – זה יורד לרמה הנמוכה ביותר זה עשרים שנה". אבל האם באמת פשוט חזרנו לנקודת האפס? מה בעצם השתנה? התבוננות במדדים אחרים של עוני ואי-שוויון מגלה כי העניים נעשו עניים יותר, ורבים ממי שהשתייכו למעמד הביניים הצטרפו למעגל העוני.
פחות עניים, עניים יותר
מדד מרכזי נוסף לחוסר שוויון הוא שיעור העוני – החלק באוכלוסיה שהכנסתו נמוכה מ'קו העוני', המוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה החציונית לנפש (ההכנסה החציונית היא ההכנסה שמחצית מהאנשים מרוויחים יותר ממנה ומחצית מרוויחים פחות ממנה). את שיעור העוני מפרסם מדי שנה המוסד לביטוח הלאומי, ואם מסתכלים עליו בשנים האחרונות מגלים תמונה די דומה לזו שמשתקפת ממדד ג'יני – עלייה חדה בשיעור העוני לאחר הגזירות הכלכליות של 2003, שהתמתנה עם השנים, ובשנים האחרונות רשמה ירידה קלה לשיעור דומה לזה של 2003. אלא שנתונים שהציג פרופ' דניאל גוטליב, סמנכ"ל המחקר של המוסד לביטוח הלאומי, מציגים תמונה קודרת הרבה יותר.
אם מתבוננים על מדד חומרת העוני בישראל מאז 2003, עולה שבעוד ששיעור העניים באוכלוסייה גדל ולאחר מכן הצטמצם, חומרת העוני רק הלכה והעמיקה
אחת הבעיות במדד שיעור העוני היא הדיכוטומיה בה הוא מחלק את האוכלוסייה ל'עניים' ו'לא עניים', חלוקה שעלולה ליצור תמונה מטעה. בשנת 2017 (הנתונים האחרונים שפורסמו) חיו 1.78 מיליון איש מתחת לקו העוני, שעמד על הכנסה חודשית של כ-5,216 שקלים לזוג. המדד לא מספר לנו האם רובם המוחץ הרוויחו שקלים בודדים מתחת לקו העוני, או שרובם חיו בעוני עמוק והרוויחו מאות שקלים מתחת לקו העוני – המדד לא יושפע מכך. שינוי של שקלים בודדים בגובה קיצבה יכול להוריד מתחת לקו העוני או להעלות מעליו אוכלוסיות שלמות. לשם כך הומצא מדד חומרת העוני, אותו הציג פרופסור גוטליב. באמצעות נוסחה מתמטית בוחן מדד זה את ה"פער הקולקטיבי" של האנשים מקו העוני – לא מספר העניים, אלא מה היא מידת העוני בישראל?
אם מתבוננים על מדד חומרת העוני בישראל מאז 2003, עולה שבעוד ששיעור העניים באוכלוסייה גדל ולאחר מכן הצטמצם, חומרת העוני רק הלכה והעמיקה. בהרצאתו בכנס חילק גוטליב את שני העשורים האחרונים לשתי תקופת – הקיצוצים הגדולים בין השנים 2002 ל-2006, ושיקום חלק מהזכויות הסוציאליות בין 2006 ל-2017. שתי תקופות אלה תואמות במידה רבה לשינויים במדד הג'יני ולשיעור העניים, אך לעומתם, מדד חומרת העוני רק הלך והעמיק. שיעור העניים בישראל אולי חזר לרמתו בתחילת שנות האלפיים, אבל העניים של היום עניים הרבה יותר – ואולי נכון יותר לומר כי העוני בישראל העמיק הרבה יותר. במילים אחרות, חלק מהישראלים ש'הצטרפו' למעגל העוני ב-2003 יצאו לעבוד והצליחו להישאר עם הראש מעל המים, בעוד חלק אחר הידרדרו ונעשו עניים יותר.
לאן נעלם מעמד הביניים?
השיח על פערים חברתיים מתרכז בדרך כלל בעשירונים העליונים והתחתונים, אך דרך אחרת להתבונן על הפערים בישראל היא לבחון את מצבו של מעמד הביניים, המעמד שאמור להיות עמוד השדרה של דמוקרטיה מתפקדת. פרופ' ג'נט גורניק, מנהלת מכון סטון לחקר אי שוויון חברתי כלכלי באוניברסיטת CUNY בניו יורק, הציגה בכנס הגדרה למעמד הביניים: מי שמרוויח בין מחצית מהשכר החציוני (כלומר נמצא מעל לקו העוני), לעד כפול 2 ממנו. לדוגמה: בישראל 2018 עמד השכר החציוני בישראל על 7,988 ש"ח בחודש. לפי החישוב המוצע, למעמד הביניים בישראל משתייכים הישראלים שהכנסתם היא בין 3,994 ל-15,976 ש"ח בחודש.
לפי פרופ' ג'נט גורניק, בין השנים 1985 לשנים 2013-6 התכווץ מעמד הביניים ברוב מוחלט של המדינות, כשישראל היא אחת המובילות בהתכווצות עם ירידה של 8.59%
נתונים שהציגה גורניק בכנס מספרים בבירור את סיפור היעלמותו של מעמד הביניים בישראל ובעולם. כשהיא נשענת על מאגר מידע שמקיף 52 מדינות ונאסף במכון לוקסמבורג למחקר כלכלי-חברתי, גילתה גורניק כי בין השנים 1985 לשנים 2013-6 התכווץ מעמד הביניים ברוב מוחלט של המדינות, כשישראל היא אחת המובילות בהתכווצות עם ירידה של 8.59%. לפי ההגדרה של גורניק, בישראל משתייכים למעמד הביניים 67.58% מהאוכלוסייה, בדומה לסין, ספרד וארה"ב. לשם השוואה, בשוויץ משתייכים למעמד הביניים כ-85% מהאוכלוסיה, ובנורווגיה כ-87%.
אז לאן נעלם מעמד הביניים בישראל? הנתונים שהציגה גורניק מספקים מענה על השאלה, והתשובה אינה מעודדת במיוחד. לפי הנתונים, 7.06% ממעמד הביניים בישראל ירד אל מתחת לקו העוני, ורק 1.54% מהאוכלוסייה הגדילו את הכנסתם לרמה הגבוהה מפעמיים השכר החציוני.
היעלמותו של מעמד הביניים איננה תופעה ייחודית לישראל, והיא משקפת שינוי שמתרחש בימים אלה ברוב כלכלות העולם, אבל גם בהשוואה בינלאומית, קשה שלא לראות בישראל מקרה קיצוני יחסית של חברה שהאמצע שלה הולך ונעלם.
המדינה נעלמת ולאן ממשיכים מכאן?
"האם עובדים לא-מיומנים ייעלמו כמו סוסים?", שאל בכנס פרופסור דיוויד וייל מאוניברסיטת בראון, כשהוא מצביע על גרף שמראה את הצניחה בשימוש בסוסים ושוורים בחקלאות לאורך המאה העשרים. בפתח הרצאתו הסביר וויל כי בעוד אין קשר קבוע וחד משמעי בין אי-שוויון לצמיחה, ההתפתחות הטכנולוגית נוטה להגביר את הצמיחה, ולהרחיב את אי-השוויון. הסיבה לכך היא שאוטומציה פוגעת באופן חמור יותר בעובדים החלשים וחסרי המיומנויות, ומעצימה עובדים משכילים ומיומנים, שנולדו לרוב למעמדות החזקים יותר. בתוך כך התייחס וייל לצורך ההולך וגובר בהכשרה מקצועית אפקטיבית, שתאפשר לעובדים להתמודד עם השינויים המתרחשים.
מה שהניע את הירידה במדד אי השוויון בעשור האחרון אינו מדיניות המסים והקצבאות של הממשלה, אלא דווקא מהלכים שהגבירו את השוויון בשכר – עליית שכר המינימום ושיפור ברמות השכר הנמוכות והבינוניות
נתון מעניין שהביא פרופסור וייל הוא השפעתה היורדת של המדינה על מדד ג'יני בישראל: בדיקת שיעורי אי השוויון לפני ואחרי תשלומי ההעברה מגלה כי מה שהניע את הירידה במדד אי השוויון בעשור האחרון אינו מדיניות המסים והקצבאות של הממשלה, אלא דווקא מהלכים שהגבירו את השוויון בשכר – עליית שכר המינימום ושיפור ברמות השכר הנמוכות והבינוניות. למעשה, תרומתה הישירה של התערבות המדינה להגברת השוויון נמוכה יחסית. המאבקים וההישגים של העבודה המאורגנת בישראל להעלאת שכר – שכוללים את העלאת שכר המינימום, הסכמי המסגרת במגזר הציבורי והסכמים קיבוציים לשיפור השכר במגזר הפרטי – הם שהגבירו את השוויון. גם בהם מהווה המדינה צד, אך המנוע שדוחף אותם הוא ההסתדרות והמעסיקים.
ירידת השפעתה של המדינה על השוויון בישראל אינה סיפור חדש, אבל על רקע העתיד הטכנולוגי שמציג פרופ' וייל, הוא מקבל משמעות מפחידה ביחס לעתיד. המגמה של נסיגת המדינה ממעורבות בהגברת השוויון במשק עלולה להתגלות כהרסנית כשהשינויים הגדולים שעובר עולם העבודה ידרשו השקעה משמעותית בהכשרה ובהסבה מקצועית, כמו גם רשת ביטחון לעובדים שמפוטרים בגלל שינויים טכנולוגיים. אם תימשך מגמת הנסיגה של הממשלה מאחריות למרכיבים אלה, אי השוויון צפוי עלול להעמיק לרמות שאינן מוכרות לנו היום.
