סופות הגשם וההצפות שגבו החודש קרבנות בנפש והסבו נזקים כבדים, עוררו עניין במשק המים של ישראל. השילוב בין משבר האקלים, המגמה של ריכוז ימי גשם על פני תקופה קצרה יותר, רצפי שנות בצורת וגידול האוכלוסיה, מחייבת את הרשויות לבחון מחדש את המצב ולהתאים את עצמן לשינויים. הנה שמונה דברים שכדאי לדעת על ההווה והעתיד של המים שלנו.

הצפות בנהריה (צילום: דרור וולורד)

#1 ישראל עדיין מתייבשת

למרות הגשם וההצפות האחרונות, ישראל ממשיכה להתייבש. "בהחלט ייתכן שגם החורף הזה יסתיים עם פערים גדולים בכמות הגשם בין אזורי הארץ השונים", מזהיר ד"ר עמיר גבעתי, מומחה להידרולוגיה, לשעבר מנהל תחום מים עיליים ברשות המים, וכיום מרצה באוניברסיטת תל אביב. "בכמויות המשקעים", הוא מסביר, "יש שונות תוך-שנתית ושונות בין-שנתית, במקביל. בשנות הבצורת האחרונות, הצפון התייבש ודווקא באזור לכיש היו כמויות מעל הממוצע. השנה האחרונה אמנם טובה למשק המים, כי רוב הגשם ירד בצפון, אבל לצד גשמי הברכה בכנרת, אנחנו 'משלמים' גם בנזקים".

#2 מי השטפונות מתבזבזים. או שלא?

בימי הסופה האחרונים פורסם בכלי התקשורת כי בהיעדר מאגרים, מי הגשמים הרבים זורמים לים ולמעשה מתבזבזים. ד"ר גבעתי: "זה לא נכון. רוב המים מחלחלים לאדמה או מתאדים, הם לא הולכים לים. נכון שבערים עצמן מי הנגר העילי יכולים להיות 30-20 אחוז מהמים בעיר, אבל לא זה מה שיציל את משק המים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

המאגר בראשון לציון. (קרדיט: נויקלן, ויקיפדיה)

ד"ר ירון זינגר, מנהל המרכז לערים רגישות מים בישראל, חולק על כך. הוא טוען כי כמות מי הנגר היא "כמו שלושה מתקני התפלה". כך או כך, מי השטפונות מעטים ביחס למשק המים כולו, אך ריכוזם במעט מערכות גשם חזקות ואלימות גורם להצפות, לנזקים ולזיהום שנסחף לים – דבר הדורש טיפול. בכמה אתרים בנגב, בגליל ובגולן כבר קיימים מאגרים למי שטפונות, אך במרכז הארץ יש רק שני מאגרים – באיזור קיסריה ובנחל אלכסנדר. ברשות המים לא עודדו הקמת מאגרים בגוש דן בשל מחירי קרקע יקרים, היעדר קליינטים חקלאיים ונדירות השטפונות. אף על פי כן, בראשון לציון נבנתה תשתית לניקוז מים, שמוליכה את מי הסביבה לאגם מלאכותי שמונע הצפות ומהווה פנינת טבע. אבל בימי הקיץ האגם מאבד כמויות גדולות של מים כתוצאה מהתאדות וחלחול. שימורו מחייב הזרמת כמות מים גדולה באופן שאינו יעיל למשק המים, ועיריית ראשון לציון שוקלת ליבש את האגם חלקית.

עמית לנג (צילום: שח"מ)

עמית לנג, מנכ"ל שח"מ, חברת הביצוע של חברת מקורות הממשלתית, טוען ש"צריך לתכנן מחדש את התשתיות למערכות גשם אלימות – גם ביחס להקמת מאגרים, ואפילו ביחס לקוטר הצינורות". לדבריו, הנזק שנגרם מהצפות החורף מצריך חשיבה מחדש על תפיסת מי שטפונות באזורים נוספים בארץ. "בעבר היה ברור שאין לזה צידוק כלכלי", הוא אומר, "אבל כיום צריך לבדוק את זה מחדש. העליתי הצעה כזו להנהלת מקורות ואני מקווה שבממשלה הבאה זה יקודם".

חילוץ של אזרחים שנלכדו בבתים או ברכבים בעקבות הצפות שנגרמו עקב מזג האוויר הסוער (צילום: דוברות המשטרה)

לדעת אורי שור, דובר רשות המים, "יש להקים מערכי הגנה באזורים מועדים, דוגמת מאגרים גדולים שיקלטו נגר עילי לפני שהוא נכנס ומציף ערים כמו נהריה; או הטיית נתיבי מים דוגמת נחל איילון".

#3 הכנרת כבר לא

שלא כבעבר, כיום כמעט ולא שואבים מים מהכנרת. "חשיבות הכנרת ירדה והפכה לסוג של מיתוס", אומר ד"ר גבעתי. "גם הישובים בסביבתה יחוברו למי התפלה בעוד שלוש שנים. מיתוס נוסף הוא חשיבות השלגים בחרמון – הם מספקים רק 10% מהמים שמגיעים לכנרת".

אנשים מצלמים את מיצג המודד את מפלס הכנרת בטיילת בטבריה. מרץ 2019 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

אז מה בעצם נותר בכנרת? היא עדיין מהווה מאגר מים עצום שניתן לנצל בזמני חירום. עם זאת, חוקר הכנרת, משה גופן, מתריע מפני הפרת האיזון האקולוגי באגם, שצפוי לגרום להמלחה ולזיהום ובכך לשלול מישראל מאגר מים גדול וחיוני.

רצף של חמש שנות בצורת בעשור האחרון, סיכן את המשך קיומה של הכנרת כמאגר מי שתייה. בתגובה, רשות המים תכננה הקמת מוביל מים, המכונה 'המוביל ההפוך', והוא הולך ונבנה בימים אלו. 'המוביל ההפוך' יאפשר להזרים לכנרת ולצפון מים מותפלים, כך שלא תהיה תלויה רק במי הגשמים והנחלים ותמשיך לשמש כמאגר מי שתייה לדורות הבאים.

על ביצוע 'המוביל ההפוך' אמונה חברת מקורות, באמצעות חברת הבת שח"מ. "הנחנו כבר 15 ק"מ של הצינור", מספר המנכ"ל לנג. "בעתיד הוא יתחבר למפעל ההתפלה בגליל המערבי". כאשר נשאל לנג למה המוביל ההפוך נבנה רק עכשיו, הוא ענה כי "לפני 20 שנה פרויקט כזה לא היה אפשרי. היום יש יכולות פיקוד ובקרה חדישות שהכרחיות לניהול מורכבות של משק עם מי התפלה, קולחין, מי נגר עילי והכנרת. לנהל את כל זה ביחד לא פשוט בכלל".

הנחת צינורות מים על ידי חברת שח"מ (צילום: שח"מ)

הפרויקטים אינם מסתכמים ב'מוביל ההפוך'. כדי לשפר את איכות המים, בכנרת עצמה קיים פרויקט 'המוביל המלוח', שנועד להרחיק ממנה מים שמקורם בנביעות יותר מלוחות כמו "טבחה" ו"חמי טבריה" ולשמור על מימיה ראויים לשתייה. 'המוביל המלוח' מתחבר אל הירדן, מדרום לסכר אלומות (מרחק של כ-22 ק"מ). "כולנו למדנו וחונכנו שצפון הארץ הוא ברוך גשמים והדרום הוא מדבר", אומר שור, "אבל שינויי האקלים שינו את המצב. לראשונה מאז החלו המדידות (בשנות ה-30' של המאה שעברה) צפון הארץ חווה בצורת קשה ביותר, דבר שחייב את רשות המים להתאים את התוכניות ארוכות הטווח".

#4 המים שייכים למדינה

בארה"ב, אם יש למישהו מים מתחת לבית, מותר לו לשאוב אותם, אבל בישראל מים נחשבים למשאב לאומי. כדי שכולם יקבלו מים באותה כמות, איכות ומחיר הוקמה רשות המים האחראית על ניהול המשאב הזה. "המשמעות היא", מסביר ד"ר גבעתי, "שבישראל אסור אפילו לשים דלי מים על הגג כדי לתפוס מים. הגשם, המעיינות ומי התהום בכל מקום שייכים למדינה, וגם מי ההתפלה. כדי להפיק או להשתמש במים צריך, כמו בשאר המשאבים, לקבל אישור. זה עוזר לרגולטור לנהל את המשק הארצי, אבל לא כולם אוהבים את זה. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שקבעה זאת בחוק".

ד״ר עמיר גבעתי (צילום באדיבות המצולם)

#5 בעלי הון השתלטו על המים?

ברצועת החוף בישראל פועלים כיום חמישה מתקני התפלה גדולים, שנבנו מאז 2005. ארבעה מהם פרטיים ופועלים בזכיון מטעם המדינה; אחד עדיין בבעלות "מקורות יזום", והוא יופרט במכרז. מכיוון ש-70% ממי השתייה במשקי הבית בישראל הם מים מותפלים ורובם מופקים במתקנים פרטיים, להון הפרטי יש דריסת רגל במשק המים, אך נכון להיום לא מדובר עדיין בהשתלטות. שניים מהמתקנים הפרטיים, אגב, נתפסו בשנה שעברה בהפרת הסכמים וזיוף בדיקות מעבדה, אך הפגיעה באיכות המים הייתה קטנה ונטולת השפעה בריאותית. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת ההפרה מצאה כי לא רק שהמפעלים רימו את המדינה וישלמו קנסות גבוהים, גם הפיקוח של גורמי המדינה צריך להשתפר.

מתקן ההתפלה שורק (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

מלבד המתקנים הפרטיים, יש בארץ עוד עשרות מתקני התפלה קטנים בבעלות חברת מקורות, המותאמים למים מליחים (מים פחות מלוחים ממי ים). הפרטה אחרת במשק המים קודמה בהסכם הרפורמה במקורות, ולפיה יותר פרויקטים יוצאו למכרזים, ופחות פרויקטים יעברו אוטומטית לחברה הבת שח"מ. המנכ"ל לנג סבור שיש להגביל את היקף ההפרטה: "אני מאמין גדול בשוק חופשי, אבל יש מוצרים בסיסיים כמו מים, חשמל, אפילו תחבורה ציבורית – שבהם הממשלה חייבת להיות שחקן וחייבת להבטיח שהם מגיעים בצורה שווה לכולם". בשנה האחרונה, לפי לנג, מקורות הוציאה כ-450 מיליון ש"ח לביצוע על ידי קבלנים פרטיים (מתוך כ-1.4 מיליארד ש"ח של עבודות פיתוח). עבודות נוספות, בעלות של כ-50 מליון ש"ח, בוצעו בשח"מ עבור לקוחות בישראל, בהם תאגידי המים ברשויות המקומיות.

עובדי חברת שח"מ (צילום: שח"מ)

על פי חוק, תאגידי המים נמצאים בבעלות הרשויות המקומיות, ותחת בקרה של רשות המים. ניתן להפריט אותם באופן חלקי, אך עד כה זה לא קרה. תאגידים רווחיים הורשו לחלק מאות מליוני שקלים במצטבר, לרשויות המקומיות שהם בבעלותן. משמעות הדבר היא שלמרות שהחוק מתיר זאת, הם לא בחרו להחזיר כספים לצרכנים. הכסף הזה זז אמנם מכיס ציבורי אחד לאחר, אך הוא פוגם בעיקרון של "משק מים סגור", עליו אמורים תאגידי המים לשמור.

#6 משק המים מתקדם ויעיל, אבל..

משק המים של ישראל נחשב לאחד היעילים בעולם. "ישראל מובילה עולמית בהיקף מי ההתפלה לנפש", אומר גבעתי, "וגם מובילה בהיקף מי הביוב המטופלים – קרוב ל-90%. אנחנו פי שלושה יותר יעילים מאשר מדינות יעילות כמו יפן וחלק מארצות אירופה".

ההבדל העיקרי הוא שברוב העולם, צרכנית המים הגדולה ביותר היא החקלאות, ואילו בישראל אלה משקי הבית. "החקלאי בישראל לא מקבל את הכמות שהוא רוצה", מוסיף גבעתי, "בשונה מהמגזר הביתי".

לנג מזהיר כי גם ברמת היעילות הגבוהה של משק המים, גידול האוכלוסייה מכביד עליו מאוד. "במצב הנתון", הוא אומר, "בכל עשור יבנו פה שני מתקני התפלה ענקיים לפחות".

מפעל טיהור שפכים. ארכיון (צילום: חן לאופולד/ פלאש90)

כיום, מי ביוב מטוהרים מנוצלים בישראל להשקיה בלבד. המתקן המתקדם ביותר בתחום הוא השפד"ן, שבתהליך טיהור המים מהבוצה גם מפיק אנרגיה. בשוודיה, מספר לנג, כבר מנסים פתרון מהפכני – טיהור רב שלבי של מי קולחין עד לרמה שהם יהיו ניתנים לשתייה. "אני לא רואה את זה קורה בישראל בשנים הקרובות", הוא מוסיף, "אבל רק דבר כזה יכול להפחית את התלות הגוברת בהתפלה".

#7 מחיר המים תלוי במחיר החשמל

מחירי המים בישראל נקבעים על ידי רשות המים לפי נוסחה שמתעדכנת בכל ינואר ויולי. הנוסחה משקללת את כלל העלויות, המשתנות בהתאם לסוג המים והמגזר – חקלאות, תעשייה ומשקי בית. ברשות המים טוענים שלמרות שמעל 50% מהמים במשק הם מים מיוצרים ולא שאובים, מחירי המים בישראל הם מהנמוכים בעולם, גם בהשוואה למדינות מפותחות שלא סובלות ממחסור.

העלות השוטפת המרכזית של משק המים היא צריכת החשמל להפעלת משאבות להזרמת המים לכל נקודה בצנרת הארצית; תפעול מתקני התפלה וטיפול בשפכים.

עבודות להקמת המוביל הארצי, 1962 (צילום: פרידן משה, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

 

המוביל הארצי תוכנן, במקור, כך שבחלקו יצומצם הצורך בשאיבה והמים יוכלו לזרום בהתאם לחוק כלים שלובים. המעבר להתפלת מים כמקור עיקרי מייקר את מי השתייה בשלושה מסלולים: מימון עלויות הקמת מתקן ההתפלה, מימון העלויות הסובבות (צנרת, מאגרים לקליטת מים מותפלים וכדומה), ומימון הפעילות השוטפת – בעיקר צריכת חשמל. לפי לנג, רק העלויות הסובבות נעות בכל מתקן התפלה גדול בין 400 מליון ל-1.5 מיליארד ש"ח, ועליהן יש להוסיף את עלויות התחזוקה.

כדי לנסות ולצמצם עלויות, בשח"מ עומלים על פיתוח וייצור של משאבות חסכוניות בחשמל, ומשפצים משאבות קיימות כדי להחזיר אותן לכשירות גבוהה (חלקן אף נמכר לחו"ל). בנוסף, החברה מקימה, ליד מתקני מקורות, מתקנים קטנים לייצור חשמל בגז, כדי למנוע איבוד חשמל במערכת ההולכה.

עובדי חברת שח"מ (צילום: שח"מ)

השפעה נוספת על מחיר המים למשקי הבית קשורה למעבר הארגוני ממחלקות מים בעיריות לתאגידי מים אזוריים. לטענת רשות המים, פעילות התאגידים לצמצום דליפות בצנרת חסכה הרבה יותר מים וכסף מהייקור שנגרם מעצם התיאגוד. רבות מהרשויות המקומיות הזניחו את תשתיות המים והביוב והשתמשו בכספי גביית חשבונות המים והביוב לשימושים אחרים, מצב אותו תיקנו תאגידי המים, המוקדשים לתחום זה בלבד.

חיסכון נוסף בעלויות יתכן בעתיד בעקבות החלטת ממשלה על איחוד תאגידי המים לתאגידים אזוריים, כך שמספרם יקטן בכמחצית, אך ביצוע ההחלטה מתעכב.

עובדי חברת שח"מ (צילום: שח"מ)

#8 העתיד – סכנת מחסור בעובדים

משק המים בישראל מופעל בעיקר על ידי חברה ממשלתית ותאגידים מוניציפליים בפיקוח רשות המים, כך שעובדי משק המים מועסקים בהעסקה ישירה, ורובם מאוגדים. גם הרפורמה במקורות ובשח"מ עוגנה בהסכם קיבוצי חדש. מכיוון שהממשלה אילצה את מקורות להוציא יותר פרויקטים למיקור חוץ, תיתכן גם השתתפות של גורמים זרים במשק המים. עד כה השפעתם קטנה (הם מעורבים בעיקר כבעלי מניות במתקני התפלה פרטיים). לנג מעוניין לפתוח את משק המים לחברות הזנק ישראליות: "אנחנו יכולים לספק להם 'מגרש' לנסות את הפיתוחים שלהם". ואילו ד"ר גבעתי מזהיר מפני מחסור גובר במהנדסי קידוח, מים וביוב: "כיום, בשונה מפעם", הוא אומר, "סטודנטים נמשכים יותר להיי-טק. הדור הוותיק יוצא לפנסיה, ובעתיד לא יהיו לנו מספיק עובדים מקצועיים לנהל את המערכות הללו".