דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

מחאה בארה"ב / ״דרישת המפגינים במיניאפוליס פשוטה: הפסיקו לרצוח אנשים שחורים״

המחאה על רצח ג'ורג' פלויד מבעירה את ארה"ב ודומה שהמשטרה והמפגינים לכודים במעגל של אלימות | עדות אישית מההפגנות חושפת תגובות משטרתיות שמלבות את האש | טור מיוחד

מפגינים מחוץ לתחנת המשטרה הבוערת של המחוז ה-3 במיניאפוליס (צילום: AP Photo/John Minchillo)
מפגינים מחוץ לתחנת המשטרה הבוערת של המחוז ה-3 במיניאפוליס (צילום: AP Photo/John Minchillo)
דן סמורודינסקי

כל מה שיכולתי לראות מפניהם של רוב המפגינים זה את העיניים. שפת הגוף שלהם שידרה רוגע, הפה כוסה במסכת הגנה, אבל העיניים היו כועסות.

משטרת מיניאפוליס התנהגה כמו בריון בחצר בית הספר, מה שהיה הולם בסך הכול, כיוון שהדרישה שאיחדה את המחאה היתה מספיק פשוטה כדי שילד יוכל להבינה: קבלו את האחריות על הרצח של ג'ורג' פלויד, והפסיקו לרצוח אנשים שחורים. כנראה שהמשטרה ראתה בדרישה הזו איום ועלבון, כיוון שמידי לילה, בדייקנות מכנית, היא ביצעה פעולות תגמול כנגד מפגינים שדרשו בסך הכל שלום.

ביום חמישי עמדתי מחוץ לתחנת המשטרה של המחוז ה-3 במיניאפוליס, שרתי את שירי ההפגנה והתבוננתי בקהל. זה היה היום השלישי של המחאה והשוטרים לא נראו באופק. מוקדם יותר באותו שבוע הם דווקא היו מאוד מורגשים. השוטרים ענו לעלבונות ולבקבוקי המים שהטיחו בהם המפגינים עם קליעי גומי וגז מדמיע, ובכך הגבירו במכוון את המתיחות.

עמדנו מחוץ למה שנראה כמו בניין ריק. כמה מפגינים החלו לפרק גדר שהוקמה מסביב לתחנה. שלושה שוטרים, שכנראה הסתתרו על הגג במשך שעות, נעמדו פתאום וירו רימוני הלם.

התחלתי להרגיש צריבה של גז מדמיע. ניסיתי להתרחק, אבל ענן הגז כבר כיסה אותי"

כל השרירים, במה שהיתה עד אותו רגע הפגנה שקטה, הפכו מתוחים. נראה שלמשטרה היתה מדיניות מפורשת להפוך שלום ושלווה לאלימות. מפגינים החלו לזרוק אבנים ובקבוקי מים לכיוון השוטרים, ואני התחלתי להרגיש צריבה של גז מדמיע. ניסיתי להתרחק, אבל ענן הגז כבר כיסה אותי.

20 דקות לפני הגז המדמיע. הפגנה מחוץ לתחנת המשטרה של המחוז ה-3 ביום חמישי האחרון (צילום: דן סמורודינסקי)
20 דקות לפני הגז המדמיע. הפגנה מחוץ לתחנת המשטרה של המחוז ה-3 ביום חמישי האחרון (צילום: דן סמורודינסקי)

על ברכי, נשען על הידיים מחוץ לחנות ספרים שאני קונה בה באופן קבוע. בכיתי והשתעלתי בפראות, וריסנתי את עצמי באופן נואש מלנגב את העיניים כדי לא לשפשף לתוכן עוד גז מדמיע, או נגיפי קורונה. כשהטבעתי את פני במים הצריבה נחלשה מעט, והוחלפה על ידי זעם.

הייתי שם כדי לומר דבר פשוט: ׳הפסיקו לרצוח את החברים והשכנים השחורים שלי׳, וזו היתה התגובה הרשמית של המדינה. המשטרה, ראש העיר, המושל, כולם מוכנים לראות מפגינים שדורשים צדק וסוף לאלימות נחנקים ברחוב. לא יכולתי להתקרב למרחק של פחות משני גושי רחובות מתחנת המשטרה בלי לחוש שוב בצריבת הגז, אז חזרתי הביתה. מהספה, כשהחתול מכורבל בחיקי, ראיתי בחדשות מפגינים שורפים את תחנת המשטרה של המחוז ה-3.

אישה סומלית עם ילד קטן לצידה נופפה מאחת המרפסות הצופות על הרחוב וצעקה לנו "תגידו להם! תגידו להם!"

חזרתי לשם ביום שישי, אחרי הכרזת העוצר. השוטרים עמדו לא רחוק, מתחת למחלף ברחוב לייק, אחת הדרכים הראשיות שחוצות את מיניאפוליס. עמדנו במרחק מאה מטרים לפחות בזמן שהם ירו מיכל אחר מיכל של גז מדמיע, בלי שום סיבה נראית לעין, עד שלא יכולנו לראות אותם בגלל הענן הסמיך של הגז. המחאה המשיכה להתקדם לאיטה, וכשהתפזר הענן השוטרים כבר לא היו שם.

צעדנו ברוגע במורד רחוב לייק, במה שהיה יכול להיות באותה מידה תהלוכה של קרנבל. מפגינים השמיעו מוזיקה, עישנו וברכו לשלום את הצופים מהמרפסות. אישה סומלית עם ילד קטן לצידה נופפה מאחת המרפסות הצופות על הרחוב וצעקה לנו "תגידו להם! תגידו להם!". צועדים חילקו מים, מסכות פנים וחטיפים. בכל מקום ראיתי את אותן עיניים ממוקדות וכועסות.

ראינו אורות כחולים מהבהבים במרחק לרגע קצר, אבל הם נעלמו שוב. הגענו למחוז המשטרה ה-5. כמה שוטרים עמדו על הגג ולרגע חשבתי שתתפתח אלימות אבל המפגינים נותרו רגועים, והשוטרים הנמיכו את הרובים. עמדתי שם עם האופניים שלי, והמתנתי בעוד הקהל מתכנס מקדימה.

שוטרים על הגג מכונים נשק אל מפגינים בידיים מורמות. תחנת המשטרה של המחוז ה-5, יום שישי האחרון (צילום: דן סמורודינסקי)
שוטרים על הגג מכונים נשק אל מפגינים בידיים מורמות. תחנת המשטרה של המחוז ה-5, יום שישי האחרון (צילום: דן סמורודינסקי)

אחרי כמה שעות של שירי הפגנה והודעות טקסט בהן הבטחתי לחברים שאני בטוח, חזרתי הביתה על האופניים. הנחתי שהתנגשויות אלימות עם המשטרה ודאי קורות במקומות אחרים בעיר, ושאולי המחאה הזו תצליח להעביר את הנקודה שלה ובזה תסתיים. התמלאתי לרגע קצר בתחושה משונה של הנאה, רכיבת אופניים נעימה בערב קריר על שביל ריק ברובו אחרי הפגנה רגועה. עצרתי בדרך לצלם כתובת גרפיטי שנתקלתי בה, ובדקתי את הטוויטר.

כתובת גרפיטי בגנות המשטרה, מיניאפוליס. (צילום: דן סמורודינסקי)
כתובת גרפיטי בגנות המשטרה, מיניאפוליס. (צילום: דן סמורודינסקי)

מסתבר שדקות ספורות אחרי שעזבתי, הגיעה המשטרה. המחאה שנכחתי בה היתה כל כך רגועה שהיא כמעט השרתה עלי שלווה. כשהגיעו השוטרים הם פגשו את אותן עיניים הדורשות צדק ושלום, וריססו אותן בגז מדמיע.

______________________

דן סמורודינסקי מתגורר במיניאפוליס, מיניסוטה. הוא כותב ועורך בכיר באתר Massive Science, שם הוא מתמקד לרוב בביולוגיה, גנטיקה, סביבה ווירוס הקורונה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!