שר האנרגיה יובל שטיייץ מתכוון להביא לאישור הממשלה את פרויקט צינור הגז הימי הארוך בעולם מישראל לאירופה. הפרוייקט קושר בברית אסטרטגית את מצרים, ישראל, קפריסין יוון ואולי גם איטליה, אך תלוי במימון פרטי, ולכן היתכנותו נראית קלושה בשלב זה.

במשרד האנרגיה אישרו היום (חמישי) כי שר האנרגיה יובל שטייניץ מתכוון להביא לאישור הממשלה את פרויקט ה'איסט מד' (EAST MED). הפרויקט, אם יוקם, יהווה את הצינור הגז הימי הארוך ביותר בעולם, והוא מצריך התגברות על קשיים הנדסיים של הנחת צנרת ארוכה במעמקי הים התיכון, שעד כה שום פרויקט גז כלל לא ניסה להתמודד עימם.

הצינור מתוכנן לעבור דרך קפריסין, יוון ואיטליה. 1,335 ק"מ ממנו אמורים להיות מונחים על קרקעית הים התיכון, בעומק של שלושה ק"מ, כש-537 הק"מ הנותרים יעברו ביבשה. הקיבולת ההתחלתית שלו אמורה להיות 10 BCM בשנה ולעלות בעתיד ל-20 BCM בהשקעה נוספת. התקציב המשוער לקיבולת ההתחלתית הוא 70 מיליון דולר לשלב התכנון וסביב 6-7 מיליארד דולר לשלב ההקמה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

תוואי צינור הגז EastMed (גרפיקה: אידאה)

הפרויקט נועד להתבצע במימון פרטי, כך שלאור מחירי הגז הנמוכים בשנים האחרונות ועודפי הגז הגדולים ברחבי העולם, הסיכוי למימושו נראה נמוך כעת. בראיה אסטרטגית, יוזמי הפרויקט מקווים שבעתיד יווצרו תנאים כלכליים אחרים, שיאפשרו להקימו.

ההיבט הגיאו-פוליטי

צינור הגז מבטא ברית הנרקמת ביון מדינות מזרח הים התיכון, הכוללת את השותפות לפרויקט: ישראל, קפריסין, יוון וכאמור, אולי גם איטליה. בעבר הוצע לכלול גם את טורקיה, אלא שכיום מתחולל מאבק אזורי בו טורקיה מנסה ליצור הגמוניה אזורית, על חשבון עימותים עם יוון, קפריסין ומצרים ובעקיפין גם עם ישראל. הברית הישראלית נתמכת באופן פעיל על-ידי ארה"ב, שמנסה למתן את הוואקום שנוצר כתוצאה מהפחתת טביעת הרגל האמריקאיות – ואקום אותו ממלאות בעיקר איראן, רוסיה וטורקיה.

למאבק המעצמות יש כמובן גם היבט אירופי – ארצות הברית הטילה סנקציות על חברות המשתתפות בהקמת הצינור נורד-סטרים 2, שיגביר מאוד את אספקת הגז לגרמניה מרוסיה, פעולה שזכתה למחאה בגרמניה, אך בינתיים הגרמנים הסתפקו בהצהרות ולא העזו להטיל סנקציות נגדיות על ארצות הברית.

הכוונה להקמת הצינור מתנגשת ישירות עם הסכם בין טורקיה לממשלת טריפולי בלוב, שמחלקת את מרבית השטח בים התיכון כ'אזור כלכלי בלעדי' של לוב וטורקיה, תוך דריסת הזכויות של שאר המדינות באזור, כולל ישראל. ההסכם הטורקי-לובי, לא הוכר על-ידי אף מדינה נוספת והוא נחשב לשערורייתי בשל ההתעלמות מנורמות קיימות לגבי התנהלות בשטחי הים.

איטליה פחות מחוייבת לפרוייקט ומנהלת קשרים דיפלומטיים גם עם טורקיה, כאשר שתיהן תומכות בממשלת טריפולי, לעומת מצרים, התומכת דווקא בממשלת הגנרל חפתר, השולט במזרח המדינה.

תוואי צינור הגז יורו-מד (עיצוב: אידאה)

לכן, גם אם לא יוקם לבסוף, אישור האיסט-מד על-ידי כל הממשלות, הוא צעד בעל משמעות גיאופוליטית שלא נוגעת רק לאנרגיה. יש לציין כי בקונגרס האמריקאי עבר חוק "שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון בנושאי אנרגיה וביטחון". החוק הוא יוזמה דו-מפלגתית, בהובלת הסנאטורים מרקו רוביו מהמפלגה הרפובליקנית ורוברט מנדז מהמפלגה הדמוקרטית. החוק מתאר שינוי במדיניות האמריקאית כלפי מדינות האזור, שמורכבת מהסרת האמברגו האמריקאי לגבי אספקת נשק ואימונים ליוון ולקפריסין ותמיכה במיזמים משותפים של ישראל, יוון וקפריסין בתחומי האנרגיה.

משמעות כלכלית קטנה מאוד

הביקוש לגז טבעי באירופה נמצא במגמת עלייה עקבית, של קרוב ל-5% בשנה. סך הביקוש מגיע לקרוב ל-600 BCM בשנה מתוכם מעל ל-400 BCM מייבוא (מיליארדי מטרים מעוקבים) ואילו איטליה לבדה צורכת קרוב ל-55 BCM.

לכן, ה-EastMed עשוי להוביל לגיוון זעיר בלבד במקורות הגז באירופה ולא להשפעה תחרותית, מפני שזו אפשרית רק כשההיצע גדול מספיק ביחס לביקוש. הצינור, אם יוקם, לא יושלם לפני 2025, כשהביקוש באירופה עד אז צפוי לעלות ב-80-60 BCM.

במקביל, האיחוד האירופי נוטה יותר ויותר לתכניות לגמילה חלקית או גמורה מדלקים פוסיליים, כולל גז, כך שהסיכוי לאשר השקעות חדשות בתחום, הולך ויורד ככל שאירופה מתקדמת ל"גרין ניו דיל" שיתבסס על אנרגיית רוח, שמש, מים, גרעין ומתקני אגירה, במקום תזקיקי נפט, גז ופחם.

מגיפת הקורונה נתנה דחיפה משמעותית למחנה הפוליטי שתומך במעבר לאנרגיות מתחדשות, בזכות היכולת להטיל ספק בערך הכלכלי של חילוץ ממשלתי לתעשיות שמייצגות את העבר, חלף האפשרות להזניק דווקא את תעשיות העתיד. אף על פי כן, בשנים הקרובות אירופה עדיין זקוקה לכמויות מאוד משמעותיות של גז, חלקן על חשבון הפחתת השימוש בפחם ובתזקיקי נפט, בשל היות הגז מזהם פחות ולכן עדיין אין הכרעה ברורה בתחום זה.​