אתמול, בצאת אחד מארבעת הצומות על חורבן בית המקדש ובמקביל למסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושר האוצר, קרא העם היהודי בפרק היומי את עמוס ב, פסוק ו: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ;"

אחרי הפשעים הנוראיים שמונה הנביא עמוס שעושים אנשי דמשק, עזה, צור, אדום, אמון, מואב ואפילו יהודה, הוא מגיע לפשעים עליהם אי אפשר לסלוח לבני ישראל באותה העת. הראשון בהם הוא האלימות שמפעיל השלטון על העניים. הנביא עמוס משווה בין צדיקים ואביונים, ומטיח בפני ישראל – מכרתם את אלה בעבור כסף, וגרוע מכך, בעבור נעליים. איך אפשר לסלוח על התדרדרות מוסרית כזו, שהפרשנים רואים בה הדהוד למכירת יוסף לישמעאלים? ובפסוק ז' ניתנת התשובה – דרך ענוים יטו. כלומר, כדי להצדיק את עליבות דרכו, את דרכם של עם הארץ, הדלים, הפשוטים, השלטון מטה ומשחית.

מזה זמן שהציבור הישראלי מתקשה לקחת את נבחריו ברצינות. אלה אומרים שימו מסיכה ורצים למסיבות הפאר שלהם, אומרים השתעלו למרפק ודוחפים לנו מרפק בצלעות, מבקשים שנשמור על הריחוק הפיזי ושולחים לעיתונות תמונה אחת עם מסיכה ותמונה אחרת בלי – כדי שנוכל לבחור איזה מנהיגות אנחנו רוצים, לעת קורונה ולאחריה. אבל אובדן האמון בהנהגה לא נעוץ במסיכות ובדוגמא האישית, מקורו בהפקרות הכלכלית אותה הם מפיצים כאילו היתה הווירוס עצמו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

באחד החלקים המדהימים במסיבת העיתונאים, האשים ראש הממשלה את הציבור בכך שלחץ על השלטון לפתוח עסקים כאלו ואחרים, והוא בשל מורך ליבו ורוב חסדיו, אישר את פתיחתם ובדיעבד הסתבר ששגה. רוצה לומר, גם דרכנו על ראש בעלי העסקים ואסרנו את פעילותם הכלכלית, גם הבאנו אותם למצב כלכלי כלכך גרוע שהם חייבים היו להתחנן, לאיים, לצעוק ולשרוף, וגם אחרי שנעתרנו לדרישותיהם, האשמנו אותם במצב. דרך ענוים יטו.

תחריט של גוסטב דורה המתאר את הנביא עמוס, 1865 (ללא קרדיט)

ברור שאפשר היה למנוע את הגל השני הזה ואת הצונאמי הכלכלי הזה. דוגמאות מגרמניה עד ניו-זילנד לא חסר, אבל מה שכן חסר זה האמון.

הציבור הישראלי לא מאמין לרשת הביטחון שנפרסה אתמול, כי הוא רואה את הנכים שחזרו שוב לרחובות כי הממשלה הפרה הבטחה שניתנה להם. אנחנו רואים את העו"סיות צועדות וחוצות את הארץ בזעקה על המציאות בה הן פועלות כדי לסייע למוחלשים ביותר, והן עצמן נזרקות מתחת לרכבת הדוהרת של הקורונה והכלכלה. אנחנו רואים איך זה עובד – פתרון אתה מקבל נקודתית אם הצלחת להגיע למהדורה של שמונה בערב, אם אתה מקורב, אם אי אפשר להתעלם ממך.

בספר החוקים, השוחד בו נאשם ראש הממשלה, הוא עבירה חמורה יותר מאשר הפרת אמונים. אבל בציבוריות הישראלית ברור שהפרת האמונים היא הדרמטית – כדי לעשות את מה שהשלטון מבקש מאיתנו, מלעטות מסיכה עד לשלם מיסים, צריכים האזרחים לדעת שהמדינה תהיה שם בשבילם. שהערבות ההדדית שהפגנו בימי הקורונה הראשונים תתבטא גם מצד השלטון, שהביטחון הכלכלי שלנו לא תלוי במידת קרבתנו לנבחרים אלא במידת הצדק. האמון נפגע, אדוני ראש הממשלה, כשהאזרחים יודעים שהם מופקרים לגורלם והתכנית שהצגתם אתמול לא עוזרת בזה.

איך תחזירו את האמון?

תדאגו. תדאגו לנכים, תדאגו לעובדות הסוציאליות, תדאגו לבעלי העסקים, תדאגו למובטלות, תדאגו לקשישים, תדאגו למורות, תדאגו לעצמאיים. תדאגו כמו שאנחנו דואגים אחד לשני, דאגה אקטיבית לא סבילה, תדאגו שהדברים יקרו ואל תאשימו אף ש"ג בדרך. תדאגו שיהיו עוד מקומות עבודה, תדאגו שהתעשייה הישראלית לא תעבור לחו"ל איפה שהעבודה זולה יותר, תדאגו שאף קשיש לא ימות פה לבד בבית וימצאו אותו אחרי שבועות, תדאגו שהאלימות לא תשתלם באף מגזר, תדאגו שהשכר יעלה ולא ירד, תדאגו שהחקלאות הישראלית תפרח ותשגשג.

כך מסיים עמוס את נבואתו, אם דרכיהם של ישראל ושל שריהם ישתנו: "יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.  יד וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  טו וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם–אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ."​