באיחוד האירופי למדו את לקחי תכנית הצנע של העשור האחרון, וביצעו פניית פרסה. ההחלטה על גיוס חוב משותף למדינות האיחוד היא אחד הסממנים הבולטים ביותר לשינוי הפרדיגמה הכלכלית שהוליד משבר הקורונה.
ההחלטה, שהתקבלה שלשום (שני), הייתה בלתי נתפסת עד לפני חודשים ספורים. היא מראה כיצד המציאות הכלכלית מאלצת את האיחוד האירופי לזנוח חלקים מהתפיסה הכלכלית השמרנית ששלטה בו. הפתרונות החדשים אמנם פורצים את מסגרות התקציב, אבל עשויים להבטיח את הישרדות האיחוד.
הנושא הדרמטי ביותר בהסכם שהושג באיחוד האירופי הוא לכאורה טכני למדי. ההסכם מגדיר את הקמתה של קרן בשווי 750 מיליארד אירו, ש-380 מיליארד מתוכם יחולקו כמענקים למדינות שנפגעו באופן החמור ביותר ממשבר הקורונה.
אופן מימון הקרן הוא הסוגיה התקדימית: לראשונה ינפיק האיחוד האירופי אגרות חוב שיגובו על ידי כל ממשלות האיחוד במשותף. צעדים כאלו היו טאבו במרבית המדינות העשירות באיחוד עד לאחרונה.
מה במשבר הנוכחי זעזע את הפרדיגמה הכלכלית האירופאית עד כדי כך שגרמניה, המדינה העשירה באיחוד והמתנגדת הראשית למהלכים דומים בעבר, תמכה הפעם בגיוס החוב המשותף?
הסיבות להתנגדות
נתחיל בסיבות להתנגדות של גרמניה ומדינות נוספות לגיוס החוב המשותף. הנפקת אג"ח כלל-אירופאי תאפשר למדינות החלשות באיחוד להשקיע ביציאה מהמשבר תקציבים גדולים מאשר היו עשויות לזכות בהם לבדן. הסיבה היא שאג"ח משותף מגובה גם על ידי המדינות העשירות יותר, ולכן הריבית עליו נמוכה יותר.
אלא שיש לכך מחיר: הגדלת החוב הלאומי של המדינות החזקות. מהלכים כאלו תוארו על ידי מתנגדיהם כמס שמוטל על משלמי המיסים במדינות החזקות, על מנת לממן את ממשלות המדינות העניות יותר.
סיבה נוספת להתנגדות היא אידאולוגית יותר. ההימנעות מחוב משותף מסייעת למדינות העשירות באיחוד לכפות על מדינות כמו יוון ואיטליה משמעת תקציבית אדוקה, או צנע. כך, נמנעת ממדינות אלו האפשרות לבצע השקעות ציבוריות קריטיות בעבור המשק והחברה בהן.
כשגיוס החוב מוטל על כל מדינה בפני עצמה, מדינות הסובלות ממצב כלכלי קשה משלמות ריבית גבוהה יותר על ההלוואות שהן נוטלות, המייצגות לכאורה סיכון בעבור המלווה. הדרך היחידה עבורן להוזיל את גיוס החוב היא תכניות קיצוצים האמורות להבטיח את יכולתן לפרוע את החוב.
"בשום תרחיש לא יונפקו אג"ח משותפות", האמנם?
כשהאיחוד האירופי מנפיק אג"ח במשותף הוא טורף את הקלפים של השיטה הזו. ניקח לדוגמא את גרמניה, מדינה עשירה בעלות חוב נמוך שזוכה לריבית נמוכה. לעומתה איטליה, לה חוב לאומי גבוה והמשלמת ריבית גבוה על הלוואותיה.
ההנפקה המשותפת מייצרת האחדה בגיוס החוב בין המדינות השונות. הריבית על האג"ח המשותף תהיה אמנם גבוהה יותר מזו של גרמניה, אבל נמוכה משמעותית מזו של איטליה. הכסף שאיטליה תקבל מהקרן יעלה לה פחות מאשר לו היתה צריכה לגייס אותו בכוחות עצמה, ולא יותנה בצעדי צנע.
לכן התנגדו כל המדינות העשירות באיחוד להנפקת אג"ח משותף בכדי להתמודד עם המשבר האחרון בשנת 2011; על אף ההיגיון הכלכלי הברור בסולידריות, וחרף קריאתה של וועדה מיוחדת שהקימה הנציבות האירופית למימון משותף של הוצאות המשבר. קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל אמרה אז ש"בשום תרחיש לא יונפקו אג"ח משותפות".
מדינות דרום אירופה הושארו להתמודד לבד עם משבר שעלה בהרס כלכלי וחברתי חסר תקדים.
גרמניה אחרת?
אז איך יכול להיות שהאיחוד האירופי, בהובלתה של גרמניה, דחף הפעם דווקא להנפקת אג"ח משותפות? כנראה שבלית ברירה, באיחוד למדו את הלקח.
גם לפני משבר הקורונה, ההרס שהשאירו אחריהם המשברים של 2008 ו-2011 איים לפרק את האיחוד האירופי. מפלגות שמתנגדות לאיחוד התחזקו במדינות רבות, ובעיקר באלו בהן המשברים הכו באופן הקשה ביותר.
הקיצוצים התקציביים שנכפו על מדינות אירופה, והחריפו עוד יותר את המשבר האחרון, נראים בעיני רבים כרודנות של המדינות העשירות, שמוכנות להקריב את אזרחי האיחוד בשם הכללים התקציביים. צמצום תקציבי נוסף במצב הנוכחי היה עלול להיות אקט של התאבדות מצד האיחוד.
ההחלטה לשנות גישה ולאפשר גיוס חוב משותף מלמדת על היקף המשבר הנוכחי, המזיז מעמדתם גם את השמרנים האדוקים ביותר ומביא אותם לאפשר הקלה במגבלות התקציביות המוטלות על מדינות האיחוד.
מדובר בצעד מנהיגותי אמיץ מצד אנגלה מרקל, שמסיימת בקרוב את תפקידה. למעשה, המהלך הזה עשוי להגדיר בדיעבד את שנות מנהיגותה, ולהראות לאיחוד האירופי ולעולם כולו שכשהמציאות משתנה, גם האמונה הכלכלית ה"דתית" ביותר יכולה לעבור רפורמציה.
