אתונה – מרוץ הגמר בתחרות הריצה האולימפית ל-100 מטר עומד להתחיל. הקהל שואג עם הישמע צליל ההזנקה. האצנים מתחילים לרוץ. לאחר 30 מטרים, האצנים המובילים מאטים, כמביעים סולידריות עם אלה שהשאירו מאחור.
הם לא בחרו לעשות זאת, אך החוקים החדשים קובעים מגבלות קפדניות על המרחק המרבי המפריד בין האצן המנצח לבין זה שסיים במקום האחרון.
זו התמונה שיש בעיני רוחם של מתנגדים שמרנים לחלוקה מחדש של הכנסה ועושר, כשהם מתלוננים על "הפוליטיקה של הקנאה". בעיניהם, העשירים הם אצנים מוכשרים, שיפי הנפש רוצים להאט באמצעות חקיקה מגבילה ומיסוי מכביד.
אך החיים אינם המשחקים האולימפיים שבהם הכישרון של האתלט והאימונים שהוא עובר קובעים את הביצועים שלו. החיים הם יותר כמו זירת גלדיאטורים בתקופה הרומית, בה גלדיאטורים מחומשים היטב מביסים קורבנות מלאי מוטיבציה אך בלתי חמושים. חלוקת הנשק וכלי המגן בין הצדדים לא הייתה סימטרית מלכתחילה.
בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, ניתן היה להסתמך על עבודה קשה ומוח יצירתי כדי לצאת ממעגל העוני. זה היה אפשרי משום שהחברה קבעה מגבלות על מה האנשים העשירים ביותר, במיוחד הבנקאים, היו יכולים לעשות עם הכסף שלהם.
עבודה קשה וכישרון לא יביאו אותך רחוק
מאז הסרת המגבלות, עם התמוטטותה של מערכת 'ברטון וודס', שקבעה את שער החליפין בין מטבעות המדינות המפותחות, השתלט המגזר הפיננסי על הכלכלות שלנו. כיום עבודה קשה וכישרון יוצא דופן כבר לא בהכרח יביאו אותך רחוק.
הבעיה שמולה ניצבים רוב האנשים, במיוחד הצעירים, אינה שסופר-סטארים כמו וורן באפט מותירים אותם מאחור. הבעיה היא שהם נותרים מאחור בגלל קיפאון בהשקעות ובשכר, הנובעים מהעובדה הפשוטה שהעשירים נהיים עשירים יותר גם תוך כדי שינה. הם מתעשרים מסיבות שאינן קשורות למאמץ שהם עושים, ליכולות היזמות שלהם או ליכולת שלהם לחסוך.
אפילו אלה העומדים בחזית החדשנות הם חלק מהבעיה. מייסד 'אמזון" ג'ף בזוס בהחלט ראה את הנולד, עשה מהפכה בעולם הקמעונאות והרוויח הון עתק. אך איזה חלק מתוך 200 מיליארד הדולרים שלו הם תמורה בגין חוכמתו ויכולות היזמות שלו? ואיזה חלק מהונו כיום הוא פשוט פונקציה של עושר שהיה ברשותו קודם לכן?
אף על פי שזה בלתי אפשרי לענות על שאלה כזו באופן מדויק, הרוב המכריע של העושר בעולם אינו מוצא דרכו לאלה מאיתנו שמתפרנסים מעבודה קשה, ואף לא לבעלי כושר ההמצאה. ועם התרכזות העושר אצל מספר הולך ופוחת של אנשים, שאר המשק הופך בהדרגה למדבר שממה.
אין מדובר בתופעה חדשה. תמיד ידענו שכוח שוק מוגזם הוא שעומד בבסיס עושר מופרז שמוזן בחזרה לכלכלה על מנת ליצור כוח שוק חזק עוד יותר. וזהו לב ליבו של העניין: כוח שוק עודף מביא להורדה בפריון ובשיעורי התעסוקה.
אם נשתמש שוב באנלוגיה השמרנית, אפילו האצנים המהירים ביותר לא יכולים לנצח כאשר העושר בו שולטים האולטרה-עשירים הופך את מסלול הריצה לחול טובעני עבור כל שאר האצנים. זוהי הסיבה שבגללה העוני המייאש נפוץ ביותר, ומקרי ה"מוות מתוך ייאוש" מרובים יותר, במדינות בהם העושר הולך ומתרכז בידי מעטים.
חלוקה מחדש של העושר
ובכן, מה עלינו לעשות בנוגע לריכוזיות זו של העושר? כיצד ניתן לחלק את העושר מחדש באופן הוגן ויעיל?
מס עושר הוא נושא שיחה מאוד אופנתי כיום. אך שום מס עושר שניתן להטיל במסגרת החוק ובמסגרות הפוליטיות הקיימות, לא יוכל לצמצם באופן משמעותי את אי-השוויון העצום שעמו אנו מתמודדים כיום. יתרה מזאת, מס עושר מאפשר לשמרנים לזרוע ספק בנוגע לחלוקה מחדש, שכן הוא מאפשר להם לשאול שאלות ענייניות: האם על המדינה לפנות את היורשת הענייה של בית טוב אם היא אינה יכולה לשלם את מס העושר? או כיצד מתמחרים נכס, כגון אוסף בולים, מבלי להציעו תחילה למכירה במכירה פומבית?
למרבה המזל ישנן דרכים מוכחות לחלק מחדש את העושר מבלי להפר זכויות של אנשים ומבלי לחצות גבולות אתיים. ב-1906 פירק הנשיא האמריקאי דאז תאודור רוזוולט את 'סטנדרד אויל' וקרטלים אחרים, למרות קולות אופוזיציוניים שהתלוננו על ההתקפה שלו על חדשנות ויזמות.
בעקבות התמוטטות וול סטריט ב-1929, התמודד פרנקלין דלאנו רוזוולט עם אותם קולות כאשר הכניס את השד הפיננסי בחזרה לבקבוק. באמצעות צעדים אלה ביצעו שני הרוזוולטים חלוקה מחדש של עושר וכוח ששום מהפיכה לא יכולה להשיג.
כמובן שאלה בעמדות כוח מוצאים דרכים להשתחרר מהשלשלות הכובלות אותם. לאחר שמערכת ברטון וודס התמוטטה ב-1971, חזרו וול סטריט והקרטלים לשלוט בכלכלה. כיום, לפחות 40% מכל החברות הציבוריות האמריקניות וכמעט 90% מהחברות הרשומות למסחר בבורסה לניירות ערך של ניו יורק, נמצאות בבעלותן של שלוש חברות ענק: 'בלאק רוק', 'וואנגארד' ו'סטייט סטריט'.
קנוניות ושיתופי פעולה סמויים נפוצים ביותר. כל מנכ"ל יודע כי חברת האם הענקית של החברה אותה הוא מוביל נמצאת, ככל הנראה, בקשר עם מנכ"לים של חברות יריבות הנמצאות גם הן בבעלותה. התוצאה היא מחירים גבוהים יותר, פחות חדשנות, השקעה נמוכה יותר, ובאופן טבעי, קיפאון בשכר.
לאחר ההתמוטטות של וול סטריט ב-2008 החלו הבנקים המרכזיים להזרים נהרות של כסף למערכת הפיננסית. הקרטלים הענקיים השתמשו בכספים שהזרימו הבנקים המרכזיים להשקעה במוצרי חוב חדשים ומורכבים וכן לרכישת מניות של החברות שבבעלותם, מה שגרם לזינוק עצום במחירי המניות (וכמובן בבונוסים של מנהלי החברות) אך הפחית לרמה מינימלית את ההשקעה במשרות איכותיות ותשתיות ירוקות.
תאגידי ענק גם עסקו בפעילות שחביבה עליהם מאוד: השתלטות על שווקים, מתן שוחד לפוליטיקאים והכשלת מהלכים של רגולטורים. בקיצור, הרעלת הדמוקרטיה הליברלית. עד להתפרצות מגפת הקורונה אשר העמיקה את המיתון שבו הייתה נתונה כלכלת העולם, התנתק עולם הפיננסים לחלוטין מהכלכלה האמיתית, והפך את הקפיטליזם לסוג של טכנו-פאודליזם.
אסטרטגיה בת שלושה צעדים
על מנת להפסיק את התופעה הזו עלינו לעדכן את סוג ההתערבות שבה נקטו הרוזוולטים. במקום לבזבז אנרגיה על מס עושר לא אפקטיבי, על הפרוגרסיביים להתמקד באסטרטגיה בת שלושה צעדים.
ראשית, הבנקים המרכזיים חייבים להתמקד באופן בלעדי בתמיכה בהשקעה הציבורית ובמעבר לטכנולוגיות ירוקות ומשאבים ציבוריים אחרים. שנית, יש לפרק תאגידים המתפקדים כמונופולים בשווקים גדולים שהם יצרו – למשל אמזון ופייסבוק. ולבסוף, יש להפקיד חלק ממניות התאגידים הגדולים (אולי 10% ממניותיהם) בקרן חברתית שתממן דיבידנד בסיסי אוניברסלי .
מדיניות זו, השואבת השראה מחוקי הגבלים עסקיים ומחוקי הניו-דיל שהיו קיימים בעבר, יכולה להשיב חיים לכלכלה, להחיות את הדמוקרטיה ולהציל את כדור הארץ. אם כלכלה פוליטית הייתה אירוע אולימפי, לא היה קושי להצביע על הפייבוריט לזכות במדליית הזהב.
Yanis Varoufakis, לשעבר שר האוצר של יוון, הוא מנהיגה של מפלגת ה-MeRA25 ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה
