"אני מאוד אוהבת חיבוקים, קשר ומגע, וזה מאוד חסר לי", מספרת אלה ברקאי (16) מכפר סבא על חייה בחודשים האחרונים ומתארת את מצבם הרגשי של בני נוער בתקופת המגפה. "אם אני לא מול מסך של טלפון אני מול מסך של זום. זה קשה. זה ממש פירק אותי לראות את החברים שלי רק דרך הקוביות הקטנות של הזום".

לאחר שבקבינט הקורונה הוחלט השבוע להשאיר את תלמידי חטיבות הביניים וכיתות י' מחוץ למתווה החזרה ללימודים, הזהירה עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, מתוצאות הרסניות, שנובעות ממקרי מצוקה וסיכון שלא יטופלו. "מדובר במאות אלפי תלמידים שמופקרים לגורלם על ידי הממשלה, ללא שום פתרון או תכנית, כשהם נמצאים במצוקה וללא אופק", אמרה ל'דבר'. לפי ממצאי המועצה לשלום הילד, מאז פרוץ משבר הקורונה נכנסו עשרות אלפי בני נוער למעגל המוגדר כנוער בסיכון.

"אוכלוסיית בני הנוער היא השקופה ביותר בתקופה הזו", אומר אמיר דלומי, סמנכ"ל עמותת עלם לנוער במצבי סיכון. "זה גיל שבו בדרך כלל מנסים לצאת מהבית, 'להיפרד', ופתאום הם נדרשים להישאר בבית ולא לצאת. זה משהו שסותר בהגדרה את כל הצרכים של נער".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לעלם הגיעו בחודשי הקיץ האחרון 1,609 דיווחים של בני נוער שחוו דיכאון וחרדה, פי שלושה לעומת קיץ 2019. גם היקף הדיווחים על בדידות, הכפילו את עצמם, ולצידם, נרשמה גם עליה משמעותית במספר הדיווחים של בני נוער על פגיעה עצמית ועליה בהיקף הפרעות האכילה.

מחקר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, בנושא רווחה נפשית של בני נוער בימי הקורונה, מצא כי גם במקרים בהם בני נוער לא מתמודדים עם מצוקה קיצונית, הם חשים פחות רגשות חיוביים, ויותר רגשות שליליים, מאשר בתקופה רגילה. לצד ההתמודדויות המורכבות של גיל ההתבגרות הם נאלצים להתמודד עם איום בריאותי להם ולקרוביהם, מפגש חברתי מועט ובמקרים מסוימים גם עם דאגות שקשורות למצוקה כלכלית בבית. הרגשות השליליים שחזרו בשיחות עם בני הנוער היו חוסר שקט, טרדה, לחץ, ורגזנות.

אמיר דלומי. "זה גיל שבו בדרך כלל מנסים לצאת מהבית, 'להיפרד'" (צילום: אלדד רפאלי)

ולצד החוסר בתזוזה ובמפגש פיזי משמעותי עם קבוצת השווים, המפגש הפיזי עם בני המשפחה בבית עשוי להחוות כצפוף מדי. "כמעט ואין כזה דבר בית ריק", אומרת יעלה ורטהיים, פסיכולוגית קלינית וחינוכית. "ההורים לא יוצאים לחו"ל, ולפעמים גם עובדים מהבית. צריך לחלוק חללים משותפים ולפעמים גם מחשבים ורשת מוגבלת. זה עשוי ליצור יותר חיכוכים. יש תחושה מתמדת של השגחה על הראש. אני מניחה שיש בתים שיודעים לייצר מהיחד הזה דברים טובים, אבל זה מאוד קשה, וקשה גם לצפות את זה מההורים שהרבה מהם בעצמם מתמודדים עם התמודדויות חדשות, כלכליות, בריאותיות, ועם שינויים בעולם העבודה שלהם".

"התחושה היא שיש לי הרבה פחות חברים"

ברקאי, תלמידת כיתה י"א, מספרת שגם כעת, כשנגמר הסגר, החשש מהידבקות בנגיף הביא אותה להימנע עד כמה שניתן ממפגש חברתי פיזי. "מה אם אפגוש חברה ואחר כך אגלה שהיא חלתה בקורונה? אם סבתא שלי תחלה היא תמות. זה הופך את המפגשים האלה למאוד מאוד מפחידים". את הסבתא השניה שלה, שחיה בבית אבות, היא אינה יכולה לפגוש כלל. "זה קשה לי נורא כי אני לא יודעת כמה זמן היא עוד תהיה פה. קשה לא לדעת אם עוד אראה אותה אי פעם".

אלה ברקאי. "עכשיו זה רק החברות מהתנועה וכמה חברות מהכיתה. חוץ מהן אני לא ממש פוגשת אנשים" (צילום: אלבום פרטי)

כדי להתמודד עם הבדידות, עורכות ברקאי וחברותיה מפגש זום חברתי מדי ערב. "אנחנו מדברות, מתעדכנות, עושות צחוקים, משחקות יחד במשחקי רשת. גם הקומונר מהנוער העובד הצטרף אלינו. זה כיף", הוא אומרת, "אבל התחושה היא שיש לי הרבה פחות חברים. לפני הקורונה הרגשתי שמתחילים להיות לי חברים בכיתה, בשכבה ובבית הספר, שאני פוגשת אנשים חדשים, מתחברת איתם. עכשיו זה רק החברות מהתנועה וכמה חברות מהכיתה. חוץ מהן אני לא ממש פוגשת אנשים. כשנפגשים זה ממש תלוי איך האנשים, יש חברות שמאוד מאוד מקפידות על ההנחיות והמסכה, ויש חברים שמרגישים יותר בנוח ולפעמים יושבים גם בבית האחד של השני".

כמו ברקאי, גם לינוי נקש (12) מרמלה, נמנעת ממפגשים עם חברים. "בשכונה שאני גרה בה יש הרבה אנשים שחלו, ואני חוששת מאוד להידבק, ויותר מזה חוששת לסכן את המשפחה שלי", היא אומרת. את הכיתה החדשה שלה, כיתה מופ"ת, הספיקה לפגוש במכינה בסוף הקיץ וכבר יש לה בה כמה חברות שהציעו לה להיפגש, אבל למרות הפיתוי היא החליטה לסרב. "אני פוגשת כרגע רק את בת דודה שלי וחברה אחת, ורק בחוץ עם מסיכה".

וכמו ברקאי, גם היא וחברותיה מנסות למצוא פתרונות יצירתיים כדי "להיפגש". "אני מנסה מאוד לשמור על קשר עם החברות – אני מתקשרת, עושה שיחות וידאו, משחקים ביחד במחשב. בגלל הקפסולות, יוצא שאנחנו לא רואים בשיעורי זום את כל הכיתה, ויש כאלה שאין להם גם מצלמות אז לא רואים אותם. הכי אני מתגעגעת לראות את כולם פנים אל פנים. אני מתגעגעת לחברות שלי. זה מתסכל, כי רוצים לצאת ולנשום אוויר, לטייל עם מישהו, לדבר איתו".

לינוי נקש. "אני מנסה מאוד לשמור על קשר עם החברות – אני מתקשרת, עושה שיחות וידאו, משחקים ביחד במחשב" (צילום: אלבום פרטי)

"אני מתגעגע מאוד לבית הספר", אומר נדב חסון (13) מרחובות. "לפני הקורונה שנאתי אותו, אבל עכשיו אני כבר שונא להיות בבית".

את הבקרים שלו הוא מתחיל בשיעורי זום, ולאחריהם הוא משחק במשך רוב היום במחשב. "הוא כבר לא ילד קטן והוא קובע את סדר היום שלו", אומרת אמו, מיכל חסון. "אני אומרת לו כל הזמן שאמנם חשוב להיזהר, אבל חשוב גם לצאת החוצה, לפגוש אנשים ולהיות ביחד. אבל ההורים של החברים שלו חוששים ואני חושבת שגם הוא. הוא דואג לסבתא ולדודה שלו שבקבוצת סיכון, אז הוא נמנע".

מאז תחילת השנה והסגר השני, חסון מתראה בעיקר עם שכן בן גילו. "עכשיו התחילו לתת לנו גם משימות מבית הספר שצריך להיפגש ולעשות ביחד. בשבוע שעבר נפגשתי עם כמה חברים מהכיתה לעשות משימה. ישבנו אחרי זה וראינו סרט, מרוחקים אחד מהשני. מעבר לזה כמעט ולא פגשתי חברים".

מיכל ונדב חסון. "נער צריך להיות עם חברים שלו, ולא כל היום בבית" (צילום: אלבום פרטי)

"מה שבעיקר מדאיג אותי זה ההשלכות החברתיות והרגשיות", אומרת אמו. "נער צריך להיות עם חברים שלו, ולא כל היום בבית. לפני הקורונה הוא נפגש המון עם חברים, הם היו חורשים את העיר. עכשיו החבר'ה יותר מבלים במחשב ומתכתבים".

ורטהיים מסבירה כי במשפחות רבות נוצר מתח בין הסכנה לבני משפחה מבוגרים לצרכים החברתיים של בני הנוער. המתח הזה מעורר לדבריה פעמים רבות גם מתחים פנימיים בנפש הנער, שבאים לידי ביטוי בתחושות אשמה או ייסורי מצפון.

"אני חושבת שזה דבר שחשוב לדבר עליו באופן פתוח", היא אומרת. "לשתף ולהיות קשובים לצרכים של כל אחד, הן לצרכים החברתיים והן לצרכי המוגנות של מי שבסיכון יותר גבוה, ולחפש ביחד פתרונות", היא אומרת. הנערים לדבריה, זקוקים לדמות מבוגרת שתסייע להם להבדיל בין נכון ללא נכון. "חשוב שההורה יהיה שם כאדם שמנחה, דורש, מפרש ושותף להתלבטויות ויסייע להציב חלופות ולבחור ביניהן – האם נפגשים, עם מי ואיך. בסופו של דבר חשוב למצוא עם הנער גם תשובות אחודות וברורות שמרגישים איתן בנוח, כאלו שלא משאירות אותו במקום המבולבל או האשם. חשוב גם לעודד נערים למפגש ולעזור להם לבחון איזה מפגשים יותר מדברים אליהם, אילו קשרים חשוב להם לחזק בתקופה הזו".

שמונה שעות זום ביום

לצד הזמן הממושך בבית והמרחק מחבריהם, מתארים כולם קושי בלמידה מרחוק. ברקאי מתעוררת על פי רוב חמש דקות לפני השיעור. "קשה לי להתרכז ולעקוב אחרי השיעור ובדרך כלל אני נמשכת לטלפון. לפעמים אפילו נרדמת. אני ממש מרגישה התדרדרות גדולה בלימודים ומפחיד אותי שאם נמשיך ככה עוד תקופה ארוכה לא אעבור את הבגרויות. זו אחת הסיבות שאני מקווה שנחזור לבית הספר בקרוב".

"המורות כותבות וכותבות על הלוח של הזום אבל אנחנו על 'השתק' ולא תמיד יכולים לשאול שאלות, או להתבטא", אומרת נקש, שמקפידה לנצל את השעות הפרטניות שבית הספר מציע, כדי להשלים את הפערים שהיא מרגישה שנוצרים. "לפעמים יש תקלות באינטרנט, ואני מפסידה חומר שחשוב לי ללמוד ולהבין".

קשה מאוד לצפות לעבור את התקופה הזו 'בהתאם לנורמה' הזו של שמונה שעות זום ביום. כל הורה מכיר את הילד שלו וצריך לדעת איך הוא מתנהג ביום יום ואם יש שינויים קיצוניים"

"פתאום נהייתי גם מורה וגם שוטרת", אומרת חסון. "בבוקר אני צריכה להעיר אותו ולנער אותו מהמיטה כי הוא יכול גם לשבת בשיעור עם עיניים עצומות או לשחק במחשב תוך כדי שהוא לומד". גם נדב עצמו אומר שהוא מתקשה להסתדר ולהתארגן עם המשימות, שנשלחות במייל, בוואטסאפ ובאתר בית הספר.

דלומי, שפוגש בעבודתו ב'עלם' בני נוער שמתקשים עם מסגרת בית הספר, מספר שהלמידה המקוונת החמירה עוד יותר את מצבם הלימודי והנפשי וכי המרחק הפיזי מייצר מצב בו תלמידים נופלים בין הכיסאות. בעמותה חוששים מפני נשירה סמויה מהמסגרות החינוכיות, כשאחד מכל 10 נערים ונערות עימם נפגשו סיפרו כי לא חזרו ללמוד בתשפ"א.

"ההורים צריכים להיות מודעים לקושי הזה", הוא אומר. "קשה מאוד לצפות לעבור את התקופה הזו 'בהתאם לנורמה' הזו של שמונה שעות זום ביום. כל הורה מכיר את הילד שלו וצריך לדעת איך הוא מתנהג ביום יום ואם יש שינויים קיצוניים. אם נוצר ניתוק מוחלט ממסגרת הלימודים בזום. ניתוק מחברים, אם הוא משוטט בחוץ הרבה ולא חוזר הביתה, או מסתובב באתרי אינטרנט מטרידים שלא היה בהם בעבר, אלה דברים שחשוב לשים אליהם לב, לבדוק ולהיות קשובים להם".

"לייצר הבחנה ברורה בין יום ולילה"

ורטהיים מוסיפה שמעבר לפגיעה בלימודים, הלמידה המקוונת אינה עונה על כמה מהצרכים הבסיסיים של בני הנוער. "בסופו של דבר זה מסך. זו לא החוויה הבינאישית הכוללת שבונה שייכות ונותנת כוח".

יעלה ורטהיים. "חשוב שההורה יהיה שם כאדם שמנחה, דורש, מפרש ושותף להתלבטויות – האם נפגשים, עם מי ואיך" (צילום: אלבום פרטי)

צורך נוסף שלדבריה נענה הרבה פחות הוא האינטרקציה עם דמויות מבוגרות משמעותיות. "בני הנוער איבדו לא רק את השגרה של ההליכה לבית הספר, אלא גם את החוויה המובהקת של מבוגר שיוצר עבורם וודאות, ומבחין עבורם בין נכון ללא נכון. בין אמיתות וודאיות להרהורי לב. הכל נכנס לסחרור של אי וודאות".

כדי להתמודד עם המצב הזה היא ממליצה להורים לקבוע לילדיהם המתבגרים, שלפעמים מעבירים את המסר שהם לא צריכים אף אחד, סדר יום ברור, "למשל שעה קבועה לארוחה, ורצוי משותפת. שעה שקמים בה בבוקר, ניסיון לייצר הבחנה ברורה בין יום ולילה". עוד היא ממליצה לעודד את בני הנוער לעסוק בפעילות גופנית, ואף לצאת מהבית. "החיים בחלל אחד כאילו הופכים חסרים סימני פיסוק – רצף ארוך בלי פסקאות, בלי נקודות. החופש לעשות מעברים בין אזורי חוויה שונים יכול לרענן ולעזור למצב הרוח. בני נוער זקוקים גם לתנועתיות הזו".

"הרגשתי שאני יושבת בצד כשהעולם מתפרק"

לצד הנתונים הלא מעודדים על מצבם של בני נוער, פרסמה לאחרונה מועצת ארגוני הילדים והנוער את תוצאותיו של סקר שערכה שבחן האם יש הבדל בין בני נוער שמשתתפים בפעילות חינוך בלתי פורמלי במהלך משבר הקורונה לבני נוער שלא. המדדים שנבחנו היו: חוסן נפשי והתנהגות אחראית. תוצאותיו מלמדות כי בני נוער שעסקו בפעילות בלתי פורמלית העידו כי יש להם יכולת טובה להתמודד עם מצוקות ומשברים, למצוא פתרונות ורעיונות לצאת ממשבר, ותחושת משמעות ושייכות לקהילה ולקבוצה החברתית.

למרות שהמשבר פגע גם בהם, תנועות הנוער והארגונים גילו יצירתיות ואף הגדילו את נפח הפעילות שלהם בתקופת משבר הקורונה. לצד פעילות סדירה שעוברת בחלקה באופן מקוון ובחלקה באופן פיזי, רתמו התנועות והארגונים את חניכיהם למשימות לאומיות כמו חלוקת מזון, חקלאות, וסיוע לצוותי רפואה.

אפשר ממש לצייר קו שמבדיל בין בני נוער שיש להם מה לעשות, שמדריכים צעירים מהם או עסוקים בעשייה אחרת למען הקהילה מסביב, לבין בני נוער שלא"

גם ברקאי, חברה בנוער העובד והלומד, בקן כפר סבא, השכימה קום בכל בוקר במהלך הסגר הראשון והדריכה מהבוקר ועד אחר הצהריים בקייטנה לילדי צוותים רפואיים. "הרגשתי שהגיע הזמן שאעשה משהו משמעותי עם הזמן שלי", היא מספרת על ההחלטה. "הרגשתי שאני יושבת בצד כשהעולם מתפרק ולהדריך בזום לא הרגיש לי ממצה את הפוטנציאל של מה שאני יכולה לעשות. זה עזר לי להפיג את השעמום, אפשר לי לפגוש ולהכיר חברים. מעט הפוגה מכל הבלגן. זה החזיר אותי גם לאינטנסיביות של לפני הקורונה – לצאת בבוקר ולחזור בערב – הרוגה מעייפות אבל הכי שמחה בעולם".

התחושות שמתארת ברקאי ותוצאות הסקר לא זרות לרחל נאומברג, עובדת סוציאלית וראש צוות חוסן בתנועת בני עקיבא. לדבריה "אפשר ממש לצייר קו שמבדיל בין בני נוער שיש להם מה לעשות, שמדריכים צעירים מהם או עסוקים בעשייה אחרת למען הקהילה מסביב, לבין בני נוער שלא".

לדבריה, ההחלטה של התנועה להמשיך לקיים את הפעילות בהתאם למגבלות נובעת מהבנה עמוקה של הגיל המודרך וצרכיו. "לכל נער בגילאים הללו בין 10 ל-20 יש צרכים אנושיים קבועים של התפתחות אישית, של דימוי עצמי, של גיבוש זהות ועצמאות, היבדלות מהמשפחה הגרעינית וחבירה לקבוצת שווים. וזה קורה, גם אם לא פיזית, אז ווירטואלית. חשוב לנו לנתב את זה למקומות חינוכיים ומיטיבים. פיתחנו כלים עבור המרחב הזה, להבדיל בין פרטי לציבורי, האם הדמות שלי מאחורי המקלדת תואמת למי שאני במציאות? איך לקבל בחירות והחלטות במרחב הזה שאנחנו שמחים עליו, בטח בתקופה הזו".

"פגשנו כוחות מדהימים של יצירה"

גם עופר נוימן, מנכ"ל איגי (ארגון נוער גאה), אומר שהמרחב התומך והבלתי פורמלי בארגון מעניק לבני הנוער שחברים בו כוחות לעבור את התקופה הקשה הזאת. "לצערנו הסגר וחוסר התקשורת והמפגש עם בני ובנות גילם מתווסף לקושי רב שכבר קיים בחייהם. יחד עם זאת פגשנו כוחות מדהימים של יצירה, אחריות, רצון להתנדב ולעזור. יש לא מעט בנות ובני נוער שהקורונה הפכה את הבית שלהם לבית כלא, שמצויים בארון ולא יכולים לצאת, להשתחרר מהצורך להתחבא ולחיות את החיים, אבל זה גם אפשר לרבים מהם להיכנס לפעולות בזום ולחוות מפגש וירטואלי שלא התאפשר לפני".

עופר נוימן. "יש לא מעט בנות ובני נוער שהקורונה הפכה את הבית שלהם לבית כלא" (צילום: עידו כהן)

באיגי, כמו בתנועות ובארגונים אחרים, הקורונה הגדילה את הפעילות ואת מספר המשתתפים בה. הוא מספר שבחצי השנה האחרונה הצטרפו לארגון בו חברים כ-4,000 חניכים וחניכות, מעל 800 חניכים וחניכות חדשים שמצאו בו בית. "כל הקבוצות שלנו המשיכו לפעול לאורך כל תקופת המגיפה, בזום, בדיסקורד, בווטסאפ, בפורומים ובשידורים מיוחדים. המערך הפסיכו-סוציאלי שלנו עבד בלי הפסקה וסיפק מענה לקשיים, לאירועי דיכאון ואובדנות קשים, לאירועי אלימות שנאלצנו להילחם בהם ועוד. אני מאד מקווה שהצלחנו לשפר את החיים והמצב של מי שהגיע והשתתפ/ה בפעילות. הנוער הלהט"בי נמצא מראש בקבוצת סיכון לדיכאון וחרדות, וחשוף לאלימות ולהט"בפוביה ואנחנו עושים הכל כדי להילחם בזה. עם ובלי קשר לקורונה".​