פסק הדין המגן על עובדי חברת סאני המתאגדים, מסמן אולי שינוי כיוון חיובי בבתי הדין לעבודה. אחרי שורה של פסקי דין מהתקופה האחרונה, בהם נטו בתי הדין לטובת המעסיקים, בכל הקשור להתנהלותם מול התארגנות עובדים, חזרה השופטת הרמל להעדיף את זכותם של העובדים להתארגן.

השופטת אירית הרמל, הורתה לחברה, יבואנית מוצרי סמסונג בישראל, לשלם 300 אלף שקלים פיצוי על הפגיעה ביו"ר ועד העובדים ובהתארגנות, והבהירה שמטרת הפיצוי להרתיע מעסיקים נוספים מפני התנהלות דומה.

הרמל הדגישה שבקביעת הפיצויים, היא לקחה בחשבון את העובדה שמדובר בחברה שעובדיה מפוזרים גיאוגרפית בכל רחבי הארץ, דבר שמטיל עליהם קושי מלכתחילה לממש את זכותם להתארגן. גישה זו נעדרת למרבה הצער משורה של פסקי דין אחרים שניתנו בתקופה האחרונה, בהם נראה כי בית הדין מעדיף להתעלם מפערי הכוחות הבולטים שבין המעסיק לבין עובדיו המתארגנים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

העובדים נדרשים להביא אקדח מעשן

הדוגמה הבולטת ביותר היא פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בספטמבר האחרון. בית הדין בחר אז להעניש דווקא את ההסתדרות ואת עובדי סודהסטרים שניסו להתארגן בה. במקרה הזה בית הדין הטיל דווקא על ארגון העובדים לשלם 300 אלף שקלים לתאגיד הענק, בטענה שלא הצליחה להוכיח את טענותיו.

במקרה סודה סטרים, בית הדין עצמו ציין כי חלק ממנהלי החברה, ובהם המנכ"ל דניאל בירנבאום עצמו, התנהלו באופן שעלה עד כדי פגיעה בהתארגנות העובדים, ולמרות עדויות קשות ביותר בדבר שכירת חברת חקירות פרטית, לכאורה במטרה לפגוע בנציגי העובדים ומובילי ההתארגנות, פסק לטובת המעסיק. ההסתדרות כבר הודיעה שבכוונתה לערער על פסק דין זה.

דוגמה נוספת לנטייה להעדיף את המעסיקים שהתפתחה בפסיקה לאחרונה, אפשר למצוא בהחלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מתחילת החודש בפרשת תן ביס. שם דחתה נשיאת בית הדין, הדס יהלום את טענות ההסתדרות על כך שהנהלת חברת השליחויות פוגעת בהתארגנות העובדים הצעירים באמצעות ראשי הצוותים של החברה.

השופטת יהלום אמנם ציינה בהחלטתה כי לראשי הצוותים השפעה על השתכרות העובדים וכי חלקם מתנגדים בגלוי למהלך ההתארגנות, אך במקביל קבעה כי אין בכך להוכיח התערבות פסולה מצד הנהלת החברה.

הרושם המצטבר בהליכים האחרונים הנוגעים לפגיעות בהתארגנות הוא, שבתי הדין מצפים מהעובדים המתארגנים שיציגו בפניהם 'אקדחים מעשנים' בדמות הקלטות ישירות של המנכ"ל מאיים על עובדים מתארגנים או צילומים של אלימות פיזית המופעלת כלפי חברי הוועד. זאת בעוד מרבית הפגיעות בהתארגנות עובדים נעשית בכלים מתוחכמים בהרבה.

לחזור ולמתוח קו ברור בין מותר ואסור

בתי הדין החלו להתעלם מפערי הכוחות המשמעותיים שבין העובדים, בייחוד אלו המגיעים מאוכלוסיות מוחלשות כגון צעירים בשוק העבודה ועובדים בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל, לבין ההנהלות שלהן ייעוץ משפטי וחברות אסטרטגיה. עבור אותן החברות, גם האיום שישלמו קנס של כמה מאות אלפי שקלים מטריד אותן פחות מעצם הרעיון שיצטרכו לשאת ולתת עם עובדיהן.

הרבה תיקים זרמו במערכת המשפט מאז פסק דין פלאפון, שניתן בשנת 2012, אשר קבע כי בין מעסיק לעובדיו ישנם פערי כוח אינהרנטיים, ולפיכך חל איסור על המעסיק להתבטא, כל שכן להתערב, באשר למימוש זכות ההתארגנות של עובדיו.

פסק דין זה נחשב עד היום לאחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר במהפכת ההתארגנות הישראלית של העשור החולף, במסגרתה התאגדו ושיפרו את תנאיהם ענפים שלמים בתחומי הסלולר, הביטוח, כרטיסי האשראי ועוד.

מאז ועד היום, השתכללו המעסיקים, פיתחו שיטות חדשות לחיסול התארגנויות – החל מהפעלת לחץ על ידי מנהלים בדרגי הביניים, דרך עידוד צמיחת ועדים פנימיים שכל תכליתם מלחמה בהתאגדות האותנטית וכלה במריחת הזמן בחדרי המו"מ או באולמות המשפט עד שעובדיהם יתחלפו וועד העובדים ייחלש ויתפוגג.

בתי הדין צריכים כעת להחליט האם השינויים הללו קורים בחסותם ומתחת לאפם, או שיש צורך במתיחת קו ברור של מותר ואסור ביחסי העבודה הקיבוציים, כפי שפסקה היום השופטת הרמל.