לברכה ברד, מנכ"לית ארגון 'כולן' לקידום השיח הפמיניסטי בישראל, נמאס מהחלטות ממשלה, מוועדות מייעצות ועוד מיני הבטחות ליישום התכנית למניעת אלימות נגד נשים.

"אחת לכמה זמן מישהו מכריז על משהו ובפועל זה לא קורה", אומרת ברד, שיזמה והשתתפה בעשרות הפגנות מחאה בעקבות מקרי אלימות נגד נשים בשנים האחרונות. "כבר כמה שנים שכל הזמן אומרים שיעברו תקציבים וזה לא קורה. צריך לדבר על זה לא רק ביום המאבק כי זה טרנדינג", היא אומרת, ומתייחסת בין השאר לדרישת ועדת הכספים מהאוצר אתמול (שלישי) להעביר 100 מיליון שקלים לתכנית.

ברכה ברד. "אחת העוולות הכי גדולות היא שאין חינוך מיני ומגדרי שמראה מה זה מערכת יחסים רעילה" (צילום: נועה מכבי)

"הקורונה העצימה מאוד את הנושא", אומרת גלי עציון, היועצת המשפטית של נעמת, "אבל הוא היה מקיים לפני ויישאר אחרי. צריך לדבר לא רק על מצבי קיצון שמוציאים נשים למקלט. יש מאות אלפי נשים שחיות במעגל האלימות, זה העניין המרכזי. על זה צריך לדבר. כל הפוקוס הציבורי הוא על מקלטים, על הנרצחות. אבל צריך לטפל לפני. למנוע את ההגעה לקצה".

"זאת שאלה של כסף וסדר עדיפויות", אומרת יעל סיני, מנהלת קשרי כנסת וממשל בשדולת הנשים. "התכניות נמצאות על השולחן. המדינה לא צריכה לחשוב, רק לעשות ושלמישהו יהיה אכפת".

תכנית מקיפה ללא תקציב

החלטת הממשלה שעברה ב-2017, אימצה את המלצות ועדת המנכ"לים למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן, כדי לתת מענה כולל לתופעת האלימות נגד נשים. התכנית הוערכה ב-50 מיליון שקלים לשנה למשך חמש שנים אך עברה בממשלה ללא תקצוב, כך שלא נכנס לבסיס התקציב כסף שיממן אותה. רק בסוף 2018 אושרו עבור התכנית 50 מיליון שקלים, התקציב היחידי שעבר עבורה עד כה. "יש תקציבים שעברו", אומרת עציון, "אבל זה רק חלקי ולא מספיק. מקלטים מראש לא מתוקצבים כמו שצריך, יש גרעון מובנה והארגונים שמפעילים מגייסים כספים בעצמם".

גלי עציון. "צריך לדבר לא רק על מצבי קיצון שמוציאים נשים למקלט. יש מאות אלפי נשים שחיות במעגל האלימות" (אלבום פרטי)

התכנית כללה בין היתר מנגנון לאומי לתיאום בין משרדי; פתיחת מרכזי סיוע אזוריים לקליטת מקרי חירום במתכונת של 24/7, הקמת מערך משטרתי מיוחד שיטפל באלימות במשפחה, פתיחת מעונות נוספים לגברים מכים, והענקת סל שיקום לנשים שיצאו ממעונות לנשים מוכות.

עוד הוחלט כי המשטרה תקים מחלקי משפחה (בדומה למחלקי הנוער) ב-15 תחנות ברחבי הארץ לצד תוספת תקציבית לתכנית "עיר ללא אלימות" לצורך גיוס עובדות סוציאליות דוברות ערבית לתחנות משטרה. בנוסף, הוחלט כי במחלקי המשפחה יוצבו חוקרים שיתמחו בטיפול באלימות מינית ואלימות במשפחה, שוטר ועובד סוציאלי.

הוחלט גם כי יפותחו תכניות שמיועדות לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים כמו: הקמת מקלט לנערות הרות או נערות-אימהות; הרחבה והתאמה של מסגרות קליטה לאזרחים ותיקים נפגעי אלימות במשפחה, והקמת מסגרת משולבת לנשים נפגעות אלימות מכורות ובזנות.

סוגיה נוספת בה נוגעת התכנית היא קידום יוזמות חקיקה כמו הגדרת תופעת האלימות הכלכלית בחוק, נושא שנמצא בימים אלה בדיון בוועדת החוקה לאחר שעבר בקריאה ראשונה. הצעת חוק נוספת שהונחה על שולחן הכנסת וקשורה לתכנית היא חינוך מגדרי מהגיל הרך.

"יש דברים שאפשר לעשות שלא קשורים לכסף"

"יש עוולות שאפשר לתקן גם בלי להעביר שקל" אומרת ברד. "למשל, היום גברים אלימים יכולים להשתחרר מהכלא בלי לעבור תכנית שיקומית שיכולה למנוע חזרתיות של הפשע. יש תכניות שיקום ומניעה אבל עברייני אלימות משוחררים בלי שיקום". דבר נוסף שברד מציינת הוא מניעה מוקדמת של האלימות, מגיל צעיר. "אחת העוולות הכי גדולות היא שאין חינוך מיני ומגדרי שמראה מה זה מערכת יחסים רעילה".

מיכל ש. צדוק, מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח, מחזקת את דבריה של ברד. "יש דברים שמשרד הרווחה יכול לעשות עכשיו שלא קשורים לכסף: לקבוע יעדים מדידים, איפה אנחנו רוצים להיות בעוד חמש שנים, לייצר תכנית מדידה והערכה לא דורש המון כסף. יש תקנים לא מאוישים. בואו נשים את כובד משקלנו באיוש תקנים של עו"ס לטיפול בגברים מכים. תקצוב תכניות לקורבנות אלימות, תוספת עו"ס ותקציבי פעולה ברשויות, אלה לא דברים שהמשרד צריך בשבילם כסף, זה מצריך ניהול. במקום זה השר הלך והעביר החלטת ממשלה חדשה למרות שכבר יש צוות כזה, בשביל מה?".

מיכל צדוק. "50 מיליון שקל זה כלום במונחים ממשלתיים" (צילום: ישראל ש. צדוק)

היא מוסיפה כי "השיח הבלתי נגמר על כסף משרת את מי שלא עושה את העבודה. 50 מיליון שקל זה כלום במונחים ממשלתיים. יש סדרי עדיפויות ואם זה חשוב למשרד הרווחה הוא היה צריך לשים את המשקל שלו על זה".

"כל המשרדים צריכים לעבוד יחד"

סיני אומרת שהתקציב המועט שכן עבר ליישום התכנית, מופנה כיום ברובו לסיוע לקורבנות, למקלטים, לקהילה ולקווי סיוע. לצד המאבק לקידום התכנית ותקצובה, פעילות השדולה טוענות כי חסרים בה מספר מרכיבים חשובים ובראשם תכלול המדיניות. "זה צריך להיות הוליסטי. כל המשרדים צריכים לעבוד יחד. כשברווחה יודעים שיש משפחה שיש בה מקרי אלימות זה צריך לעבור גם למשרד החינוך".

יעל סיני. "יש לפעול בכל הדרכים לשינוי החקיקה כך שהעונשים יוחמרו" (צילום: דנה שמעוני)

"מבחינת מניעה", אומרת סיני, "אנחנו מדברות על איתור מוקדם של נשים במצוקה. יש כל מיני אמצעים שמאפשרים זאת, כמו חינוך מגדרי ומניעה על ידי הסברה". וכמו ברד, גם היא מציינת את השיקום לגברים אלימים כפעולה קריטית למניעת האלימות. "היום 50% מהמגברים נכנסים לכלא ברמת מסוכנות גבוהה ויוצאים ללא שיקום". דבר נוסף שחסר לדבריה בתכנית הוא מיצוי הדין עם עבריינים. "יש לפעול בכל הדרכים לשינוי החקיקה כך שהעונשים יוחמרו, שלא יסגרו עסקאות טיעון, ושחקירות יתקיימו בזמן".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "הטענה בפניה איננה נכונה. כמעט שאין סעיפים ללא עלות בפועל. תוכנית ההערכה והמדידה נמצאת בשלבים מתקדמים ותוקצבה עד כה במאות אלפי שקלים. המשרד עומד בקשר רציף עם רשויות בהן תקנים לא מאויישים וכאשר לא מאוייש תקן לאורך זמן הוא מועבר לרשות מקומית אחרת".

פרטי קשר לסיוע במקרי תקיפה ואלימות נגד נשים (עיצוב: אידאה)