בטורו מיום שישי האחרון התגולל סמי פרץ על שלי יחימוביץ' ועלי ויצא בקריאה נרגשת לקוראיו: "אל תאמינו להם שהם סוציאל-דמוקרטיים אמתיים". לרגע ניתן היה לחשוב שמדובר בסוציאליסט קנאי שחש כי מנהיגיו בגדו בעקרונותיהם. אבל לא כך. קצפו יצא משום שאנו מתנגדים נחרצות לחוק בוררות חובה. עד כמה שידיעתי משגת, חוק זה לא שייך לסדר היום הסוציאל דמוקרטי; אלא, הוא חלק בלתי נפרד מהתפיסה הכלכלית ניאו-ליברלית.

אז מדוע בחר פרץ להשתלח בנו בשם הסוציאל-דמוקרטיה? הנה המענה: סוציאל-דמוקרטים אמתיים, אמר, חייבים לספק פתרון ל"פערים האדירים בין שני חלקיו" של שוק העבודה. אבל כיצד אמור החוק הזה למגר את הפערים האלה? הספרות הענפה שעוסקת בנושא מלמדת דווקא שהשפעתו הפוכה: הוא מחליש את כלל העובדים, חזקים וחלשים כאחד.

ההצעה של נתניהו לחוקק חוק בוררות חובה היא כלי נוסף בארגז הכלים של אלה המבקשים להמשיך ולקדם מדיניות ניאו-ליברלית. אם החוק הזה יגיח לאוויר העולם נהיה עדים לא רק להחלשת כוחם של וועדי העובדים אלא גם לפגיעה נוספת ברווחה הכלכלית של הציבור

למעשה החוק הזה מצטרף לאמצעים אחרים שזאת גם מטרתם. זכורים לפרץ בוודאי דבריו הגלויים של אורי יוגב, הממונה על אגף התקציבים באוצר, שההישג הגדול מכל הרפורמות המבניות שהוא גאה בהן הייתה המהפכה בתחום העבודה המאורגנת: "הצלחנו", אמר אז בשנת 2004, "לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל."

יש לברך על כך שהמהפכה לא הושלמה ושעדיין נותר לוועדי העובדים, ובמיוחד לאלה "שאוחזים בשאלטר," כוח מיקוח למול הממשלה והמעסיקים. אחיזה זו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי הרחב. כך לדוגמה בעקבות ההסכם מחודש דצמבר 2014 בין ההסתדרות למעסיקים, שאותו נאלצה הממשלה לאמץ, צפוי שכר המינימום להגיע במהלך שנת 2017 לסכום של 5,300 ₪. בנוסף לכך, יש לציין את ההסכם שנחתם לאחרונה בין ההסתדרות לאוצר שמחייב קליטתם של כ-15,000 עובדים להעסקה ישירה במגזר הציבורי.

יש לברך על כך שעדיין נותר לוועדי העובדים, ובמיוחד לאלה "שאוחזים בשאלטר," כוח מיקוח למול הממשלה והמעסיקים. כך לדוגמה בעקבות ההסכם מחודש דצמבר 2014 בין ההסתדרות למעסיקים, שאותו נאלצה הממשלה לאמץ, צפוי שכר המינימום להגיע במהלך שנת 2017 לסכום של 5,300 ₪

חזרה לוועדים החזקים. מעיניו של פרץ נעלמת העובדה שהעובדים החזקים, משפחותיהם וילדיהם הם חלק בלתי נפרד מהציבור. לעיתים עולה החשד שהטינה כלפי העובדים "המחזיקים במשאבים החיוניים" (חשמל, רכבות, תעופה, נמלים) והנהנים "ממשרות מתגמלות במיוחד" (שכר, יציבות ופנסיה) קשורה לעובדה שהם לא נמנים על האליטות של הצווארון הלבן – רופאים, שופטים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ועוד; השכר הגבוה יחסית של עובדים אלה, כך נדמה, לא מתיישב עם "האתוס המעמדי" של מבקרי העבודה המאורגנת. הם מן הסתם חושבים שהשכלתם ומעמדם החברתי של העובדים האלה אינם מצדיקים שכר גבוה ולכן יש להוריד אותו באופן דרסטי. הם לא ישקטו עד ששכרם של העובדים החזקים ישתווה לשכרם של העובדים החלשים.

פרץ גם טוען שדאגתנו אינה נתונה לציבור הרחב. דברי ביקורת אלה אינם נסמכים על ממצא עובדתי כלשהו והם גם מחמיצים את העיקר. דווקא מתוך דאגה עמוקה לרווחתו של הציבור הרחב, אנחנו מתריעים זה שנים ארוכות על כך שיוקר המחיה – הכולל את משבר הדיור, העלייה בתשלומי הורים לחינוך, המימון הפרטי לשירותים החברתיים, והקיצוץ בשירותי רווחה אחרים – הם פועל יוצא של הורדת ההוצאה האזרחית של הממשלה לשירותים חברתיים, דבר הממקם את ישראל בתחתית מדינות ה-OECD. על צעדי מדיניות אלה יש גם להוסיף את שבירת העבודה המאורגנת. לאחרונה פורסם מחקר של קרן המטבע העולמית המלמד על השלכותיה האנטי-חברתיות של מדיניות זו.

ההצעה של נתניהו לחוקק חוק בוררות חובה היא כלי נוסף בארגז הכלים של אלה המבקשים להמשיך ולקדם מדיניות זאת. אם החוק הזה יגיח לאוויר העולם נהיה עדים לא רק להחלשת כוחם של ועדי העובדים אלא גם לפגיעה נוספת ברווחה הכלכלית של הציבור. לכן אני מתנגד בתוקף לחוק הרע הזה.

פרופסור יוסי יונה הוא חבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני