ראש הממשלה נתניהו החליט להתייחס לזפת ששטף את חופי ישראל רק במוצאי שבת, שלושה ימים לאחר שהאירוע התגלה ויומיים לאחר שהתברר כי מדובר באסון לאומי. אמירתו הייתה פשוטה – "ביום שני בישיבת הממשלה אבקש דיווח. תהיה תכנית עם תקציב. ננקה את החופים שלנו".

נתניהו הבטיח לנקות, אבל התעלם משאלה בסיסית: מדוע בכלל קרה אסון הטבע והאם אפשר היה למנוע אותו?  לווין אירופאי צילם את כתם הנפט כבר ב-11 בפברואר, 6 ימים לפני שהגיע לחופי ישראל ועוד בטרם הים הפך לסוער ומסוכן לשיט.

אלפי המתנדבים המסורים לניקוי החוף לא יכולים לעשות מה שרק מדינה אחראית יכולה לעשות: להיערך כמו שצריך למה שצפוי שיקרה ביום מן הימים. כאשר בים התיכון משייטות מכליות הנושאות 300,000 טונות דלק, וכעת מתברר כי מאות ספורות של טונות בדליפה מספיקות כדי לזהם את כל קו החוף של ישראל, מדובר במחדל ידוע מראש.  

זו אינה טעות, אלא מדיניות. כבר 13 שנים שישראל לא מיישמת תכנית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים, למרות שאושרה כבר בשנת 2008. מדובר בתכנית צנועה ומינימלית, בעלות מגוחכת של 15 מליון ש"ח בלבד. במקום לדבר על ניקיון החוף, נתניהו היה צריך לדבר על מערכת ההתראה המקדימה שהייתה צריכה לקום אז, ולהתחייב להקים אותה עוד היום. 

הסיכון לאסונות דומים רק מתגבר

את הסיכונים לים ולחוף שממשלות נתניהו לא מנעו ביד האחת הן מגבירות בחודשים האחרונים ביד השניה באמצעות הידידות החדשות מהמפרץ.  ההסכם בין קצא"א לגורמים באיחוד האמירויות הוא איום ממשי על מפרץ אילת והים האדום כולו. 

במקום ש"הסכמי אברהם" המבורכים יגדילו את הסיכונים הנובעים משימוש באנרגיות הישנות והמזהמות, הם צריכים לעסוק באתגרי העתיד – גמילה מנפט ומוצריו, שיתוף פעולה מדעי, פיתוח מקורות מים, חיבורים בין רשתות החשמל וקידום אנרגיות מתחדשות. 

כל זה אפשרי וריאלי, אבל מחייב הבנה שהמזרח התיכון צפוי לסבול מתופעות מזג אוויר קיצוני מחריפות ומתהליך התייבשות. הנפט, שנחשב לברכה, מתברר כקללה שמשבשת את האקלים, מסכנת אינטרסים אסטרטגיים ועלולה לרושש את מי שלא ידע לנתק ממנו מגע בזמן.   

במקום לחשוב בקטן, על רווחי הולכת נפט, צריך לחשוב בגדול – לסייע לידידות החדשות מהמפרץ לבנות סולם יציב לירידה מכלכלת הדלקים הפוסיליים, ולאמץ כלכלה ירוקה ואיתנה.