דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

60 שנה למשפט אייכמן: מה נותר מהמשפט ההיסטורי

אדולף אייכמן (בתא הזכוכית) בפתיחת משפטו. גם החברה הישראלית, ואולי העם היהודי, נתנו במובנים מסוימים את הדין באותם חודשים של 1961 (צילום: לע"מ)

מעמד הניצולים, הבנאליות של הרוע, יחסי ישראל גרמניה, הדין הבינלאומי, עונש המוות, לקחי השואה | "המשפט טרף מושגים כמו 'הלכו כצאן לטבח', שעיצבו את האופן בו הובנו קורבנות השואה עד אז"

יואב רימר

"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים". כך פתח התובע גדעון האוזנר, חדור בחשיבות המעמד ההיסטורי, את נאום הפתיחה שלו במשפט אייכמן, ב-11 באפריל 1961.

גם אדולף אייכמן לא ישב לבדו על ספסל הנאשמים. הנאצים והאידאולוגיה הנאצית עמדו עמו למשפט בירושלים. ובחלוף שישה עשורים, אפשר לומר שגם החברה הישראלית, ואולי העם היהודי, נתנו במובנים מסוימים את הדין באותם חודשים של 1961. אין עוררין שהאירוע היה רגע מכונן בתולדות מדינת ישראל, אך בהשלכותיו לא מרבים לעסוק.

החברה הישראלית: הניצולים קיבלו הכרה

כיום קשה לדמיין זאת, אך עד משפט אייכמן, רוב החברה הישראלית לא שמעה את סיפוריהם של הניצולים. לחשיפה התקשורתית שזכו לה העדים הרבים במשפט היתה השפעה מכרעת על הפיכת השמדת היהודים לחלק מהנרטיב הישראלי.

"שורדי השואה היו פריפריה של החברה הישראלית בשנות ה-50", אומרת פרופ' חנה יבלונקה (71), ההיסטוריונית הראשית של בית לוחמי הגטאות, ופרופסור אמריטה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. המחקר הגדול הראשון שלה, "אחים זרים", עסק ביחס החברה לניצולים.

"הם נתפסו כעולים חדשים, והמהות של הקשר לשואה היתה במודעות נמוכה בלבד", היא אומרת. "למשפט היתה השפעה משמעותית על הכנסת הסיפור שלהם לקונטקסט וזה יצר להם תפקיד חברתי – להיות הגשר בין שם לכאן.

"המשפט טרף מושגים כמו 'הלכו כצאן לטבח', שעיצבו את האופן בו הובנו קורבנות השואה עד אז, והוא שינה את השיח מחשבון נפש לאומי על אחריות הקורבן, לדיון על אשמת הרוצחים, המבצעים. כמובן שהשינויים לא קרו בבת אחת".

אריה ברנע. "עד המשפט, הכירו רק את גבורת המורדים בנשק" (צילום: ויקימדה קומונס)

"בפעם הראשונה עמדו ניצולים מול העולם וסיפרו את שאירע להם", אומר אריה ברנע (64), איש חינוך וחוקר השואה, העומד בראש הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. "זה יצר אמפתיה אדירה ושינה את היחס לשכן עם המספר על הזרוע. "עד המשפט, הכירו רק את גבורת המורדים בנשק. אבל המורדים עצמם תמיד היו בדילמה לגבי המרד, מתי הוא מוצדק ומתי הוא עשוי לסכן חיים. את הגבורה שבהצלה, את הסיפורים של מי שלא הרימו נשק, התחילו להכיר רק דרך המשפט ואחריו".

לדברי עו"ד עמוס האוזנר (71), בנו של גדעון האוזנר, התובע במשפט, שינוי היחס לניצולי השואה היה מטרה מודעת של קברניטי המשפט.

החברה הישראלית: מהערצת הגבורה להזדהות עם הקורבנות

קבלתם של ניצולי השואה ושל סיפוריהם אל לב החברה הישראלית התרחשה במקביל לירידת קרנם של גיבורי המרד, שהחברה הישראלית העריצה עד אותו זמן.

"בבית אבא קובנר בגבעת חביבה יש תמונה גדולה של אבא כשהיה בפרטיזנים", מספר מיכאל קובנר (73), בנו של הפרטיזן אבא קובנר, שהיה בין העדים במשפט אייכמן. "מעל התמונה קבעתי ציטוט של אבא: 'לא אתבייש במה שעשינו'.

מיכאל קובנר. "ההורים שלי נחשבו לגיבורים, משלב מסויים זה החל להשתנות, (צילום: אלבום פרטי)

"אני חושב שהוא הרגיש צורך להצדיק את עצמו. דמויות כמו ההורים שלי נחשבו לגיבורים, ומשלב מסוים זה התחיל להשתנות.

"יכול להיות שהמשפט הוא חלק מתהליך השינוי. הם אפילו חשו מותקפים, כאילו בגלל המרד ולחימת הפרטיזנים נרצחו יהודים".

שינוי הדגש מהערצת הגבורה של המרד המאורגן להזדהות עם סבלם של הקורבנות והשורדים, התרחש בד בבד עם שינוי ערכים רחב יותר. את הקולקטיב המגויס של השנים הראשונות למדינה החליף בעשורים שלאחר המשפט אתוס אינדיבידואלי וחומרני. אולי בשל כך, האמפתיה שהתעוררה לא תורגמה עד היום לאחריות ממוסדת על רווחתם של ניצולי השואה. עם זאת, זכרון השואה נותר אחת מ"מדורות השבט" המרכזיות של הישראליות.

המחלוקת: חנה ארנדט ו"הבנאליות של הרוע"

"זכרון השואה המאורגן הוא המרכיב המרכזי של הזהות הישראלית, הדת האזרחית שלה", אומרת ההיסטוריונית, פרופ' עדית זרטל (77), והוא מעצב, לדבריה, גם את התכונות והמאפיינים המגדירים כיום את ישראל, מדינה "פוסט-שואתית ומאוד לא דמוקרטית", לתפיסתה. "הכוחנות, הקורבנוּת, הצדקנות והפטור המוסרי הגורף שאנחנו מעניקים לעצמנו בתור 'קורבנות-על' ו'קורבנות-עד'".

פרופ' עדית זרטל. "משפט אייכמן והספר של ארנדט עליו כרוכים זה בזה ללא התר" (צילום מסך)

זרטל הגיעה לחקר השואה, בין היתר בעקבות הרושם שעשה עליה משפט אייכמן, שאת קטעי העדות מתוכו שמעה ברדיו בצעירותה. אין זה מקרה שהיא אחת החוקרות הבולטות של הגותה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט, ואף תרגמה מכתביה לעברית.

דיווחיה של ארנדט על משפט אייכמן כונסו בספר "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע". הספר הפך את ארנדט, יהודייה ילידת גרמניה שאף נעצרה על ידי הגסטאפו בשל פעילות מטעם גורמים ציוניים, לאישיות לא רצויה בעיני הממסד הישראלי. כותרת המשנה של הספר, "דוח על הבנאליות של הרוע", הובנה כניסיון להפחית באשמתו של אייכמן. עם זאת, ארנדט ו"הבנאליות של הרוע" חוזרים ונדונים בהקשרים שונים גם כיום.

"משפט אייכמן והספר של ארנדט עליו כרוכים זה בזה ללא התר", טוענת זרטל. "אי אפשר להבין את משפט אייכמן בלי ספרה של ארנדט עליו, ונראה לי שהמשפט לא היה שומר על חיוניות וחיי מדף ארוכים כל כך בלי המחלוקת סביב הספר. ואילו ארנדט, עם כל ספריה החשובים האחרים, לא היתה הופכת לאייקון הפילוסופי והפוליטי שהפכה להיות, בלעדי הספר הזה".

תוכלי להסביר את משמעות המושג הבנאליות של הרוע?
"המושג המסעיר והשנוי במחלוקת הזה, אינו מפחית בשום צורה ואופן מחומרתם ומקיצוניותם של פשעי הנאצים. זאת בניגוד למה שטוענים רבים שלא הבינו, ואולי גם לא קראו את הספר.

"ארנדט חזרה ואמרה שהיו אלה פשעי זוועה חסרי תקדים בקיצוניותם ובהיקפם, פשעים 'שמעבר לדיבור ולמחילה'. אבל היא התנגדה לראייתם כפשע חד פעמי, 'נשגב' בנוראותו ובדמוֹניות שלו, שאירע 'רק לנו'. זאת, בגלל האופי ההיסטורי של הפשעים ובשל 'אנושיותם', כלומר היותם פשעים מעשי-אדם. ומעשי אדם, משעה שהתרחשו, יכולים להתרחש שוב, בהינתן התנאים והנסיבות.

"גם מה שלא קרה, ושהיה מעבר לכל סבירות וניסיון ידוע, יכול לקרות, כפי שתופעת אושוויץ מעידה. היבט נוסף של המושג, אולי המאיים ביותר, הוא שאת הפשעים הנוראים והיוצאים מן הכלל האלה ביצעו אנשים רגילים, לגמרי לא יוצאים מן הכלל. אנשים 'כמונו', אזרחים או נתינים טובים, שומרי חוק, ממלאי פקודות, המבצעים את מלאכתם יום יום גם כאשר עבודה זאת היא עבודת-רשע, כי זאת האידיאולוגיה, המדיניות וצדקת-המדינה".

איך זה קשור למשפט אייכמן?
"אייכמן גילם בעיני ארנדט את האדם הרגיל הזה. לא היה בו שום דבר דמוני, מפלצתי. הוא היה ביורוקרט, שפתו ביורוקרטית, איש קריירה להוט להצטיין, להצליח, לשרת את המנהיג העליון ולטפס בהירארכיה. והוא לא היה חריג כלל, אלא דווקא גילם את הנורמה. 'כולם' סביבו היו כאלה, שותפים לפשע. באותה מידה הוא יכול היה לשרת בנאמנות אידיאולוגיה אחרת".

אדולף אייכמן במהלך משפטו. "לא השטן. אדם כמוני כמוך" (צילום: לע"מ)

פרופ' יבלונקה מסכימה לניתוח לפיו "אייכמן הוא לא השטן. הוא אדם כמוני וכמוך", אך לדבריה ראיית מעשיו כבנאליים אינה הולמת ואינה מדויקת. היא מביאה כדוגמה את השמדת יהודי הונגריה, שהובלה על ידי אייכמן ביעילות ובמהירות חסרות תקדים. לדבריה, לא מדובר במעשים של פקיד ש"רק מבצע את עבודתו". גם אחרים טוענים שהניתוח של ארנדט שגוי, ושהתיאור שלה, גם אם יש בו בכדי לשפוך אור על אופן הפעולה של משטרים רצחניים, אינו הולם לאדם כמו אייכמן שהיה מאדריכלי השמדת היהודים.

"הוא היה אנטישמי, ללא ספק", אומרת זרטל. "אבל שנאת יהודים לא היתה בהכרח המניע העיקרי של מעשיו, הוא אפילו ראה עצמו כמי שמיטיב אתם, עוזר להם. הקרייריזם שלו, נאמנותו למנהיג העליון, ואמונתו בחוק המדינה וב'טובתה' הפעילו אותו, והפכו אותו לרוצח-מכתבה מודרני".

זה מה שמעורר התנגדות ומאיים כל כך, לדבריה, בשלוש המילים שטבעה ארנדט: "הבנאליות של הרוע". אבל זה גם מה ש"נוטל קורה מבין עינינו, מאפשר לנו להתבונן ולחשוב אחרת, מחדש, על ההיסטוריה, וגם על עצמנו, ולא להתבצר בבורות, ובצדקנות הקורבנית המאפיינים את השיח על השואה", היא אומרת. "אולי אם היינו מלמדים ולומדים ברצינות את 'הבנאליות של הרוע' ומנסים להבין את המושג הקשה הזה לעומקו, היינו במקום טוב יותר".

כך או כך, היצרים העזים העולים בדיון על הנושא גם כיום מעידים עד כמה דרמטי היה המשפט.

יחסי ישראל גרמניה: המחיר המוסרי

משפט אייכמן התנהל בירושלים וריכז אליו תשומת לב תקשורתית עולמית. עם זאת, חלק ממשמעויותיו הבינלאומיות הדרמטיות ביותר התקיימו הרחק מעיני התקשורת. "למשפט אייכמן היו מטרות פוליטיות ומדינת ישראל שילמה בו מחיר מוסרי" אומר פרופ' רוני שטאובר (59) מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. שטאובר חקר את יחסי ישראל וגרמניה על רקע זיכרון השואה, ומחקרו עתיד להתפרסם בספר "דיפלומטיה בצל הזיכרון".

פרופ' רוני שטאובר. "איך זו גרמניה אחרת אם אלו אותם האנשים?" (צילום: אלבום פרטי)

לטענתו, בין מדינת ישראל הצעירה, שהיתה זקוקה נואשות למקורות מימון ולנשק, ובין גרמניה, שנאבקה להתנקות מהכתם הנאצי, התפתחו "יחסים דיפלומטיים של תן וקח". בן גוריון השתמש בגרמנים על מנת להבטיח את מה שהוא זיהה כאינטרסים חיוניים של המדינה, לרבות מימון שנועד לפרויקט הגרעין. קונארד אדנאאואר, קנצלר מערב גרמניה באותן השנים, קיבל ממדינת היהודים את הלגיטימציה שרק היא יכלה להעניק.

פרופ' שטאובר: "בהובלת בן גוריון, התגבשה בישראל תפיסה של 'גרמניה אחרת'. כאילו שגרמניה מחקה את עברה הנאצי. הבעיה היא שזה היה רחוק מהמציאות"

"אדנאאואר נקט בגישה של שילומים והתחייב להעביר למדינת ישראל סכומי כסף גדולים ונשק", מסביר שטאובר. "מן הצד השני, בהובלת בן גוריון, התגבשה בישראל תפיסה של 'גרמניה אחרת'. כאילו שגרמניה של אדנאואר מחקה את עברה הנאצי. הבעיה היא שזה היה רחוק מהמציאות. ניתן היה למצוא נאצים בכל שדרות החברה והממשל המערב גרמניים. פקידים, מפקדי תחנות משטרה, מורים ועוד. איך זו גרמניה אחרת אם אלו אותם אנשים?".

ואיך זה קשור למשפט אייכמן?
"משפט אייכמן מאוד הטריד את ההנהגה הגרמנית. בשל מרכזיותו של אייכמן בפתרון הסופי, הוא היה עשוי לחשוף את תפקידם של גורמים רשמיים בביורוקרטיה הנאצית, שהמשיכו לשאת בתפקידים במערב גרמניה של אחרי המלחמה. הגרמנים חששו  למעמדם באירופה, וגם ככה היתה כלפיהם איבה עזה במדינות היבשת. חשיפה של קשרים בין הממשלה הדמוקרטית של מערב גרמניה למשטר של היטלר לא היתה מועילה להם.

הנס גלובקה. "מנהל משרד הקנצלר של אדנאאור. בשנות השלושים הוא היה ממנסחי חוק נירנברג" (צילום: ויקימדה קומונס)

"דוגמה בולטת היא אדם בשם הנס גלובקה, שהיה באותן השנים מנהל משרד הקנצלר של אדנאאור. בשנות השלושים הוא היה ממנסחי חוק נירנברג וממפרשי חקיקת הגזע של הרייך. בן גוריון היה מודע לרגישות הגרמנית. הוא שאל את האוזנר מפורשות אם ניתן להימנע משימוש במסמכים שקושרים את גלובקה לאייכמן. האוזנר סירב, אבל באופן חריג ממשלת גרמניה קיבלה הודעה מראש שמסמכים מפלילים על גלובקה עתידים להיחשף במשפט.

"דוגמה נוספת היא נאום הפתיחה של המשפט. בן גוריון הורה להאוזנר להשתמש במושג 'גרמניה הנאצית' לאורך הנאום, ולא לומר פשוט 'גרמניה'. זה עלה בקנה אחד עם הקו של אדנאאור, שניסה ליצור הבחנה בין הגרמנים לבין הנאצים, ואף השווה בשלב מסוים בין הסבל של הגרמנים תחת השלטון הנאצי לסבל של היהודים".

משפט: פלילי או היסטורי

לא רק עיני העולם היו נשואות לאולם בית המשפט בירושלים, אלא גם עיניהם של אזרחי ישראל. או יותר נכון, אוזניהם. בני התקופה זוכרים היטב את ההאזנה לרדיו ששידר את עדויות ניצולי השואה במשפט. בבתי ספר רבים הותקנו רמקולים בכיתות והלימודים הופסקו על מנת לאפשר לבני הנוער לשמוע את העדויות.

"הייתי בכיתה י"א, ומשפט אייכמן היה אחד הגורמים שהוליכו אותי לעסוק במשפטים", אומר השופט בדימוס עודד מודריק (75), סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לשעבר, והיום פרופסור באוניברסיטת אריאל. "כמשפטן", הוא ממשיך, "אני רואה את משפט אייכמן לא רק משפט במובן החוקי הרגיל, אלא גם משפט היסטורי".

השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק. "משפט אייכמן היה אחד הגורמים שהוליכו אותי לעסוק במשפטים" (צילום: ויקימדה קומונס)

מודריק, שהיה חלק מהרכב השופטים שהרשיע את יגאל עמיר ברצח רבין ז"ל, טוען כי חלק מהחשיבות ההיסטוריות של המשפט הוא במסר ששידר: "מדינת ישראל לא תשכח ולא תסלח והיא תרדוף אחר הפושעים הנאצים". עם זאת, הוא מדגיש, ש"כן קיבלנו את 'גרמניה האחרת', למרות הבעייתיות שבדבר, כיוון שהיינו זקוקים להם מבחינה כלכלית. אמנם גם היום אפשר לראות ניצנים של פאשיזם בגרמניה החדשה, אבל יתכן והמדיניות הזו היתה הכרחית לשעתה".

פרופ' חנה יבלונקה. "משפט ראווה ומשפט היסטורי הם מושגים תרבותיים" (צילום: אלבום פרטי)

גם פרופ' יבלונקה מגדירה את משפט אייכמן כ"משפט היסטורי", וזה בתשובה לטענות כאילו משפט אייכמן היה משפט ראווה. "מערכת המשפט", היא מבהירה, "יודעת רק סוג אחד של משפט – משפט פלילי או אזרחי, המתנהל על פי חוק. 'משפט ראווה' ו'משפט היסטורי' הם מושגים תרבותיים". לדבריה, "למרות שהיו ליקויים במשפט – בראשם העובדה הנאשם לא יכול היה להביא עדים שיעידו לטובתו, כיוון שמדינת ישראל סירבה להתחייב שלא להעמיד את העדים לדין כנאצים בעצמם – עדיין המשפט היה לגיטימי והתנהל על פי דין".

החידוש: הבסיס החוקי לבית הדין הבינלאומי

"מדובר קודם כל  במשפט פלילי, גם אם יש לו משמעויות היסטוריות", אומר עו"ד עמוס האוזנר. "קודם כל, אתה חייב להוכיח את העובדות. אתה לא יכול להניח שהשופטים כבר יודעים. ובהקשר הזה, זה אומר שאתה צריך קודם כל להוכיח את מהות השואה, ואת כל אופן הביצוע שלה. לא היו בעניין הזה הנחות".

עורך הדין עמוס האוזנר. "מדינת ישראל כתובעת בשם העם היהודי זה משהו שלא היה קיים" (צילום: אלבום פרטי)

לדברי האוזנר, "משפטנים לא כל כך התיייחסו למשפט, למרות שיש לו משמעויות מרחיקות לכת, הן על המדינה והן בתחום הדין הבינלאומי".

אתה יכול לתת דוגמאות?
"כנער, אני זוכר את התסכול של אבא מכך שהתקשורת הביעה ביקורת על העיסוק בשאלות 'טכניות' במהלך המשפט, בעוד שהיה מדובר בשאלות מהותיות ביותר. לדוגמה, עסקו בשאלה מה הסמכות של מדינת ישראל לשפוט פשעים שהתרחשו לפני שהיתה בכלל מדינת ישראל, ומחוץ לגבולותיה. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא ממצה את הסוגיה הזו.

עו"ד עמוס האוזנר: "במשפט אייכמן הונח החידוש שהגנת 'מעשה מדינה' אינה תקפה במקרים של פשעים נגד האנושות. אחרת, אתה לא יכול להעמיד לדין את מבצעי הפשעים בקמבודיה, באפריקה או בסוריה. זה הבסיס לבית הדין הבינלאומי"

"היה צורך למעשה לטעון שהמדינה מקבלת את האחריות מטעם העם היהודי, שהקמנו מדינה בכדי שנוכל לשפוט על פשעים כאלו, כיוון שאף מדינה אחרת לא עשתה זאת. מדינת ישראל כתובעת בשם העם היהודי זה משהו שלא היה קיים.

"בנוסף, היה צורך להתמודד עם טיעון ההגנה המרכזי של אייכמן, שנקרא בשפה משפטית 'מעשה מדינה'. עורכי דינו של אייכמן טענו שהוא ביצע את החוק הנהוג במדינה שבשירותה עבד, וברגיל, זה מצב שאכן פותר פקיד מאחריות פלילית.

"עכשיו, מעבר לכך שאייכמן לא היה רק מבצע של פעילות אלא מתווה פעילות, במשפט אייכמן הונח החידוש שהגנת 'מעשה מדינה' אינה תקפה במקרים של פשעים נגד האנושות. אחרת, אתה לא יכול להעמיד לדין את מבצעי הפשעים בקמבודיה, באפריקה או בסוריה. זה הבסיס לבית הדין הבינלאומי, שבאופן אירוני עבר בשנים האחרונות פוליטיזציה והוא מופנה נגד מדינת ישראל. הבסיס החוקי לכל המפעל הזה הונח במשפט אייכמן".  וזו לא האירוניה היחידה.

גזר הדין: עונש המוות היחיד בהיסטוריה של ישראל

האוזנר: "זה אירוני שדווקא על אבא הוטל לבקש את עונש המוות היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני זוכר כילד, עוד לפני המשפט, שיחות עם אבא על הנושא של עונש מוות. הוא התנגד לכך נחרצות. אני זוכר ששאל אותי: 'מה אם נוציא להורג אדם, ולאחר מכן יתברר שהוא היה חף מפשע?'. הוא היה חבר במפלגה הפרוגרסיבית ובמפלגה הליברלית וזה היה ממש חלק מתפיסת עולמו".

הוא היה שלם עם גזר הדין או שהיו לו חרטות?
"הוא היה שלם עם זה לחלוטין. הוא לא חשב שיש עונש ראוי אחר לאדם כמו אייכמן, במקרה המיוחד הזה".

האם אחרי משפט אייכמן עונש המוות נמצא איפשהו בתודעתו של שופט היושב למשפט בפשע חמור מאוד?
פרופ' מודריק: "לא. הן מפני שהחוק אינו מאפשר והן משום שמן הסתם רוב מוחלט של השופטים שהתחנכו על שלילת עונש המוות מזדהים עם ערכיותו של החוק. דבר אחר הוא כשהחוק מאפשר (בעצמי הייתי שותף לגזר דין מוות שגזר בית משפט צבאי לשני מחבלים אזרחים ישראליים שרצחו חייל כ'מבחן קבלה' לארגון טרור. העונש הומר על ידי שר הביטחון למאסר עולם.

"הייתי חושב על השאלה מכיוון אחר", מוסיף מודריק, "פרשת דמיניוק. בית המשפט היה מודע לכך שיש שאלה לא פשוטה של זיהוי הנאשם כדמניוק הפושע הנורא. האם במצב זה, הידיעה שהעונש הצפוי הוא עונש מוות משפיעה על שיקול הדעת השיפוטי, כיוון שזה עונש בלתי הפיך? אינני יודע. יכול להיות שהשופטים, שהשתכנעו בזיהוי, ידעו שפסק הדין ניתן לערעור. ואכן, בית המשפט העליון (הנשיא שמגר) גילה זהירות רבה וזיכה את דמניוק. אני חושב שניתן לראות בין השורות את החשש של 'ומה אם אנחנו טועים?'״.

לקחי השואה: "חשבון נפש מתמשך"

"כשנתיים לפני שאבא נפטר", מספר קובנר, "טסתי איתו לניו יורק כדי לעבור ניתוח להסרת מיתרי הקול. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה לנהל איתו שיחה של ממש, אז שאלתי אותו מה הלקח של השואה? 'אין שום לקח לשואה', הוא ענה".

מנשר הניצולים: "לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות"

יבלונקה מביאה ציטוט אחר של אבא קובנר, שבו טען הפרטיזן, שהקדיש חייו לאחר המלחמה לחינוך והנצחה, כי "הוראת השואה היא חשבון נפש מתמשך, עם עצמנו ולעד". לדבריה, רוב ניצולי השואה האמינו ומאמינים כי "לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות", כפי שנכתב ב"מנשר הניצולים", בכנס הבינלאומי האחרון של ניצולי השואה, שנערך ב-2002.

"אלתרמן כתב על משפט אייכמן שזו לא הפעם הראשונה מאז השואה שאנו מעמידים לדין צורר שלנו, אלא הפעם הראשונה מזה 2,000 שנים שאנחנו עושים זאת", אומר ברנע.

בהעמדת הצורר לדין עשתה מדינת ישראל צעד חשוב לשיקום כבודו הנרמס של העם היהודי. הראייה ההיסטורית של מובילי המשפט, אפשרה לאירוע לעורר אמפתיה, הקשבה ושילוב של הניצולים בחברה הישראלית. אבל השאלה באיזו מידה קידם המשפט את מימוש לקחי השואה נותרה פתוחה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
רמאים קטנים במגפה גדולה
"אנחנו באמת משפחה פה"
בית הכנסת המחבק
תגובות