34% מהעובדים הפלסטינים עדיין נאלצים לשלם דמי תיווך לא חוקיים של אלפי שקלים עבור היתרי כניסה ועבודה בישראל. זאת למרות שחלפו ארבעה חודשים מתחילת הרפורמה במתן אישורי העבודה שהייתה אמורה לסיים את תופעת ה'מאכערים'. כך עולה מדו"ח שפרסם היום (ד') ארגון קו לעובד.

לאחר עיכוב של כחמש שנים, נכנסה בדצמבר 2020 לתוקף רפורמה, במסגרתה הפכו אישורי העבודה לעובדים פלסטינים בענף הבניין לאישורים אישיים. הרפורמה נועדה לאפשר לעובדים לעבור בין מעסיקים מורשים בענף, במקום הנוהל הקודם במסגרתו היו כבולים למעסיק אחד שאישורי העבודה היו בבעלותו. אחת המטרות המרכזיות של הרפורמה, הייתה צמצום תופעת הסחר באישורי עבודה אשר הובילה לכך שעובדים פלסטינים רבים נאלצו לשלם למעלה ממחצית משכורתם ל'מאכערים' ו'ראיסים'.

עם זאת, על פי סקר שערכו בקו לעובד, 80 מתוך 215 עובדים פלסטינים בענף הבניין אותם ראיינו נאלצו לשלם דמי תיווך עבור הזכות לעבוד בישראל. מבין המשלמים, 15% שילמו עד 1,500 שקלים, 76.3% שילמו בין 1,500 ל-2,500 שקלים ו-8.8% שילמו למעלה מ-2,500 שקלים.  שכרו החודשי הממוצע של עובד פלסטיני בענף הבניין הוא כ-5,000 שקלים.

רק עובד אחד עימו שוחחו בקו לעובד, ציין כי בעבר היה משלם דמי תיווך ואילו בעקבות הרפורמה, הפסיק לשלם אותם. בקו לעובד מסרו כי על פי מידע זה שנאסף נראה כי בחודשים הראשונים ליישום הרפורמה, הסחר בהיתרים לא נפסק – וייתכן אף שמחירם עלה. כ-19% מהעובדים שנסקרו דיווחו שנדרשו להפקיד 'שטר ביטחון' תמורת ההיתר, גם לאחר כניסת הרפורמה לתוקף.

”ההיתר נהיה יקר, התחילו למכור במחירים גבוהים. כאשר אתה עובד במשכורת של 6,000 שקלים ומשלם עבור ההיתר 2,700 שקלים, בנוסף צריך להוריד את הנסיעות והאוכל וכו‘ – לא נשאר לך כלום" סיפר ל'קו לעובד' ס', עובד פלסטיני שהועסק בישראל משך שלוש שנים. ”אתה עובד משעה שש בבוקר עד השעה חמש, ומישהו חולק איתך את מה שקיבלת בכוחות עצמך כאשר הוא יושב בנוחות בביתו, זה מה שהוביל אותי לוותר (על עבודה בישראל). אני לא צריך את זה. אם בסוף יישאר לי מהמשכורת 3,500 שקלים, עדיף לי לעבוד בגדה עם משכורת יומית דומה".

עובד אחר,  המועסק אף הוא שלוש שנים בישראל, אמר:  ”שמעתי על שינויים בהיתרים, שמשלמים עליהם פעם בשנה, אבל שום דבר לא קרה. אפילו מנפיק ההיתר אמר לי שההיתר הולך להיות יותר יקר".

בקו לעובד הבהירו כי נוכח הזמן הקצר שחלף מאז כניסת הרפורמה לתוקף, עדיין מוקדם מידי להעריך מה יהיו השלכותיה בטווח הארוך. עם זאת, קראו לרשויות לבצע פיקוח ואכיפה בתקופת הביניים, על מנת למנוע את העמקת הניצול של העובדים הפלסטיניים. הביקורת המרכזית של הארגון היא על כך שלמרות שהגדלת כוח המיקוח של העובדים הפלסטינים באמצעות היכולת לעבור בין מעסיק למעסיק עמדה במרכז תכליותיה של הרפורמה, בפועל היא לא לוותה ביצירת מנגנונים לחיבור העובדים הפלסטינים למעסיקים הישראלים בעלי ההיתרים. לפיכך בעוד שמחצית מהעובדים דיווחו כי ניסו להחליף מעסיק במהלך שנת 2021, רובם המוחלט לא הצליח בכך.

"ככל שביטול הכבילה למעסיק לא ילווה באפשרות מעשית למציאת מעסיק חדש וצמצום התלות במתווכים ומעסיקים, עובדים יוסיפו להיזקק למתווכים לצורך היתר העבודה שלהם בישראל. תלות שתעלה להם בתשלום דמי תיווך גבוהים מדי חודש.  בהיעדר כלים משולבים של מידע, הנגשת עובדים למעסיקים ואכיפה – הרפורמה לא השיגה עד כה את תוצאותיה: הכבילה מוסיפה להתקיים למעשה בהיעדר אפשרות להתפטר ולמצוא מעסיק חדש, והסחר בהיתרים משגשג על גבם של העובדים".

במקביל לביקורת על יישום הרפורמה בענף הבניין, הבהירו בקו לעובד כי המצב בענפים אחרים – בהם לא נעשתה רפורמה כלל ואישורי העבודה מוקצים עדיין למעסיקים ולא לעובדים באופן אישי, אינו טוב יותר. מתוך 77 עובדים פלסטינים שאינם ענף הבניין שנסקרו על ידי קו לעובד, 29.9% נאלצו לשלם דמי תיווך על מנת לעבוד בישראל. 34.2% מהם דיווחו כי המעסיק הרשום על היתר העבודה שלהם איננו המעסיק עבורו הם עובדים בפועל. מחירי ההיתרים בענפים אלו משתנים לדברי קו לעובד בהתאם לפוטנציאל ההשתכרות ולהיצע והביקוש. אולם גם בלא סחר בהיתרים, לכבילת העובדים למעסיקיהם יש השלכות על זכויותיהם ועל כוח המיקוח שלהם.

"העובדה שהמעסיק מחזיק בהיתר שמשמעותו עבור העובדים אדירה, מאפשרת כשלעצמה נכונות לקבל תנאים מתחת לתנאי המינימום החוקיים, ומונעת דיווח או תלונות" מסרו בקו לעובד, והוסיפו כי בענף החקלאות, למשל, בו הפסקת הכבילה איננה עומדת על הפרק, מרבית העובדים נרתעו בכלל מלהתראיין, ומי שהתראיין דיווח בחשש רב על שכר הנמוך משכר המינימום, תנאי עבודה קשים, והימנעות מדרישת זכויות בסיסיות. עובדים