"גם לי, כמו לאיציק סעידיאן, אמרו שבאתי דפוק מהבית אחרי 20 שנה שעשיתי מילואים" אומר  רפאל אשכנזי, ששירת כצלף בסדיר בנח"ל ובמילואים בחטיבה 401. "כמה לא מחוברים יכלו להיות. אבל לא הייתה לי את ה"פריבילגיה" לשרוף את עצמי כי יש לי ארבעה ילדים". אשכנזי מדבר מהקרוואן שהעמיד מול אגף השיקום בפתח תקווה, שם הוא נמצא מאז שסעידיאן הצית את עצמו במחאה על היחס שקיבל מאגף השיקום, לפני כמעט שבועיים.

"אני בעצמי הלום קרב", הוא מספר. "מה שאיציק עשה לעצמו האיר לי את כל מה שעשו לי ולכל החברים שלי כשחזרנו מהקרב. הקרב מול אגף השיקום היה הרבה יותר קשה מכל מלחמה שהייתי בה, והייתי", הוא אומר. "אני הגעתי בתקופה הכי חשוכה, שאם אתה לא תובע עם עורך דין, מוציא עשרות אלפי שקלים, אתה לא מקבל טיפול רפואי, לא הכרה, לא אחוזים.

רפאל אשכנזי. "אמרו שבאתי דפוק מהבית אחרי 20 שנה שעשיתי מילואים" (צילום: אלבום פרטי)

"אני צריך טיפול. אני בוער. והם אומרים לי: 'לא. תתבע אותנו'. במילים האלה. אני תבעתי, טבעתי בתביעה. זה מטביע. היחס הוא כל כך משפיל, אחרי 20 שנה שאתה נותן את החיים שלך, מסכן את החיים עד מוות ורואה אנשים שנהרגים לידך ורואה דברים קשים. ועם זה, כשאתה באמת צועק הצילו, אז אין מענה".

רבים מהסובלים מהלם קרב, 'תגובת קרב' בשם המדויק יותר, מספרים על הזמן הארוך שלוקח להכיר בהם כסובלים מ-PTSD, ועל חוויות משפילות מהוועדות הרפואיות שהן חלק מהתהליך ההכרה. מסלול הייסורים שנדרשים לעבור מי שנפגעו בהגנה על המדינה כמעט בלתי נתפס.

אצל אשכנזי התהליך מהגשת הבקשה ועד שהוכרה הנכות שלו לקח חמש שנים. כחלק מהתהליך המבקשים צריכים להוכיח שהם לא מתפקדים, מה שמוביל למעין מעגל של חוסר תפקוד ללא טיפול מתאים. אשכנזי מתאר את התהליך כמפגש עם "קיר אטום".

"כל חודשיים, במשך יותר מחמש שנים", הוא מספר, "הייתי צריך להביא אישור שאני לא יכול לעבוד. את יודעת מה קורה לך לגוף, למוח לנשמה? המוח מתפחלץ. גם היה סיכוי להשתקם הסיכוי הזה אבד".

תהליך ההכרה: האבסורד הכי גדול

גם עו"ד רפאל שיין הוא נכה צה"ל, שעבר את תהליך ההכרה המייגע מול משרד הביטחון. בעשר השנים האחרונות הוא מייצג את מי שנמצאים במקום בו הוא היה. "התפקיד שלי", הוא אומר, "הוא להביא לקצין התגמולים של משרד הביטחון הוכחות לחיבור בין היסוד העובדתי והיסוד הרפואי. לגרום לכך שתהיה הכרה בקשר סיבתי בין אירועים שעבר התובע בשירות למצב שלו.

עו"ד רפאל שיין. "הם מגיעים עד לגן הילדים לבדוק אם הגננת דיברה איתך על הבעיות הנפשיות שלך" (צילום: אלבום פרטי)

"קודם כל אני בודק אם המקרה יכול לעבור ולהיות מוכר. אם יבוא לי אדם מסתערב, במצוקה אבל  בלי שום אירוע מסויים שהיה לו טראומתי, אני לא יודע אם זה יצליח להוציא לו הכרה. כשבא אלי בן אדם שנפצע בפעילות מבצעית והיה בסכנת חיים מוחשית, אני צריך לבחון עובדתית עם עדויות שהוא ייתן לי או מהמפקדים שלו או חברים שלו, וזה במקרה שהאדם לא נפצע פיזית. אם הוא נפצע פיזית זה הרבה יותר קל".

כמה זמן לוקח להשיג לפגוע כזה הכרה?
"בין שנה במקרה הטוב לשלוש-ארבע שנים במקרה הרע. הכל תלוי אם הגיש את זה לבד או הגיש עם עורך דין שיודע להגיש את התביעות האלה".

להוכיח שאתה לא "דפוק מהבית"

עו"ד שיין מסביר שהמכשול מרכזי שהמבקש צריך לעבור הוא הוכחת הקשר הסיבתי. אפשר לערער על ההחלטה, אבל היא ההחלטה שקובעת אם בכלל מגיעה זכאות. לדבריו, "הסלקטור שעומד בפתח אגף השיקום, המומחה הפסיכיאטרי מטעם משרד הביטחון, הוא מחליט אם בכלל יש על מה לדבר.

"המומחה יכול להגיד שבאת דפוק מהבית, או שקרו לך אירועי חיים אחרי השירות. אם קבעו שיש לך 50% נכות יכולים לעשות לך תספורת של חצי, ואז תהיה זכאי רק ל-25%. כאילו רק חצי מהנכות זה בגלל השירות הצבאי"

"זה הדבר הכי חשוב. עד שלא תעבור את המומחה אין ועדה. אחרי שעברת את המומחה אתה מוכר בתור נכה צה"ל. המומחה יכול להגיד שבאת דפוק מהבית, או שקרו לך אירועי חיים אחרי השירות. אם קבעו שיש לך 50% נכות המומחה יכול לעשות לך תספורת של חצי, ואז תהיה זכאי רק ל-25%. כאילו רק חצי מהנכות זה בגלל השירות הצבאי. ואז מתחילות הוועדות לקביעת דרגת הנכות. מדרגת הנכות נגזרות הזכויות".

ומה קורה שם בפועל?
"בוועדה יושבים שניים או שלושה רופאים פסיכיאטרים וקלדנית. בהתחלה עורך דין טוען את הטיעונים ואז מתחקרים את הנכה. שואלים אותו 'ממה אתה סובל? מה הכי מטריד אותך?'. עורכים לו למעשה 'אינטייק', ראיון קליטה לבדיקת הסימפטומים, ומזה נגזרת דרגת הנכות".

מגיעים עד לגן הילדים

אשכנזי מספר על הקשיים שהוא חווה בתהליך: "הם מגיעים עד לגן הילדים לבדוק אם הגננת דיברה איתך על הבעיות הנפשיות שלך. יש טופס שנשלח לתיכון שלך שהמנהל צריך לחתום אם היית אצל היועצת.

"זה מה שקרה לאיציק (סעידיאן – ט.כ). אמרו לו שהוא בא דפוק מהבית. אני באופן אישי עברתי ארבעה פסיכיאטרים בתהליך ההכרה שלי וכל אחד זורק לך את התיק ואומר לך אני לא למדתי יותר מ-7 שנים כדי למלא טפסים. אפילו אחרי ועדה שהם עשו לי שהיה שם רשום חד משמעית שאני לא יכול לעבוד במשך שנה, הרופא המחוזי החליט לא לכבד את הוועדה אליה הוא שלח אותי".

לדבריו, הקושי לא מתחיל ולא נגמר ביום הוועדה. "חודש לפני הוועדה אתה יודע שיש ועדה, ואתה נשאב לכל האירועים שהיית בהם" הוא מספר. "ואחרי שסיימת את הוועדה המשפילה, ושאבו אותך למקום אליו אתה לא רוצה לחזור לעולם, אחרי זה לוקח להם עוד חודשיים שלושה להודיע מה הם החליטו. כל יום אתה קם ושואל – מה קיבלתי? מה יצא? חוסר הידיעה גומרת. ההמתנה. זה כמו להיות בכלא בלי תאריך יציאה.

"עכשיו, תדמייני כמה ועדות. כל שנה ועדה, ושמים אותך על דברים זמניים. אם תבואי עוד שנה ותגידי שאת עובדת אחוזי הנכות ירדו. אבל מה האבסורד הכי גדול? שהאנשים שנלחמים על המדינה מגלים שהם גנבים עד שיוכח אחרת. שהייתי צריך להוציא מכיסי עשרות אלפי שקלים לעורכי דין, מה שאנס, רוצח או שודד מקבלים בחינם מהמדינה".

לתרגם את המצוקה לשפה של תקנות

"קצת אחרי הקמת המדינה בא בן גוריון לכנסת והציע חוק שהתפקיד שלו יהיה להחזיר חלק מהחוב שהמדינה חבה למי שנפצע בהקמתה", אומר עו"ד ארז יער שמייצג לוחמים בתביעות מול אגף השיקום. "הכוונה הייתה ברורה. הביצוע היה בעייתי".

לדבריו, "יש דברים שהם ברורים. נגיד מישהו חוטף כדור בברך, אפשר להניח שהברך הייתה בריאה לפני. אז יש 'מסלול ירוק' שבו אומרים שאין ספק שמה שקרה לך קרה בשירות, ונבדוק את חוומרת הפגיעה. כשמישהו טוען שכואב לו הגב, זה יכול להיות מעומס, או משהו טבעי שקרה לפני או אחרי השירות. זה הגיוני לבצע בדיקה אם התסמינים קשורים לשירות."

יכול להיות ילד שגדל בבית חרדי וזרקו אותו מהבית כי חזר בשאלה, או ילד שהוריו התגרשו, אז זה מפתה את משרד הביטחון להגיד שיכול להיות שהמצוקה הנפשית לא נובעת רק מהמלחמה אלא גם מדברים שהבאת מהבית"

"אבל חלק מהועדות יוצרות מצב שלאנשים לא נוח להיפתח ולספר על המצוקות שלהם. התפקיד שלי לייצר את האווירה, לסייע לנכה להראות את המצוקה ולגרום לוועדה להסתכל. אני בעצם מתרגם את המצוקה של האדם לשפה שבה כתובות התקנות".

אבל נוכחות עורך דין לא פותרת את כל הבעיות בוועדות.
"מה שקורה בפועל זה שמשרד הביטחון מחפש סיבות מהעבר כדי לא להכיר בפגיעות מהשירות. המקרים הכואבים זה פציעות נפש ו-PTSD. היות ומטבע הדברים לא לכולם היו חיים אופטימליים, יכול להיות ילד שגדל בבית חרדי וזרקו אותו מהבית כי חזר בשאלה, או ילד שהוריו התגרשו, אז זה מפתה את משרד הביטחון להגיד שיכול להיות שהמצוקה הנפשית לא נובעת רק מהמלחמה אלא גם מדברים שהבאת מהבית. כאן היסוד של מה שקרה בימים האחרונים.

שטח כינוס סמוך לרצועת עזה במהלך מבצע 'צוק איתן' ב-2014. "PTSD זאת תופעה שיכולה לקרות כמעט לכל אדם שנמצא בסיטואציה מסוימת". למצולמים אין קשר לכתבה  (צילום ארכיון: פלאש 90 / יונתן זינדל)

"במקום לבוא ולהגיד שאם מישהו היה מספיק בריא כדי להיות לוחם ולעמוד במסלול ההכשרה אז אנחנו נתייחס אליו כמי שהיה בריא נפשית, משרד הביטחון אומר נעסיק רופא שיבדוק את זה".

מה הפתרון?
"הדרך לפתור את הבעיה הזאת היא קודם כל תפישתית. להבין ש-PTSD זאת תופעה שיכולה לקרות לכל אדם שנמצא בסיטואציה מסוימת. לכן לדעתי צריך להוכיח את הסיטואציה. להוכיח שאותו אדם באמת היה בקרב בעזה. לא צריך את כל הדיונים המסובכים האלה שאורכים שנים ופוגעים באנשים".

אשמה, בושה וכעס

פרופ' מולי להד (66), מומחה לטיפול והתערבות במצבי טראומה, מסכים שמשהו דפוק בשיטה בה משרד הביטחון מנסה לחשוף פרטים מעברם של הסובלים מפוסט-טראומה. "זה לא משנה מה הבנאדם היה עד גיל 18" אומר בכעס נשיא ומייסד מרכז "משאבים" לפיתוח חוסן, התמודדות והכנה לשעת חירום בקרית שמונה. "זה לא רלוונטי. אין חייל שלא עובר תהליך סינון ומיון, אז קחו אחריות.

"אתם אבחנתם אותו בתחילת הצבא שהוא כשיר, מכאן תתייחסו לזה. אם עשיתם טעות באבחון והוא נפגע? זה אחריות שלכם. לא טעיתם והוא נפגע? זה מן הסתם האחריות שלכם. מה השאלה פה בכלל? האחריות היא בכל מקרה של המערכת".

פרופ׳ מולי להד. "האחריות היא בכל מקרה של המערכת" (צילום: אלבום פרטי)

להד מצביע על מעגל קסמים המקשה על הסובלים מ-PTSD להשתקם: "כדי לקבל פיצויים אתה צריך להיות 'נכה'. זה אנשים שיכולים לעבוד בעבודה, זה הזמן היחידי שהם יכולים להסיח את דעתם מהמצוקה. אבל אם הם יעבדו יותר מדי יורידו להם מהגמלה, כי יש סעיף של חוסר תפקוד בתוך האבחנה. אם אתה 'חס וחלילה' מתפקד, יש לך כוחות, יש לך משפחה ואתה מרגיש אחריות, אז לא מגיע לך. מי שחווה את זה מניח שהוא צריך להישאר נכה מוחלט ונכנס למסלול של אי תפקוד".

למה זקוקים הלומי הקרב מהמערכת, מלבד הפיצויים עצמם כמובן?
"הרבה פעמים הם לא מאמינים לעצמם שהם עברו דבר קשה. הם צריכים שיכירו במה שהם עברו, שזה לא סתם. שזה משהו שאכן קרה להם, ושמישהו נותן להם אישור לחוויה הנוראית שלהם. אצל החיילים זה לא רק הכרה אלא גם שייקחו אחריות. לא סתם עברו דבר נוראי אלא שיתנו להם כבוד ויכירו בסבל שלהם.

"הרבה פעמים לא רק שזה לא נעשה, אלא שהוועדות מסיבות ביורוקרטיות עוד מבקשות מהאדם שעבר טראומה להוכיח שהוא באמת היה במקום, או השתתף בקרב. בעבור חלקם זה דורש מאמצים נפשיים אדירים בכלל לדבר על החוויה הזו, על הטראומה, ואז עוד מתחילים לחקור אותם. לבדוק מה הם עשו בתיכון. מכאן צומחת תחושה של השפלה".

"כמעט אין אדם שעבר טראומה שלא מרגיש חוויה מאוד קשה של בושה. כשלא מאמינים להם אז מתביישים עוד יותר. מי שאמורים להגיד להם שמאמינים להם, ושהם בסדר, לא עושים את זה. זו חוויית הנטישה"

להד מתאר שלושה אתגרים איתם מתמודדים אנשים שעברו טראומה: אשמה, בושה וכעס. במקרה של הלומי קרב, מצטרפת לכך התחושה שהם ננטשו על ידי המערכת.

"כמעט אין אדם שעבר טראומה שלא מרגיש חוויה מאוד קשה של בושה. בושה על איך שהוא התנהג, למה דווקא הוא פיתח את הטראומה. וכשלא מאמינים להם אז מתביישים עוד יותר. כשמדברים על האירועים כמו מה שהיה אנשים מרגישים בושה עוד יותר גדולה, כשלא מאמינים לך אתה עוד יותר מתבייש. האשמה היא על שלא עשיתי את הדברים הנכונים. שלא חזרתי לעזור לחיילים אחרים. ומי שאמורים להגיד להם שמאמינים להם, ושהם בסדר, לא עושים את זה. זו חוויית הנטישה".

יש איך לשנות את זה?
"התהליך הזה הוא לא נעים בשום צורה, גם אם הוועדה תהיה נחמדה. ברגע ששואלים אותך דברים כל כך קשים זה קשה נפשית. כמו בבית משפט נפגעות תקפיה מינית, אין פה הבדל. צריך לזכור דבר מאוד חשוב, שהאנשים האלה קודם כל זקוקים להכרה וחמלה ולא להשפלה במפגש עם הוועדה או החוקר המשטרתי. המצב הוא שהם צריכים לחזור לטראומה, וצריך לאמן את האנשים שעובדים שם להתייחס בצורה מאוד רגישה".

תגובת משרד הביטחון:

משרד הביטחון מודע ומחויב לצורך ללמוד, לתקן ולשפר את תהליך ההכרה והטיפול בנכי צה"ל. החלטות ראשונות לביצוע  יובאו לאישור הממשלה בתחילת השבוע הבא, לצד תהליכי שיפור מידיים, בעלות של עשרות מיליוני שקלים, שכבר החלו.

משרד הביטחון מעניק גיבוי מלא לעובדי אגף השיקום, שפועלים במסירות ובמקצועיות למען נכי צה"ל. 70% מנכי צה"ל השתקמו וחזרו למעגל החברה והעבודה בסיוע עובדי האגף. תקציב הסיוע לנכי צה"ל עולה בכל שנה ונאמד כיום בכ-4 מיליארד שקלים. התקציב מנוצל במלואו ואף מעבר לכך ועובדי אגף השיקום פועלים ללא לאות כדי להעניק לזכאים את מלוא הזכויות וההטבות המגיעות להם לפי חוק.

עם זאת, משרד הביטחון מכיר בצורך להמשיך לשפר ולהתייעל.

מוקדם יותר השבוע אמר שר הביטחון בני גנץ: "יש לנו צו מוסרי והיסטורי לעשות את השינוי. נתתי הנחיה שאף עובד במשרד הביטחון לא יחטט בעברו של כל לוחם ולוחם. כל תקנה העוסקת בכך תבוטל. הערך המוביל יפסיק להיות ספקנות ויתחיל להיות כבוד".