בהודעה מיוחדת שפרסם היום (שבת) נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, מכיר הבית הלבן, לראשונה, ברצח העם הארמני. ההודעה פורסמה לכבוד יום הזיכרון ה-106 לרצח העם, ושנתיים בדיוק לאחר שהסנאט האמריקאי אימץ פה אחד, את ההחלטה שעברה ברוב מוחץ בבית הנבחרים להכיר ברצח העם. הנשיא ביידן השלים את המהלך כשחתם על ההחלטה.

106 שנים חלפו מאז שהחל מסע ההשמדה המאורגן של השלטונות העות'ומניים נגד המיעוט הארמני שהיה המיעוט הנוצרי הגדול ביותר בשטחי אנתוליה בה תוקם לימים טורקיה המודרנית. חוקרים מעריכים כי כ-1.5 מיליון ארמנים נרצחו בצעדות למדבר הסורי, במחנות סגורים ובאינספור שיטות אחרות.

עד כה הכירו ברצח העם כ-30 מדינות, מרביתן באירופה ובאמריקה הלטינית. דיפלומטים ארמנים הביעו תקווה שההכרה האמריקאית תוביל מדינות נוספות, בהן ישראל, להכיר ברצח העם.

מועמדים לנשיאות ארה"ב, בהם גם הנשיא ה-44 ברק אובמה, הבטיחו לאורך השנים כי יביאו להכרה אמריקאית ברצח העם הארמני. עם זאת, אף נשיא מכהן לא השתמש במושג 'רצח עם' ביחס לגורלם של הארמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. יוצא הדופן היה הנשיא לשעבר רונלד רייגן, שהזכיר את רצח העם הארמני בהודעה מיוחדת שמסר ביום השואה ב-1981.

להכרה ברצח העם משמעויות סמליות, חינוכיות, דיפלומטיות ואף כלכליות. חוק ההכרה ברצח העם הארמני מורה ללמד את סיפור רצח העם בבתי הספר בארה"ב, מה שמתרחש במילא במדינות רבות בארה"ב מתוקף חוקים מקומיים.

ההכרה תאפשר גם לציבור הארמני החי בארה"ב לתבוע את טורקיה בבתי דין אמריקאים ולדרוש פיצויים והשבת נכסים. הליך זה של תביעות "יושב על המדף" בארה"ב כבר שנים רבות, והחל לצאת לפועל במדינות אחרות המכירות ברצח העם באירופה ובדרום אמריקה.

טורקיה עדיין מכחישה

המשטר הנוכחי בטורקיה, ובתוך כך כל המפלגות המיוצגות בפרלמנט הטורקי מלבד אחת (HDP), מכחיש בתוקף את ההאשמות ברצח עם. עד כה, כל מדינה שהכירה בו קיבלה תגובה עוינת מממשלת טורקיה.

מאז רצח העם הארמני, פעלה הממשלה הטורקית באמצעים אלימים ודיפלומטיים להכחשת חלקה בטבח. הממשלה הטורקית מתנגדת לשימוש במושג 'רצח עם' ומסרבת לקבל אחריות כלשהי למאורעות. לטענתה, מתו כחצי מיליון מבני המיעוט הארמני, אך זאת כחלק ממאורעות מלחמת העולם הראשונה, ולא באופן שיטתי או כחלק מהחלטה של הממשל באותם ימים.

ההכרה העולמית הולכת ומתרחבת

רק במלאת 50 שנה לרצח העם, באפריל 1965, החלו לציין בעולם את יום הזיכרון באופן רשמי. ב-20 השנים שלאחר מכן החלו מדינות אירופה, בזו אחר זו, להכיר רשמית ברצח העם הארמני. הלובי הארמני פעל בעיקר באמצעות גולים ארמנים, ניצולי רצח העם וצאצאיהם, שדרשו את ההכרה במדינות השונות אליהן גלו.

אורוגוואי הייתה המדינה הראשונה בה הוכר רשמית רצח העם כבר בשנת 1965, וכן המדינה הראשונה מחוץ לארמניה בה הוקם מוזיאון מכובד לזכר הנספים.

עשור לאחר מכן הכירה בו ממשלת קפריסין, זמן קצר אחרי הפלישה הטורקית למדינת האי וכיבוש חציו הצפוני. בעולם התייחסו לכך כאקט של התגרות בטורקיה, ללא התחשבות בחשיבות בהכרה ברצח עם נוסף מלבד שואת היהודים. באותה העת השיח על רציחות עמים עדין לא היה קיים – לא בפוליטיקה, לא בתקשורת ואפילו לא באקדמיה.

במחצית השניה של שנות ה-90, לאחר פירוק ברית המועצות, והכרזת העצמאות של ארמניה כמדינה ריבונית ועצמאית, החלו מדינות אירופאיות ודרום אמריקניות, כמו גם מדינות בתוך ארה"ב, להכיר רשמית ברצח העם הארמני.

"מלבד טורקיה, שתי המדינות שהכי חשוב לנו, לארמנים, שיכירו ברצח העם שעברנו הן ארה"ב וישראל" כך אמרה הבר ל'דבר' ג'ורג'ט אווקיאן ז"ל, מנהיגת הקהילה הארמנית בישראל.

כ-32 מדינות מכירות כיום ברצח העם הארמני, בהן מרבית המדינות ביבשת אמריקה, מרבית המדינות במערב אירופה ובמרכזה, יוון, רוסיה, פולין לוב וסוריה.

לצד זאת במצרים, מקסיקו, אוקראינה, אוסטרליה, בריטניה, ישראל ואיראן מתרחשים מאבקים ציבוריים ארוכי שנים, אותם מובילים גופים רשמיים בתוך המדינות, להכרה ברצח העם. אבל לחץ פוליטי של טורקיה ואזרביג'ן מונע את ההכרה הרשמית.

באיראן, למשל, מכירה עיריית טהרן ברצח העם הארמני ומציינת אותו באופן רשמי. באוסטרליה מכירות ברצח העם שתי מדינות: אוסטרליה הדרומית וניו סאות' ווילס).

בקיץ 2016, לאחר שנים בהן סייע משרד החוץ הישראלי לטורקים לטשטש את מעורבותם ואחריותם על הטבח, החליטה ועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) להכיר ברצח העם הארמני.

במאי 2018 אישרה מליאת הכנסת דיון והצבעה על הכרה רשמית של מדינת ישראל ברצח העם הארמני, אולם לפני מועד ההצבעה החליטה הממשלה על 'ריכוך' ההכרה, מה שהוביל לביטול ההצבעה. ועדת החינוך של הכנסת הכירה באוגוסט 2016 ברצח העם הארמני בצעד נדיר שלא היו לו אדוות.

טורקיה פעלה להעלמת ראיות

בסוף שנות ה-80, כשהארמנים החלו להפגין ולמחות בדרישה להכיר ברצח העם, הגבירה טורקיה את המאמצים למנוע זאת, הן בשדה הפוליטי-דיפלומטי והן באמצעות העלמת ראיות.

על פי הפרופסור הטורקי האלי ברקטעי מאוניברסיטת סבנקי באיסטנבול, נגנבו מסמכים מהארכיון הנוגעים להשמדת הארמנים לראשונה ב-1918, אך 'הצונאמי' של היעלמות המסמכים הגיע בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה הקודמת.

על פי חוקר טורקי אחר בשם ארנט רוט, קטלוג הארכיון העות'מני הוחלף בסוף שנות ה-90 על מנת לטהרו ולהסתיר את גניזת המסמכים. בדצמבר 2011 הוצת הארכיון העתיק Institut d'Égypte בקהיר, בו נשמרו מסמכים עות'מנים המעידים על מעורבותה של ממשלת 'הטורקים הצעירים', ששלטה באימפריה העות'מנית, ברצח העם הארמני.

לפני כשלוש שנים נחשף על ידי מקורות מצריים וטורקיים כי ממשלתו של ארדואן שילמה מיליון דולר למציתי הארכיון.

רצח העם הארמני

לרצח העם הארמני קדם תהליך אלים של דעיכת האימפריה העות'מאנית שהארמנים כמיעוט היו מנפגעיו העיקריים. ב-1890 הם מנו כ-2.5 מיליון נפשות. בשונה מרוב האוכלוסיה באימפריה, שהייתה מוסלמית, הארמנים היו נוצרים. הטורקים הוסתו כנגד הארמנים והחלו לפגוע בהם עוד באותם הימים.

אחרי הפגנות של הארמנים בנפת סאסון באוגוסט 1894 הגיבו מנהיגי האימפריה העות'מנית ביד קשה. חיילים נשלחו לטבוח במפגינים. הארמנים פנו לחבריהם בלונדון ובפאריס, ואלו דרשו לעצור את המהומות. הסולטן הבטיח להקים וועדת חקירה אלא שזו האשימה את הארמנים בפרוץ המהומות.

הארמנים יצאו להפגנות ברחבי אנטוליה כנגד מסקנותיה של וועדת החקירה, וכנגד אוזלת היד של המעצמות. גם ההפגנות האלו הפכו למרחץ דמים. הייאוש גרר מיעוט קיצוני לפעול בכוח.

במטרה להביא את סבלם לידיעת העולם, השתלטה מחתרת ארמנית על הבנק העות'מני באיסטנבול ב-26 באוגוסט 1896. בתגובה, ארמנים נטבחו בקונסטנטינופול, בִיטְלִיס, דִיאַרְבֶקִיר, אֶרְזֶרוּם, הָרְפוּט, סִיוואַס, טָרְבַזוּן, וְוָאן. ידוע על מקרה אחד לפחות בו הסתירו יהודי קונסטנטינופול ארמנים בבתיהם כדי להציל את חייהם מפני הפורעים. המעצמות הסתפקו בגינויים. הטבח אמנם נפסק, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. טבח זה נקרא לימים טבח חמידיאן על שם הסולטן. במעשי טבח אלו נרצחו כ-300 אלף ארמנים ויותר מ-50 אלף ילדים ארמנים התייתמו.

באביב 1909 סוכל באיסטנבול ניסיון הפיכה, תומכי הסולטן ניסו להחזיר את שלטונו האוטוקרטי שהוחלף זה מכבר בשלטון של מפלגת הטורקים הצעירים. לאחר שסוכל ניסיון ההפיכה גבר הזעם בקרב הטורקים הדתיים מהספר, שהתנגדו למפלגת הטורקים הצעירים ולסגנונה האירופאי. בנפת אָדֶנַה שבדרום טורקיה שפכו ההמונים הזועמים את כעסם כנגד הארמנים שסימלו גם הם את האופי האירופאי והקדמה הטכנולוגית.

ברצף של פוגרומים ושחיטות הוצתו אלפי בתים, רכוש נבזז והכנסיות בעיר אָדֶנַה ובסביבותיה נהרסו. יותר מ-20 אלף ארמנים נרצחו. הקהילה הארמנית באָדֶנַה הוחרבה. כל זה התרחש חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון של הטורקים הצעירים, שהעניקו לארמנים אמנציפציה, שכללה זכות לשרת בצבא העות'מני וזכות להיבחר לפרלמנט בקונסטנטינופול.

בוועידת הטורקים הצעירים שנערכה ב-1911 הוחלט על יישום תהליך עות'מאניזציה ברחבי האימפריה. המשמעות המעשית הייתה החלת טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה.

בליל ה-24 באפריל 1915 פרצה משטרת איסטנבול וכוחות הביטחון בכמה ערים מרכזיות נוספות לבתיהם של כ-300 ממנהיגי הקהילה הארמנית. אלה נתלו בכיכרות הערים. חודש לאחר מכן חוקק "חוק הגירוש הזמני" שהעניק לממשלה ולצבא את האפשרות לגרש כל מי שנחשד כ"איום".

לאחר מכן ניתנה פקודה להוציא כ-250 אלף צעירים ארמנים מהיחידות הלוחמות של הצבא העות'מני. הם הועברו לפלוגות עבודה, ושם נרצחו בשיטתיות במהלך המלחמה.

בתחילת יוני 1915 הוציאה הממשלה העות'ומאנית הוראה לגרש את כל האוכלוסיות הלא טורקיות שישבו לאורך קווי האספקה של הצבא הטורקי. בפועל כוונה ההוראה לארמנים ובוצעה גם באזורים שאינם על קווי האספקה. בחסות מלחמת העולם הראשונה, ועזיבתם של חלק ניכר מהדיפלומטים והקונסולים הזרים, נוצרה קרקע מאפשרת לביצוע השמדה.

לטובת העניין, משרד המשפטים ומשרד הפנים הקימו ארגון מיליציות שהורכבו מפושעים ואסירים שקיבלו חנינה לטובת התפקיד. לאוכלוסייה הארמנית בערים ובכפרים השונים ניתנה התרעה קצרה לארוז רכוש מועט ולהתפנות. הגברים והנערים נטבחו בטרם יצאו השיירות לדרך.

הנשים, הילדים והזקנים נידונו לצעדות ארוכות שכללו מעשי אונס, ביזה וטבח. מעטים בלבד שרדו את המסע. השיירות כוונו למדבר הסורי שם נכלאו הנותרים במחנות סגורים, הורעבו למוות ומתו במחלות.

על פי ההערכות, בדרך נאנסו, הוכו ונרצחו אלפים מדי יום. "הדרכים זרועות בגופות של מגורשים, ואלה ששורדים נגזר עליהם מוות ודאי. זוהי תוכנית להשמיד את כל העם הארמני", דיווח ה'ניו יורק טיימס' באוגוסט 1918. בערים הסמוכות לחוף הים השחור הועלו ארמנים על סירות שהוטבעו בלב הים. חלק מהשיירות הופנו למסילות ברזל עליהם נמחצו בידי רכבות.

אדריכלי מבצע החיסול היו ראשי מפלגת 'הטורקים הצעירים', טאלט פאשה, אנואר פאשה וכאמל פאשה. הם הורו, פקדו, פיקחו ועקבו אחר ביצוע התכניות. בארגון המבצע לקחו חלק פקידים רבים, בכירים וזוטרים כאחד. היה זה רצח העם הראשון שהתבצע בקנה מידה שכזה, באמצעות טכנולוגיה מודרנית.

לפי הדוחות של השלטון העות'מני "נעלמו" בין 1915 ל-1917 יותר ממיליון אזרחים ארמנים מהאימפריה. בשנים הבאות, ולמעשה עד 1924, המשיכו להיערך פוגרומים נגד ארמנים ובמיוחד בערים הגדולות איסטנבול, אנקרה ואיזמיר, בהן נותרו ארמנים רבים גם לאחר פקודת הגרוש.

בתקופת הזמן הזו, במקביל לרצח הארמנים, נערכו שני רצחי עמים נוספים באימפריה העות'מנית כנגד המיעוטים האשורים והיוונים. למעשה רצח העם הארמני היה חלק מהפיכתה של רמת אנטוליה לארץ נטולת נוצרים.